אתגר הצפרדע - מצב סקירה עיוורת

27 סיפורים ושירים באתגר



אַהֲבַת הַמִּדְבָּר שֶׁלִּי 


אֶת קִפְלֵי הַזִּכָּרוֹן 
פָּרַשְׁתִּי בְּעָגְמָה 
בּוֹחֶנֶת מֵחָדָשׁ אֶת אַהֲבַת הַמִּדְבָּר שֶׁלִּי 

מִנֵּצֶר הָפַכְתָּ לְנֵפֶל 
עֲקֻבָּה מֵחֲמַת הַשָּׁנִים סְכוּפָה בְּאֹפֶל 

כַּסּוּמָא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַזְּמַן  
בְּנִצְחִיּוּתוֹ הָאֵין סוֹפִי 
יְעַמְלֵן רִגְשׁוֹתַי 

אַךְ אַתְּ הָפַכְתָּ לִי לַכֶּתֶם פָּז  
לְחִידַת נְעוּרַי 

אַהֲבַת מִדְבָּר

לדף



עֶשֶׂר מַכּוֹת

  
עֶשֶׂר מַכּוֹת סָפַרְתִּי וְאִירָא 
עֶשֶׂר מַכּוֹת קִבַּלְתִּי מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה 
קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי  
וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמָהּ 

ועַל סוּסִים יִרְכָּבוּ  
עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה  
עָלַיִ בַּת צִיּוֹן 
קִרְיָה נֶאֱמָנָה 

וַאֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ נִגְאַלְתִּי 
וַאֲנִי וְלֹא שָׂרָף נִשְׁמַרְתִּי 
וַאֲנִי וְלֹא שָׁלִיחַ יָצָאתִי  
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה 

וְרַק אַתָּה בִּלְבַד נוֹתַרְתָּ לִי 
וְרַק לְךָ בִּלְבַד וְלָעַצְמִי אָמַרְתִּי 
עד כָּאן הָאַגָּדָה

לדף



שִׁיר הַצְּפַרְדְּעִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת


שִׁיר הַצְּפַרְדְּעִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת 
אֵלֶּה לְיָמִין אֵלֶּה לִשְׂמֹאל 
וְאֵלֶּה לַמֶּרְכָּז הַחוֹלְמוֹת חֲלוֹם 

בְּשִׂמְלַת עֶרֶב חֲנוּטוֹת 
מְחַכּוֹת לִמְקוֹם מִסְתּוֹר 

הָרִאשׁוֹנָה מְקַטֶּרֶת, הָאַחֲרוֹנָהֹ צוֹעֶקֶת בְּקוֹל 
שׁוּב חוֹזְרִים עַל אוֹתוֹ מִזְמוֹר ? 

הַצְּעִירוֹת מְדַבְּרוֹת לְלֹא הֶרֶף  
הַזְּקֵנוֹת הַלֵּל מְזַמְּרוֹת 

נוֹשְׂאוֹת שִׁיר תְּפִלָּה  
שִׁיר בְּנָהּ נה נה  שָׁרוֹת

לדף



הצפרדע

לדודי אני הולך הרבה. אני מתייצב בפתח ביתו מפאת השעמום. אומרים שמי שמשתעמם, הוא בעצמו משעמם. אולי. אמרו לי זאת לא פעם. בעיקר יעל, איתה ניסיתי לדבר בכיתה כי חשבתי שאולי תראה בי משהו. השעמום הוא נחלת כולם בקיבוץ כעת. המגפה השביתה את הלימודים ודודי הגר קילומטר מביתי, מנעים את זמני במוזרותו. קשה לי להיות סגור בביתי בסגרים הללו. יש לי מה שנקרא בעיות קשב וריכוז. חברים בקיבוץ אין לי. כך שאני הולך לדודי מנשה מדי יום. הבעיה, שדי פיתחתי בו תלות, וקשה לי להבין מדוע. הוא לא מבשל, דירתו אפלולית ואין אישה בחייו, כך שזה מסביר את הבלגן בביתו הצנוע, כאשר הוא פותח את הדלת באיטיות ואני נכנס היישר לעולמו האפרורי ושיחותינו העמוקות.

את הדרך אליו היום עשיתי בעייפות, משום שאימי מעירה אותי לשיעורי "זום". תשוש בדרך לדודי מנשה, עוד ניקרה במוחי הצעקות של אימי- " אני לא יודעת מה הייתי עם עוד אחד כמוך". אך כמו אימהות גנריות לבנים יחידים, היא שוכחת במהרה ומגנה עלי אל מול המורים המתקשרים אליה בגללי. 

 

הגעתי למנשה. הוא הכניסני לדירתו והוביל אותי תשוש לסלונו הקטנטן. 

איני יודע למה, אבל אצלו אני לא תזזיתי כיאה להפרעת הקשב שלי. אף פעם לא היה לנו איזשהו קשר מיוחד ואפשר לומר ש"גיליתי" אותו בתקופת המשבר. כמוני, גם הוא לא טכנולוגי במיוחד, ובניגוד אלי לא מחזיק סמארטפון. 

הדבר היחיד שהוא עושה ביומו, זה קריאה. פה אנחנו שונים. מאד. אני פשוט נרדם לאחר קריאה של דף אחד בכל ספר שאקח לידי. ואם אצליח לקרוא יותר, לא אבין כלום כי מחשבותיי יפליגו אל מחוזות אחרים. כנראה נשים. 

שקוע בכורסתו, מנומנם וכשלאות נעימה מתפשטת בגופי, שמעתי לפתע קרקור צורם. 

הסטתי את מבטי אל מנשה. הייתי בטוח שהוא מוציא קול מוזר כדרך צחוק. הוא נוהג לצחוק, אך מצחיק בעיקר את עצמו. אבל לא, הייתה זו צפרדע ירקרקה. בינונית ועיניה בולטות. תוהה בחנתי אותה מוחזקת בידו של מנשה ושאלתי לפשר הדבר. 

"קראתי לאחרונה ספר מעניין על החיה המיוחדת הזו, ועכשיו, אני אלמד אותה לסרוג לי גרביים. תכיר את שושי". הוא אמר מחייך והציג את הצפרדע בצווארה המנופח.

לעזאזל חשבתי, הוא השתגע סופית. הרי כל הקיבוץ מדבר בגנות מנשה הרווק בן החמישים, המתנוון בביתו, דעתו משובשת עליו וסורג לעצמו גרביים בצבעים שונים כל מזמן שאין ספר בידו. וכן, בכל שיחותינו אני מזהה תִּמְהוֹנוּת חיננית אך פִּקְּחוּת של ניסיון חיים. כעת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הרי הוא דיבר בצורה חדה, ישירה וכל כך רצינית. 

"מנשה, הצפרדע לא תסרוג גם אם תקרא ארבע מאות ספרים, זה לא יקרה לעולם" אמרתי ברצינות.

"האמונה שלך קטנה" הוא הנהן מאוכזב, "אתה בטח גם לא מאמין באלוקים שעשה לנו ניסים במדבר והוציאנו ממצרים" הוא אמר.

"האמת שלא כל כך" עניתי. "אנחנו חיים במאה העשרים ואחת. מה שנדע בעוד אלף שנים, יסביר לך את כל הניסים שאתה חושב שקרו. והצפרדע הזו, לא תוכל לסרוג לך גרביים, והיא בטח לא תהייה אחת מעשר המכות הבאות על כל עם אחר שנחפוץ כיהודים. אולי וירוס הקורונה. חוץ מזה, זה מלא מחלות, איך הגעת אליה?" שאלתי.

"הצפרדע הזו חיכתה לי מאחורי הבית. אתה יודע, הן מגיעות לאזורים עם מים והרי המים מאחורה אצלי עומדים תקופה ארוכה בשל הסתימה של מכונת הכביסה" הוא אמר לי מחייך.

"זה בטח מלא מחלות" אמרתי לו. "תעיף אותה החוצה בחייך. זו חיה מגעילה, רעשנית ושמנונית".

אך מנשה חייך את חיוכו הרך ואמר "תראה, החיה הזו לא מדברת כל כך הרבה שטויות כמוך. היא חלקה ונוצצת והניתור שלה גורם לה לבוא אלי במהירות עד ידיי אפילו כשאני עומד. חוץ מזה, היא אוכלת חרקים וזבובים ומדבירה לי את כל הבית מהם. ואל תעליב אותה כל כך" הוא אמר והרים את אצבעו, "בהרבה מדינות לא חושבים שהיא כל כך מגעילה, אלא נחשבת מעדן. חוץ מזה היא לא מרעישה הרבה כי היא נקבה. הזכרים משמיעים קולות רבים, אך היא מדי פעם מקרקרת בעדינות. לא היית פה כבר שלושה ימים כך שהיא מקרקרת הרבה פחות מאז התחלנו את לימודי הסריגה שלה". 

בהיתי בו משתהה ומבטי חלול.

אך הוא המשיך.

"בקשר לאמונה שלך. אתה חייב לעבודה עליה. גם לפני אלף שנים ולפני חמש מאות שנים ולפני מאה שנים, האנושות עברה פיתוחים מדעיים יוצאי דופן, אך האמונה בקדוש ברוך, מכל הדתות אגב, לא נגרעה. כך יקרה גם בעוד אלף שנים. חוץ מזה, אמונה היא רוחנית, היא משורש המילה אמון, ואני מבין שכצעיר אתה חפץ לרצות ולראות בעיניך, אך רק יחידי סגולה כמו משה רבנו עמדו מול הקדוש ברוך הוא. כשתאמין בו, תוכל להאמין בכל דבר. ואני הרי רחוק מלהיות דתי, את זה את  רואה ויודע. אך הסיפור שלנו, היהודי, הוא יציאת מצרים אחת שלמה. אחריה באו גירוש המוני ואינקוויזיציה מספרד, "סופות בנגב" ברוסיה שכללו מעשי ביזה אונס ורצח, מאורעות תרפ"א ותרפ"ט וכמובן השואה. הסיפור הזה גדול מאיתנו ולפעמים גדול עלינו, אך את האמונה אין לנטוש חביבי". 

הוא סיים את המונולוג, הרים את הצפרדע ואמר "עכשיו אנו ממשיכים ללמוד בחדרי, נא לא להפריע".

המום יצאתי מביתו. אמנם הוא גרם לי להרהר בדבריו על האמונה, אבל הלגיטימיות להטיף לי בכל נושא שהוא איבדה את משמעותה הרציונלית. אני חייב לדווח לאבי. מנשה גר כעת עם צפרדע והדביק לה שם. אך יותר מטורף מכך, הוא באמת מסתגר בביתו באמונה שהיא תלמד לסרוג לו את גרביו. 

 

הגעתי לביתי מעט מדוכדך. מנשה לא במיטבו. את אבי לא ראיתי באותו היום כך שלא אמרתי לו דבר. גם לא לאימי. חיכיתי. בלילה, חשבתי לעצמי שאגש מחר למנשה ואראה את מצבו. אולי זה רק אפיזודה קצרה של בלבול בעת משבר עולמי. אולי זה רק משהו קטן שעובר על נכים נפשית של משרד הביטחון. הרי אני לא יודע על מה נכותו. למה שאשפוט. 

בבוקר התעוררתי מוקדם. לשיעור הראשון ב"זום" לא נכנסתי, אלא התלבשתי ויצאתי לביתו של מנשה. על אף חוסר אמונתי, מצאתי את עצמי מתפלל כל הדרך לקדוש ברוך הוא שמנשה יתעשת, שהצפרדע איננה והוא חזר לאיתנו. 

טרם כניסתי לבית, שמעתי מהחלון קריאות "כל הכבוד שושי" ו "אני ממש גאה בך צפרדע שלי, את עוד תהפכי לנסיכה אחרי שאנשק אותך". 

זהו. הוא איבד את זה סופית.

נקשתי בדלת ומנשה פתח לי בהתלהבות, קרץ, חייך והסתובב חזרה לסלון.

נכנסתי בשקט, הסלון היה מואר. על כורסתי מאתמול ישבה לה הצפרדע שושי, סרגה בנועם והביטה בי מקרקרת. נדהמתי.

התבוננתי במנשה במבט שואל , מתפלא והמום. אך הוא הסתכל בה כאב גאה ונענע את ראשו באושר.

הסתובבתי, יצאתי מהבית בשקט. הלכתי לביתי. מנשה צדק. ואני...בלעתי את הצפרדע.

לדף



סל הבריאות

[𝗔𝗹𝗲𝘅 𝘙𝘢𝘪𝘯𝘦𝘳] @ https://unsplash.com/@alex_rainer

המסדרון הארוך והמואר בדרך לעמדה היה מקושט בתמונות בנאליות. דמותי השתקפה   בפני ילדים מפריחי סביונים. סנטרי חרג מעבר לקווי המתאר של מתיקותם. עיני הנפוחה, הימנית, חירבה את תמימותם. כסותה תחבושת, שרק רצועת גזה מחזיקה מנפילה ומשטחת את שיערי לקרקפת, כהייתי אחת ממשתתפות פסטיבל וודסטוק עם זר צבעוני בשיערי. לא די בכך, היא יצאה לעוד סיבוב ואז נקשרה בקשר קטן מעל אוזן שמאל, תזכורת להשחתה. כאב המהלומה נתון היה בשליטה של חבילת כדורים שניתנו בהוראת הרופאה. שבוע ימים והעין תחזור לעצמה, היא הבטיחה. "ומה עם העלבון? הפחד?" שאלתי. היא הביטה אל מרכז עיני הטובה, מנסה לתפוס את העיגול החום, אבל אישוניי ריצדו ללא הפסק, גם בזו העצומה. היא שלפה מהמגירה טבלט ושוב מילאה את פרטיי האישיים ופרטי המקרה היבש ואז שאלה שאלות סגורות: 

"מאחת עד עשר עני בבקשה על ההיגדים הבאים כאשר אחת מציינת- ההיגד הזה אינו נכון עבורי ועשר מציינת- הוא מאוד נכון עבורי." 

הנהנתי ורצף משפטים הומטר עליי: 

ברגע זה אני מרגיש.ה לחץ בחזה, 

ברגע זה אני מרגיש.ה שעולמי האישי נחרב, 

אני מפחד.ת ללכת ברחוב, 

אני מפחד.ת לחזור הביתה, 

אני לא מצליח.ה להרדם בלילה מאז חלות האירוע, 

לעיתים אני מצליח.ה להרדם עם כדור שינה, 

אני ממעט.ת לצאת מהבית מאז חלות האירוע, 

הסביבה שלי חושבת שהשתנתי מאז חלות האירוע, 

אני חש.ה ירידה בתפוקה בעבודה, 

אם הינך סטודנט.ית/תלמיד.ה- אני חש.ה ירידה ביכולת הריכוז שלי, 

אני חש.ה שהכאב הרגשי התיישב בליבי ומנהל את חיי מאז חלות האירוע,

אני חש.ה שהכאב הרגשי לא יעזוב לעולם,

לאוכל שאני אוכל.ת אין טעם,

אני אוכל.ת פחות מלפני חלות מהאירוע,

אני אוכל.ת ארוחות לא סדירות מאז חלות האירוע,

"איך אני יכולה לענות? האירוע קרה לפני שעתיים," שאלתי. 

"נכון, אבל זה לא כל השאלון, יש מקום בסוף לשאלות פתוחות, בואי נסיים את החלק הזה קודם." 

הרופאה המשיכה להקריא: 

אני רוצה להעלים את הכאב הרגשי,

במקרה של פגיעה על ידי גורם אחר: 

אני רוצה להעניש את הפוגע.ת

אני רוצה שהפוגע.ת ת.ישלם קנס, 

אחרי סיום החלק המספרי בחרתי את סוגי הכאב הרגשי, מתוך רשימה ארוכה: 

עצב, כעס, עלבון, חרדה, פחד, אימה, חוסר אונים, אכזבה, חוסר אמון, מצוקה, זעם, חוסר ישע, השפלה, בדידות, יגון, עייפות, תסכול, תבוסה, תיעוב, רתיעה, שנאה, נטישה, מתח. 

סמנ.י את התחושות הפיזיות המתארות את הכאב הרגשי (ניתן לבחור יותר מאחת): כאב בטן, לחץ בחזה, בלבול, סחרחורות, דופק מואץ, בכי בלתי נשלט, סגירה של הגרון, חולשה בידיים, שלשול, הקאות, כיווץ, קשיי נשימה, כבדות בגוף, תשישות גופנית. 

הרופאה סיכמה את ממצאי בחירותיי והוענק לי ציון 72 מתוך 100. היא צרפה דף הסבר לערימת הניירת. 

"פעם ראשונה שאת ממלאת טופס כזה?" שאלה למרות שנראה שזה היה ברור שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת. 

"כן," עניתי בהשפלת מבט, הבחנתי בכפפה אחת זרוקה מתחת לכסא, מטושטשת אך נוכחת. 

"טוב, ביציאה החוצה יש עמדה. יש לך שבועיים. אם תרצי בטיפול, את חייבת להגיש את האבחון הזה."

כשעמדתי מול עמדת הטיפול הרגשי נקודה ירוקה הבהבה בפינה העליונה של המסך. המחשב קלט את השתהותי והתעורר משנתו. "צהריים טובים, בכדי להתחיל, יש לקרב את אחת מעיניכם.ן במקום המיועד ולהמתין לצליל אישור." חץ כלפי מעלה נדלק ונכבה מכוון אותי אל קורא הרשתית שהיה מעט גבוה מהמסך מצידו השמאלי ונדלק בלד לבן. קירבתי את עיני הרואה ולאחר מספר שניות שבה קרן אדומה דקה שחלפה על פני הרשתית שלי מספר פעמים, האור התחלף לירוק וביפ עליז נשמע. חזרתי להתבונן במסך." שלום קארין. כדי לעבד את בקשתך לטיפול יש להזין את  טופס ג'2043  מלא וחתום שניתן לך על ידי הרופא.ה המטפל.ת/עובד.ת רווחה/פסיכולוג.ית/פסיכיאטר.ית. חץ נדלק לכיוון מטה ואור לבן הופיע בהבהוב עדין  סביב חריץ ברוחב נייר. שלפתי את הטופס מערימת הניירת והכנסתי לחריץ. "נקבע לך ציון העונה לזכויות טיפול רגשי, האם את.ה מעוניינ.ת להמשיך?" 

נקשתי קלות על כן. "עלייך לסמן כי את.ה מבין את הליך הטיפול, וקראת את המידע הנילווה לטופס." לא קראתי אבל סימנתי שכן. ידוע לי בגדול מה עומד לקרות. גם כך בקושי הצלחתי לקרוא את המעט שנכתב על המסך, למרות גודל האותיות הסביר, זוהר הירקרקות שלהן כאילו נצרב בעיני המכוסה, כמו כתם עיקש במרכז חולצה שמסרב לרדת גם אחרי שיפשופים בסבון ומים חמים. 

"תודה. המערכת מצאה תור פנוי כעת. אנא פנה.י לחדר 1202, קומה 12. האם לאשר?" 

כן. 

בדרך הביתה חשתי משונה. תהיתי אם זה היה נכון. הרגשתי טוב יותר. היו איתי הדקות שלפני האירוע וזכרון מהלכו, אך הכעס, והאכזבה לא גרו בחפיפה עם האירוע הזה יותר. וגם הפחד אינו נוכח בי. לא פחדתי לשוב לביתי. היו לי שבועיים להתעסק עם זה, אבל בחרתי לפעול מייד. זה היה חזק ממני, ועכשיו אני מבינה גם למה. יש צורך באדישות כדי לחזור מיידית לפעילות מלאה. לא להפסיד ימי עבודה, לא לפחד לעלות לאוטובוס, לדעת שיש מערכת ענישה שעובדת. 

ואיך שהיא עובדת זה לא ייאמן, רק פתחתי את דלת הבית ויאקי עמד מולי, עיניו געשו, כמעט יצאו מחוריהן, פיו רעד. 

"פעם אחת...פעם אחת מעדתי ואת הולכת להלשין עליי?" הוא תקע מולי את הנייד שלו עם הודעת סמס - מחשבונך נגבו 750 שקלים קנס על מעשה אלים ופגיעה בזולת. 

"לא הלשנתי עלייך. זה הטיפול הרגשי, כך הוא עובד. לא מאמינים למילה של הנפגע. שולפים תמונות מהזכרונות ובודקים את מהימנותם. זכרונות טריים נחשבים לאמינים יותר מזכרונות בני כמה שנים." עניתי בשקט, חוזרת על דברי ההסבר שקיבלתי לפני החיטוט במוחי. פניתי אל המטבח לארגן לי כריך קליל. על הדרך הדלקתי את הקומקום. "מה היית רוצה שאעשה? שאפחד ממך? שנפרד כי אני לא מסוגלת להכנס איתך לאותה מיטה. קבל את הקנס בהבנה, זה דרכו של עולם. "

הרגשתי את העיניים שלו בגב שלי. המשכתי בהכנת הכריך. סידרתי שתי פרוסות לחם צמוד צמוד, בצד אחד מרחתי חמאה, בצד השני טפנד זיתים ובניהם שתי פרוסות אמנטל. ערבבתי את הקפה, הוספתי טיפונת חלב בשביל הצבע ועברתי לפינת האוכל. יאקי הלך אחרי, נעמד מולי והביט בי נוגסת ביס שאינו מבייש חיה טורפת בעת צייד. 

"ממא?" שאלתי בפה מלא רוק ועיסת בצק. 

"אז את לא מרגישה כלום? כאילו האגרוף לא קרה? כאילו לא נשפך פה דם, כאילו לא שכבת בשלולית דמעות כמה דקות בלי יכולת לזוז?" 

הבטתי בכתם דמי המהול, תוך כדי לגימת קפה, הוא נדמה כך כאגם עמוק החובה בתוכו סודות אפלים. 

"זה הליך מעניין. אני זוכרת שחיברו את האלקטרודות לראשי.

אני זוכרת את האח בחלוק הלבן שהחזיק לי את היד. 

אני זוכרת את הצביטה ואדמומיות שהופיעה עם ההחדרה של חומר ההרדמה. 

אני זוכרת שישנתי, ועדיין הרגשתי שחופרים לי עם פינצטה בין שבילי המוח, בניסיון לחדור לתוך עומק נפשי. ובכל זאת להזכר בזה עכשיו, לא ממש מזיז לי."

יאקי בחן אותי אוכלת בשקט זועם. הייתי בביס האחרון כאשר הסתובב והלך לחדר השינה משאיר אחריו את הכתם שחיכה לי שאסיים את הכריך. 

הימים שעקבו אחר האירוע, היו מוזרים. ישנתי יותר שעות מהרגיל, והייתי שקטה. אולי אפשר לומר מכונסת. כשניסיתי להבין על מה אני חושבת, הבנתי שאני חושבת על כלום, כאילו המחשבות שלי הן שקופות. ניסיתי לעצור מחשבה אחת, לתפוס אותה מהאוויר אך היא חמקה כמו שקורה למים כשמרימים אותם עם מסננת.  במשרד היו כל הזמן טלפונים מלקוחות פוטנציאלים והפה שלי היה תפוס בהסברים ובסגירת לוחות זמנים או בתיאום נסיעות לבכירי החברה. כשהפה לא היה עסוק בדיבורים, מצאתי אותו עסוק בלעיסה. זה היה משונה, כאילו לא הרגשתי שובע. רצתי למטבח מספר פעמים כדי לראות מה הגיע במשלוחים לארוחת צהריים. ואם זה לא היה מספיק אז בבית ביליתי בעיקר מול המקרר. זה בוודאי לא עזר למצב בנינו. אני ויאקי עברנו למצב שקט. חשתי שהבחירה שלי היתה בעיניו לא לגיטימית ולא סבירה.  כמה שבועות אחרי האירוע הוא השאיר את הצד שלו במיטה מסודר ובמקום הכרית שלו, מכתב כיבד את נוכחותי. 

"יקירה. אם מצאת את המכתב בוודאי הבנת עוד לפני שפתחת אותו. כן, עזבתי. אני לא מצליח למצוא נקודת אור לעניין. אני לא מסכים למעשה שלך, הוא שגוי בעיניי. ואת הנעשה אין להשיב. פגעתי בך. אני יודע איך זה מרגיש, אבל את לא. והחוסר איזון בעניין לא מאפשר לי לישון בלילה. את אמורה לזכור את הכל. את הכאב, את העלבון, את תחושת המחנק. את אמורה לזכור כדי לדעת שלא הייתי בסדר. הטיפול שעברת הפך את הפגיעה שלי לבסדר. כאילו, אל תעשה מזה עניין, כולה אגרוף חזק אל ארובת העין. אז התרגזת, יאללה נלך לנגב חומוס. אני לא מוכן, לא מסוגל כשהפגיעה אינה זורמת, מפמפמת בעורקייך. לא כי אני רוצה ברעתך. חס וחלילה. אלא כי אני מבין שזה פתרון נוראי עבור מערכות יחסים גרועות. זה מוליך אותי אל הקצה כי תמיד תהיה תרופה לא מתאימה למכה שאביא. אני לא רוצה לחיות במעגל הזה, ואת הכנסת אותי אליו ללא רצוני. מבלי לשאול לדעתי. מחקת את הפגיעה ממך אך היא לא נמחקה ממני. איזה עבודה יש לנו לעשות כאן כזוג אם את לא מבינה את חומרת העניין? 

אל תחפשי אותי, אני לא יודע לאן אלך והיכן אשן. אני יודע דבר אחד, אני מעוניין להתרחק מטיפולים ממירים למיניהם, אפילו אם הם כלולים בסל הבריאות. הם משטחים את הוויתי, מעלימים רצונותיי, מוחקים את כאבי ליבי ומשאירים אותי ריק מתוכן. 

אוהב, יאקי."

לדף



מה בין סופר לחוקר ספרות

ג'ודי: אמא, כזה!

אמא: מה זה?

ג'ודי: זה, כזה!

אמא: מה זה זה? 

ג'ודי: אני רוצה כזה!

אמא: מה, את הדבר הזה?

ג'ודי: כן! יפה, מסתובב!

אמא: מה פתאום הקיטש הזה, לא מתאים לך.

ג'ודי: אני רוצה כזה! כזה!

אמא: גרוטאה, זה מה שזה, גרוטאה. תראי את הצבעים. והנצנצים. לא מתאים לך ג'ודי.

ג'ודי: אמא, אני, אני...

אמא: הירוק הזורח הזה לא לענין. בואי אקנה לך טריוויה.

ג'ודי: לא רוצה טריוויה! אני רוצה כזה!

אמא: זה לא לענין אמרתי! הירוק הזה והאוזניים מפלסטיק לבן, אז מה אם היא מסתובבת?

ג'ודי: זה יפה! ויש מנגינה מסביב, והיא מסתובבת, זה יפה.

אמא: אם את רוצה, אקנה לך תחפושת דומה לפורים, יותר טוב, אקנה לך טוּטוּ ונעלי בלט ותתחילי ללמוד אצל רוזה. אברר אם היא פותחת שנה הבאה קבוצה לגיל שלך. כזה אני לא קונה!

ג'ודי (בוכה): אבל אני רוצה כזה...! לא רוצה רוזה. רוצה כזה. כזה זה יפה, מסובבים פה למטה, הנה,  והיא מסתובבת, והמנגינה מסתובבת, כזה, כזה, אמא, כזה...!

אמא: אמרתי שזה לא לענין! הירוק עם הפס זהב והאוזניים הלבנות האלה, והמנגינה הדיגיטלית הזאת, ובכלל התיבה הזו תתפרק לך מחר בידיים, תראי, מתקלף פה בצד. המנגנון בטח תוצרת סין, הצפרדע תישבר ואת תצטערי. 

ג'ודי: (בוכה בקול)

אמא: אז מה אם היא מסתובבת?

ג'ודי (בוכה): כזה... זה יפה, זה יפה... 

אמא: בואי, אקנה לך טריוויה חכמה או חוברת תשבץ-נא, או ערכת כלי מטבח קטנה להכנת סושי. אמא של מיכלי שלך לא תאהב את הקיטש הזה. לא מתאים לך, ג'ודי.

ג'ודי (בוכה): כזה... כזה... זה יפה...

לדף



עם שחר

עם שחר בהישמע ציוץ הדרורים הראשון הקיץ הנסיך, זה מקרוב, דה גרבל. הוא טרם התאושש משינוי דמותו מצפרדע ולא באמת ידע כיצד לנהוג כנסיך. הכתר שצמח על ראשו בן לילה לא הקל על ההסתגלות. להיפך! שאל עצמו, מה זה אומר? פתאום בבקר החלו מלבישים אותו משרתים, מגישים לו קפה ולחמניות קרואסון למיטה על מגש? והנסיכה המפונקת הזו במיטה, אך אתמול הייתה כה יפה, נראית הבוקר כמו קופה. יש לה דרישות משונות ,שאינן יאות לו כבן מלך השלולית לשעבר: "תביא לי את הנעליים, תרסס עלי בושם, תרחץ את כפות רגליי" חצופה אחת, הרהר בזעף. דה גרבל החל לחוש געגועים עזים לשלולית, לביתו, אוחזים בנפשו, כמעט חונקים אותו, כפוקדים עליו "לך אל מקומך ומהר!" בלבו החליט: הוא ישתה את הקפה הריחני הזה יאכל היטב וישוב למקומו הטבעי, אולי יישאר שם או לפחות ייפרד מהם לשלום, אך כך להסתלק- אין זה ממנהגו, ולא נאה שכך יפעל. בחדר האוכל התרחשה תכונה רבה: מלצרים מתרוצצים לספק גחמותיהם של בני משפחת המלוכה: האם תרזה על חיוכה ותלתליה המזויפים, המלך לואי, בעל שפם האדירים, שאינו מסוגל לשתות בלי ללכלך אותו בשוליו והנסיכה מארי, רעיתו הצעירה הטיפשה מאמש. היכן שמע את הביטוי? "יפה, אך טיפשה"? לא זכר, אך בדבר אחד היה משוכנע-לא כאן מקומו. לואי ניסה לקשור עמו שיחת סרק קלילה ,אך אוזניו מיאנו להקשיב. כך גם לגבי תרזה. אולם כשמארי פנתה אליו בבקשה: "בוא נצא לרכוב הבוקר" ענה לה במעין אדישות טיפוסית לו: "תודה, יקירה, היום ארכב בגפי על מנת להכיר מקרוב הן את הסוס והן את השטח. מחר אהיה אלוף ואדע כבר להובילך ולא אזדקק לכל עזרה". בינתיים חישב והחליט, כי ראשית ייגש לשלולית ושם כבר ישטוף את פיו ויצחצח את שיניו כבימים ימימה, ולא יהא לו צורך להתעכב דקה נוספת ומיותרת בארמון המצועצע הזה. ברפרוף נשיקה קלה על מצחה של מארי פרש מהאזור המעיק הזה ויצא בצעד קל ומלא בטחה אל מקומו, מרחק קצר היה זה מהארמון, השלולית, מהיכן שהשיב לה את הכדור שקפץ בטעות למים. מזג אוויר אביבי קידם את פניו: פרחי הסביונים הרבים לבלבו סביב, העצים המוריקים כמו קדו לכבודו ברוב הודם, השמש הייתה נעימה במיוחד. דה גראבל דמיין במוחו את קבלת הפנים הנרגשת שיזכה לה מצד הוריו ודודותיו. הן היה כה אהוב על כולם. מה זה השיגעון שאחז בו, כשהתפתה למראה מארי- שגעון של דקה ולא עוד. הוא קפץ אל המים בחדוות נעוריו ומיד נשלו ממנו כל אביזרי החמדה המלכותיים והזיבליים, לטעמו. משוחרר החל שוחה וקופץ בקפיצותיו הארוכות לעבר מרכז המים. כושר שחייתו נשמר עדיין להפליא, דבר לא נפגם אצלו למרות השינוי שעבר עליו. "הוי מי זה קרב ובא?" שמע את אמו צוהלת ואחר הצטרף בקרקור מרעים גם אביו. "לאן נעלמת ,בן, טוב כל כך לראות אותך שוב אתנו, מאין באת? דאגנו כל כך, אימא שלך לא נרדמה בגללך כל הלילה, חששנו שהלכת לאיבוד, או לא תשוב". דה גרבל ענה בזחיחות לאביו: "מעולם לא שמחתי לשוב הביתה כמו עתה. זו שמחה אמתית, מבטיח, כי לעולם לא אחזור על הטעות הזו של לטעום משהו אחר בשדות זרים" הבטיח נמרצות בטון מתקרקר כלפי מעלה. בקרב המשפחה המורחבת החלו בהכנת מיני סרטנים, צרצרים, שפיריות ושאר מעדנים לכבוד הבן האובד ששב. לצד זה אמו הכינה עבורו מלאכות רבות שנצברו בהעדרו: חציבת תעלה עמוקה בשלולית לשם פלישה לשלולית סמוכה למען הגדלת מרחב המחייה של קרוביו. אמו תכננה זאת מיד לאחר הסעודה, כשיתאושש ויתחזק ויוכל לשאת בנטל המלאכה. ברגע שדה גרבל שמע על התוכנית עבורו חש שמעיו הומים בבטנו ולא משובע. למה אמא חושבת שאני צריך לחצוב את התעלה הזו ומה עם אחיי הצעירים? תהה. האם זה עונש מוסווה, או נקמה? זעמו עלה בו והוא חש כי הוריק מזעף. הוא הרהר כיצד יחמוק מהמלאכה המפרכת הזו שהונחה לפתחו. בינתיים בארמון סערה וסופה: לאחר ארוחת הבוקר חתנה הצעיר רק יצא לשאוף אוויר צח או לרכוב לבדו להכיר את שטח הארמון ולהתמצא והנה אינו שב! לא לחינם שמעה שיש לשמור צמוד את החתן מרגע החתונה, שמא "יתפוס כנפיים" ויעוף...עצביה נחלשו בה, גם כך היו מתוחים מלילה קודם בשל נזיפת אביה, שהוכיח אותה על פניה באומרו: "הבטחות יש לקיים!" היאך הסכימה להכניס את הצפרדע המכוער הירקרק הזה למיטה ואף לנשקו?! הנה באה על עונשה, התמרמרה. מארי החלה לבכות על מר גורלה, ללא תמיכת הוריה, בעיקר אביה –מה נותר לה לעשות? תוך כדי מחשבות עלה בדעתה הרעיון לבקר ליד השלולית שבלתה על גדתה אתמול, אולי תמצא את הנסיך מתהלך שם. היא יצאה מן הארמון חיש, השליכה על גווה צעיף חמים ליתר בטחון, אם מזג האוויר תקלקל וייעשה קריר. בהיותה בחוץ כבר חשה הקלה רבה. החוץ והטבע תמיד האירו לה פנים. שוב חשה כילדה קטנה היוצאת אל האחו ומשתעשעת ברודפה אחר פרפרים צבעוניים, או בקוטפה פרחים ומריחה אותם. היא הגיעה עד אותה שלולית ידועה. בחשיבת בזק זינקה לתוכה כדי לטבול ולהתרענן לאחר הלילה הגועש שחוותה עם הנסיך. מארי לא חמלה על שלמותיה המפוארות, או על מנעלי הזהב שלה. קסם השלולית פעל עליה כמכושפת. במים אכן נשלו שלמותיה מעליה וכן דמותה נדמתה ליושבי השלולית, אם כי מארי נהפכה לצפרדע זכוכית- דבר שלא יכלה לשער אודות עצמה. צפרדעי המקום התכנסו סביב האורחת הנכבדה הזכוכיתית, שהכול שקוף בה, ונהנו לראות את לבה הקט, פועם בחוזקה מרוב דיצה על המהפך שהתחולל בה. מלך השלולית הצפרדעון הראשי התרשם מסגולותיה של זו מקרוב והבין שיוכל להשביח את גזעו על ידי הזדווגות עמה. צפרדע זכוכית הינה חסונה יותר ומאריכת חיים. לא הייתה כל מניעה מצדו ליטול לצדו "רעיה" נוספת בנוסף לאשתו, למרות פרצופיה וקרקוריה המסתייגים. מארי האורחת בהחלט נאותה למחמאה העצומה שהוענקה לה. היא ראתה, איך הצפרדע הירוק ההוא חוצב במרץ תעלה והתפלאה, עד כמה קשה מועסקים נתיני המלך כאן. "מה אכפת לי, "סכמה לעצמה את מצבה, "העיקר שלי זה אינו נוגע כלל". היא ראתה על ראש אותו צפרדע עמל ניצוץ של משהו מעין כתר מרוסק.. מחשבה חמה פלחה את לבה, הייתכן שזה הוא? אך הסיחה ממנו במהרה את דעתה. המלך הסביר לה את זכויותיה הרבות בממלכתו, ולא ציין כל חובה, שתוטל עליה, כדבריו:" מעתה ועד עולם."

לדף



רעל ירוק 

selective photography of red-eyed tree frog

כנראה שהמצב הנפשי שלי התחיל להדרדר כבר אז, כשהייתי אצלך במעונות של הטכניון. היו לי הרבה מחשבות על סוף העולם. זה היה הגל השני של ההעברה למימד החמישי. כל הרוחניקים דיברו על זה ברשתות. התחברנו לב אל לב. תדר האהבה היה גבוהה. הייתי מקבלת כל מיני מחשבות הזויות כמציאות. עדין ידעתי שאני המשיח אבל לא ידעתי אם התפקיד שלי הסתיים או לא. אז כשישבנו על הכיסאות בחוץ והסתכלנו על עצי הברוש הגבוהים, העברנו שתינו מימד על ידי כך שאמרת שהכל פשוט קל וכיף והפכת את העברת המימד למשהו פשוט, קל וכיף. כשהסתכלתי בעיניך הירוקות וצחקתי לפתע הבנתי שאתה "הפיתרון הירוק" ולרגע הסתכלנו בשרשרת, היה נדמה שהיא צילמה את הבבועה שלך. אז בדקנו בתמונות אם זה היה ככה קודם והתאכזבנו לגלות שכן. אמרתי לך שזה לא משנה כי יכול להיות שהעבר הוא גם העתיד ושהזמן מעגלי בכלל. לפתע הכל נחת עלי בבום. אז צחקנו ואמרתי לך שעברנו מימד. שתינו הרגשנו את זה. אמרתי לך שאתה יכול לגעת בדברים ושתרגיש שהם פחות מוחשיים ויותר מטאפיסיים. אז התחלנו לגעת בכל מיני עלים ועצים והרגשנו אותם הרבה פחות מהרגיל. הייתי צריכה לעזוב אבל כל זה היה משמעותי מאוד. בדרך לשירותים זה הכה בי. האמזונס. צפרדע שנמצאת אי שם במעמקי הג'ונגלים שהיא הפיתרון הירוק. צפרדע שאני אצטרך ללקק והרעל שלה יחלחל בי ואני אגלה מה הוא הפיתרון הירוק למעגל הקיומי הבלתי נסבל של החיים. הפיתרון שיכול להימצא רק בידי המשיח. המשיחה. הסוף למעגל שמקים ומחריב את עצמו כל פעם מחדש. המעגל מתחיל עם הלידה של ישו ונגמר בהשתלטות הבינה המלאכותית על האנושות. הבינה המלאכותית מכניסה את כולם למטריקס ומייצרת בילבול כך שאף אחד לא באמת יודע מה היה לפני שההיסטוריה התחילה וכך חוזר לו המעגל חלילה. רק המשיח בכל דור ודור יכול לעצור את המעגל האבסורדי הזה. אבל אם הוא יחליט לעצור אותו העולם יגמר ואם יחליט להמשיך את החיים ימשיך גם את המעגל! כך אמרתי לך שוב ושוב ולא האמנת לי. ברור שלא. אתה לא חייתה את זה. לא חוויתה את זה. לא הורדת גשם מהשמיים. אני עשיתי את זה! אני שמעתי את הקול שלי מהדהד כקולו של אלוהים על כל קירות הבית ביום שבו קרה הנס הראשון. כמובן שכל זה נראה לך כסיפור בדיה אבל זה לא. הרגשתי את הגשם עובר דרך כפות ידי עוד לפני שירד. כי תחילה הורדתי אותו במחשבה ואז זה קרה באמת. ומה הוא הפתרון הירוק? באמת שאין לי מושג עד עכשיו איני יודעת ועכשיו אני רחוקה מכל זה שנות אור. אבל משהו מתוך כל זה נשאר בי. משהו מתוך כל זה עירער אותי וגם היום, אחרי האישפוז, אחרי הגיהנום אני יודעת שכל מה שעברתי היה אמת. הייתי המשיחה והעברתי אנשים מימד ואני זאת שחשבה על הפיתרון הירוק. אני זו שהחליטה להמשיך את הקיום. בזכותי אתה עדיין קיים. אז תגיד תודה ודי להיתנשא.

לדף



[Joshua Newton] @ https://unsplash.com/@joshuanewton

מכשפה

מכשפה בליל ברקים סוער
החליטה הפעם לא לוותר
קדרה לקחה
הקלחת מילאה
כשפים מילמלה
נמאס לה תמיד להיות לבדה
תברא לה צפרדע
או חרגול מכושף
תנשק אותו במצח, בלחי, באף
אולי יהפוך לנסיך
או לבעל ממוצע
שייקח את הילדים לחוג
וימלא את שחור ליבה
הגשם מתחזק והמכשפה לא מתייאשת
היא בוחשת ולוחשת
נושפת וכועסת
יוצקת לסיר: כשפים ואהבה
מטמינה שם דמעות
מקיזה מדם ליבה
אין שום סיבה שהלחש לא יעבוד
היא כבר הזיזה הרים
גרמה ללטאות לרקוד
אך שקט וקול דממה
לא צפרדע, לא קרפדה
הברקים מתגברים, הרעמים מרעימים.
המכשפה ביום רע.

לדף



לנשק נסיך

יש כאלה אצלכם שאומרות שנשים צריכות גברים כמו שדגים צריכים אקורדיון. יכול להיות. אבל אצלנו כאן, בעומק של אלף מטר מתחת לפני המים, במקום שקרני השמש לא מעזות אפילו לחדור אליו, במקום של אפלה טוטלית, לא ראינו אף פעם אקורדיון, כך שאני לא יכולה להגיד לה מה אני צריכה פחות. אולי איזו סבתא של סבתא של בת דודה רחוקה שלי ראתה פעם, כשהטיטניק טבעה, אבל אני לא. ממש לא. אף פעם. אבל אני יכולה להבין את מי שאומרת את זה, למרות שאצלנו זה שונה לגמרי. אצלנו, החכאים, לכל אחת משלנו יש זכר על מחזיק מפתחות. מתי שאנחנו רוצות - אנחנו יכולות להפעיל אותו, כמו שאתם מפעילים את השלט של הטלוויזיה. יש משהו יותר טוב מזה?

איך זה יכול להיות, את שואלת? אני אסביר לך. קודם כל את צריכה להבין שיש הבדל גדול בין העולמות שלנו, של עולם היבשה ועולם המים. לא כמו אצלכם שהזכרים גדולים מהנקבות, כאן אצלנו אנחנו הגדולות יותר. הרבה יותר גדולות. אנחנו השולטות. אנחנו המין החזק. המשקל שלי הוא פי חמישים או משהו כזה יותר גדול מהמשקל של הזכר שלי. הזכרים שלנו ממש לא שווים שום דבר, כמעט כמו אצלכם. הם, הזכרים שלנו, אפילו לא יכולים לצוד משהו כדי לאכול אותו. אפילו לאכול לבד הם לא יכולים. צריך ממש להאכיל אותם. כמו תינוקות שמתחברים יש לשד של אמא אחרי הלידה. אז מה הם עושים, את שואלת? הם מתחברים אלינו. כן, מה שאת שומעת, ישר לגוף שלנו. שאנחנו נאכיל אותם. כמו התינוקות שלכם. 

הזכר היחיד שהצליח לחדור בין המחושים הענקיים והיפהפיים שלי נגס את העור שלי. ישר בנקודה הנכונה. זה הדבר היחיד שהם יודעים, הזכרים. להגיע לנקודה הנכונה, לנקודת העונג, כמו שאנחנו קוראות לה, ולהתחבר אליה. יש להם, לזכרים שלנו שיניים חדות כמו סיכות ולסתות עצומות וחזקות. ברגע שהשיניים שלהם פוצעות את העור שלנו הלסתות שלהם ננעלות, וזהו, הם שלנו לעולמים. אי אפשר יותר להפריד. הרגע הזה של הנגיסה הוא כל כך מתוק ונעים, אמאל'ה שלי, רגע שמעביר בָּךְ שרשרת של צמרמורות של עונג, כמו האורגזמות שלכן, אבל הרבה-הרבה יותר חזקות. כמו הגלים של האוקיינוס אחרי צונאמי של רעידת אדמה של עשר בסולם ריכטר, או כמו זרם המפרץ, חזק וחם וסמיך, שסוחף אותָךְ ומטלטל אותָךְ עד לשִכְּרון החושים ואובדן ההכרה.

הכי טוב זה שאנחנו בכלל לא צריכות לדאוג להם, לזכרים שלנו. הם מקבלים קצת מהדם שלנו, ממש טיפה בים, ואחר כך הם לאט-לאט נעלמים. אוי, זה כל כך טוב שהם נעלמים. אין צורך בבתי דין רבניים. אין גירושין,  בכלל. גם לא צריך לעשות את הטקסים המטופשים האלה שלכם, שאתן חוגגות, כאילו, את חתונת הכסף וחתונת הזהב, ואלוהים ישמור - גם חתונת הפלטינה. אתם חיים הרבה זמן, אתם, לא כמונו. בהתחלה הלסתות העצומות של הזכרים מתמוססות. כן, פשוט נעלמות. ואחר כך הפנים שלהם מתמוססות אל תוך עורנו ובסוף גם הגוף שלהם נבלע בתוכנו. כל מה שנשאר מהם זה זוג אשכים, שאני יכולה להפעיל מתי שאני רוצה. בדיוק מה שכל חכאית טובה צריכה. 

אוי, אני כבר כל כך מלאה, עוד מעט מתפוצצת. מרגישה כל כך כבדה. הבטן שלי מלאה בביציות. אני כל כך רוצה שיהיו לי מיליון חכאים וחכאיות קטנים וחמודים, שימלאו את הים בשמחה. כדי שזה יקרה אני רק צריכה ללחוץ קצת על האשכים. תגידי את בעצמך, זה לא יותר טוב ממה שקורה אצלכם, שהזכרים שלכם נעשים נפוחים ושמנים, עם בטן של בירה, ככל השנים עוברות ואתן נשארות עם הטיפול בילדים ובבית? כן, את יודעת, הזכרים שלכם לא עושים שום דבר בבית. רק מספרים לכן למה הם לא יכולים לעשות שום דבר, ורובצים על הספה בסלון ונלחמים אתך על השלט של הטלוויזיה או שהם נרדמים ונוחרים.  

אני גם יודעת שהזכרים שלכם אומרים: לא כדאי לקנות פרה שלמה בשביל קצת חלב, ואני אומרת: לא צריך לקנות תרנגול שלם בשביל שתי ביצים. כן, כן, אני יודעת, התרנגולים שלכם לא מטילים ביצים. אלה התרנגולות שמטילות. אבל אני חייבת לומר לך שאתם חיים בעולם מה-זה מוזר. מאובן כל כך, חסר גמישות. עולם שבו את נולדת למין מסוים, וזהו. את נשארת במין הזה עד שאת מתה, בלי שום יכולת להחליף. אצלנו זה אחרת לגמרי. את יכולה להתחיל את החיים בתור נקבה, ואז את יכולה להפוך לזכר, ויש מינים של דגים שיכולים לעשות כמה סיבובים מזכר לנקבה. אבל אנחנו, החכאים, לא. 

אתם, בני האדם, כל כך מקובעים ושמרניים לעומתנו, הדגים. הנה, למשל, דג הליצן, כן, כן, זה שכיכב בסרט נמו, מתחיל את החיים שלו בתור זכר, ואחר כך הוא יכול להפוך לנקבה או להישאר זכר. שמעתי שבסרט של דיסני אימו של נמו מתה והוא היה מאד עצוב. בחיים בים זה הרבה יותר פשוט ממה שהסרטים הטיפשיים של האולפנים של הוליווד מספרים לכם. אבא של נמו היה יכול להפוך להיות אמא שלו, ואז נמו לא היה יותר עצוב, כי בָּיָם המשפט "אמא יש רק אחת" לא עובד. אבל האולפנים חייבים שיהיה תור על יד הקופות של בתי הקולנוע, וסיפורים שבוכים בהם עובדים טוב על אנשים. האמת היא שבחיים האמיתיים מתחת לפני הים נמו אפילו היה יכול להפרות את אמא שלו, שהיה פעם אבא שלו. זה קורה כל הזמן אצלנו. אבל זה היה הופך את הסרט למוגבל למבוגרים בלבד, ודיסני היו מפסידים המון כסף. 

מה היה אומר על זה הפסיכולוג ההוא שלכם, המפורסם, כן, פרויד. מה היה קורה לתסביך אדיפוס שלו, שהכי פרסם אותו, אם גם אצלכם הבן יכול לשכב גם עם האמא וגם עם האבא. מעניין, לא? כל הבניין הגבוה של הפסיכולוגיה שלו היה מתמוטט וצולל למעמקי הים, או התת-מודע, אני חושבת.

אני רואה שאת ממהרת. בטח צריכה ללכת לקניות כי אתם מארחים בשבת את ההורים שלו, או להוציא את הילדים מהגן, או לנקות את הבית. כל מה שנשים צריכות לעשות בשביל הפרזיטים הקטנים עם שני האשכים שהן מגדלות. כן, ככה זה כשאת מנשקת נסיך, ופתאום, הופ, לפנייך עומד צפרדע! 

לדף



הקסם הבא

[David Mullins] @ https://unsplash.com/@mullins

דילן הסתכל על השקיעה. השמש שהציצה מבעד לעננים צבעה את השמיים האינסופיים באדום עמוק. בצבע הורדים. הוא נהנה מחמימותה של השמש. עוד מעט הוא יעצום את עיניו, ילך לישון ובחוץ שעת הדמדומים תגיעה לסיומה והכל יהיה חשוך לגמרי. נשארו לו עוד כמה דקות אחרות כדי להתבונן בקרני השמש ולספוג את העולם שמסביבו מהמקום שהוא יושב בו. לדילן נמאס לשבת בשלולית הבוצית. הוא ניתר אל על ונתפס על אחד הענפים הנמוכים של העץ העתיק . מזל שהוא התרחק קצת מהעיר. הוא לא סבל את הרעש הבלתי פוסק ששרר שם. את האוטובוסים והמכוניות והאנשים שתמיד נוהרים בהמוניהם. ממהרים לכל מקום, לא עוצרים לשנייה כדי לנשום אוויר. לעומת זאת, בחורשת היער לא היה כמעט אף אחד. כמה אנשים שעשו הליכה. זוג אחד שטייל בשילוב ידיים על השביל. הרוח הייתה מדהימה. לעתים עדינה ולעתים פראית בדיוק במידה הנכונה כדי שהוא לא יעוף מהעץ. עוד כמה דקות. העיניים שלו כבר החלו להיעצם. הוא לא רצה שהיום הזה יסתיים. זה יהיה היום האחרון שלו בתור צפרדע. מחר הוא יתעורר בתור חיה אחרת. אולי שוב בתור בן אדם אבל דילן היה ממש בספק שזה יקרה. לצערו זה שיושב למעלה לא עושה טעויות, אז הוא לא יוכל לחזור בתור בן אנוש. הוא קיווה לא להתעורר שוב ברחוב. בפעם הקודמת הוא התעורר בתור חתול אשפתות. הוא הצליח להחזיק מעמד ככה בערך שלוש שנים וגם זה בגלל נערה שסירבה לנטוש אותו והביאה לו כל יום אוכל. גם כשקיבל את הדלקת בדרכי השתן היא כל הזמן הגיעה ודחפה לו כדורים כדי שימשיך לחיות. הנערה חשבה שהוא לא יודע שבתוך האוכל שלו מסתתר כדור, אבל הוא ידע. הוא ידע כל יום במשך כל אותו חודש שהייתה לו את הדלקת. דילן ממש קיווה שהפעם הוא יתעורר חופשי כמו שהיה עכשיו. אולי בתור דג. אבל לא דג באקווריום, אולי כליוותן ענקי. אבל גם אל הליוותנים, האנשים האלה הגיעו והוא יכל להיוולד חופשי באותה המידה שהוא יכל להיתפס. עוד כמה דקות הוא יירדם. ויחלום. אנשים לא חושבים שכל החיות חולמות, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חולמים. לא תמיד ביומיום שלהם, אלא כשהם מסיימים את החיים. החלומות מתגבשים במוחם כשהם עומדים למות, לפעמים אפילו כמה חודשים לפני שהם נושמים את נשימתם האחרונה. אז הבעלים שלהם רואים את העיניים שלהם מרצדות בשינה כמעט בלי הפסקה. דילן שלח מבט אחרון בעיניו השחורות והעייפות אל השמש הנעלמת. אחרי כמה שניות הוא התחיל לחלום. והוא חלם חלום נהדר. הוא חלם שהוא עף חופשי בשמיים עד שגופו התחיל לאט לאט להשתנות לגוף של פרפר בצבעי כחול ושחור. עם שורות של עיגולים בקצות הכנפיים. הוא ירד בעדינות אל הארץ ורפרף בין פרחי נוי צבעוניים, נח על עליהם כשהתעייף. עיניו נצצו מאושר כשהוא לקח את הזמן, נהנה מהדשא ומהעצים ומהשמיים הכחולים. הוא ספג כל ריח ומראה שמסביבו בתקווה שהחלום שלו יהפוך למציאות. לפתע החל לשמוע קולות רמים של ילדים צווחים מהתרגשות. "מי מוכן לקסם הבא?" קול גברי עמוק נשמע מעליו. "מי יכול לנחש איזה חיה תצא מכובע הקסמים שלי?" ליבו דפק במהירות והוא חש שמישהו אוחז בחוזקה באוזניו ומושך אותו למעלה אל האור המסנוור. 

לדף



סיפור בלי צפרדע

וִיקְטוֹרְיָה סִימַנְטוֹב

הכורסה של ויקטוריה סימנטוב הייתה היחידה שהסכמתי לשבת עליה. סיבה ראשונה, בגלל שהייתה ממוקמת בקצה. והשנייה, בגלל שעל מסעד הכורסה הדהוי, הוטבע פלאק מתכת קטן עליו נחרט הכיתוב: 'נתרם על ידי הגב' ויקטוריה סימנטוב'. הבחנתי בו כשהתכופפתי להניח את הסדין שיפריד ביני ובין החיידקים של מי שהיה שם לפני. לא ידעתי מה עלה בגורלה של ויקטוריה, אבל החלטתי שעם שם כזה היא ודאי בחיים ומבלה בקרוז עם החברות הפנסיונריות שלה. דמיינתי אותה בכובע קש רחב שוליים, חולצה מנומרת, מכנסי פשתן לבנים ונעלי עקב, גוררת טרולי של לואי בִּיטוֹן במעלה כבש האונייה, באצילות של אחת שמוכנה לכבוש את העולם. בתא שלה היא תתפשט ותחליף לבגד ים שחור בגזרת קולר שיסתיר את הצלקת מהפּוֹרְט ותסדר את הריפוד איפה שכבר אין. היא תביט על עצמה במראה, תחייך חיוך של ניצחון ותעלה לדק להצטרף אל חברותיה שכבר מורידות מימוזות על כיסאות נוח בבריכה. ככה דמיינתי את ויקטוריה סימנטוב. והחלטתי שהכורסה שלה תביא לי את אותו הגורל. 

הכורסה של ויקטוריה סימנטוב הייתה בקצה אולם גדול שבו עשרות כורסאות עור, מופרדות על ידי וילונות צבעוניים. בכל תא, טלוויזיה תלויה על זרוע ועמוד אינפוזיה עליו 4 או 6 שקיות מחוברות לצינורות שמתאחדים לכניסה לעורק ראשי ומשם אל שאר הצינורות. הטלוויזיה בתא של ויקטוריה ושלי לא עבדה, מה שהפך את הכורסה ללא אטרקטיבית לזמניים -קבועים שבהו במסך באסקפיזם מופגן. אני העדפתי להביט סביב ולתצפת מהצד בבובות השעווה החלקות, בעלות גוון עור צהוב שמחוברות לצינורות ושקיות. רואה ובלתי נראית, מסתתרת מעיניהן של אותם בעלי רצון טוב שמטיילים ומחלקים פליירים ויד מלטפת. מהיום הראשון שהגעתי לאולם מיהרו לקבל את פני, שערי השופע הסגיר את היותי חדשה. ברחתי אל הפינה הכי מרוחקת, למגינת ליבה של תקווה האחות שהוצמדה אלי וכעת נאלצה לסחוב את עגלת האינפוזיות עוד כמה מטרים ארוכים. הם עקבו אחרי עד לכורסת המזל של ויקטוריה ושם הציפו אותי בפליירים ונחמות. 

"אני לא יוצאת לקרב, לא חיילת ולא לוחמת". הגבתי בעויינות לנציגי 'האגודה למלחמה בסרטן'. "לכו ממני. אני בהחלמה, לא במלחמה. זהו!" הם השאירו את הפליירים והלכו. מאותו רגע נצמדתי לכורסה של ויקטוריה. שקופה, חלקה משערות ובעלת גוון עור שעווה צהוב. דומה להפליא לשאר שורות החיילים, על כורסאות עור מכוסות סדין צבעוני עם לוגו של בית החולים, מחוברים לרומח האינפוזיות. שורות שורות. כמו חיילים לפני יציאה לקרב. לא! החלטתי. אני לא יוצאת איתם לקרב. אפילו שאני נראית כמותם. במלחמה אין מנצחים שלא מפסידים ואני לא רוצה לנצח או להפסיד.

בזמן שהייתי מחוברת לחנית ההחלמה, הבטתי מהצד על הבאים וההולכים ועל חיבוקי פרידה ועציצים ושוקולדים בתחנת האחיות. ראיתי את הכורסאות עם הקבועים. שכמוני, נצמדו לכורסאות הקבועים שלהם, כמו מקום באוטובוס או בכיתה. כך יכולתי להבחין בקלות בהיעדרותם של הקבועים ובהגעת חדשים, שזה להם המפגש הראשון עם הכורסה שתהיה שלהם. הם בחרו לפי נוחות. רק אני ידעתי שאני יושבת על הכורסה המנצחת. הכורסה של ויקטוריה. זה היה הסוד שלי ולא התכוונתי לחשוף אותו או להחליף אותו חרף תחנוניה של תקווה שאחליף לכורסא קרובה לתחנת האחיות. הייתי לבד, בקצה, רק אני וויקטוריה סימנטוב. זאת שהחליפה את כורסת העור בכיסא נוח על דק של אוניה עם קוקטייל 'אורגזמה' בתוך קוקוס מקושט במטריה. 

בחלוף שמונה חודשים, מלווה בזר חמניות ענק וקופסת שוקולדים 'מרסי'. נפרדתי ממחלקת אשפוז יום אונקולוגי. החלמתי מהמחלה, לא ניצחתי בה, למרות שהרגשתי כמו אחרי קרב. בפעם האחרונה, ניגשתי לכורסה שלי ושל ויקטוריה, כדי להיפרד מהפלאק שכבש אותי מההתחלה. התכופפתי אליו וראיתי שעל הפלאק "נתרם על ידי הגב' ויקטוריה סימנטוב" שופשף חלק שנסתר קודם מעיני בו נחרטה המילה: "ז"ל". 

לדף



היא לא מנשקת אותו בסוף

Image by Couleur from Pixabay

חושך. פנס יחיד מאיר על קרטון הגזור בצורת עיגול.

צעירה יפה עומדת על שפת אגם, כלומר, על שפתה של מראה גדולה המונחת בהטיה, פיסות צלופן בגווני כחול מודבקות לכל אורכה. 

פניה של הנערה אומרות יגון עמוק כשהיא מסתובבת וגבה למראה.

בחור כחוש עומד בצללים, מכופף. עיניו הכהות בעלות המבע הרדוף משתקפות דרך המראה. הן לטושות בצעירה, חושקות בה יותר משניתן להודות. מזל שאיש אינו מבחין בכך.

וואביט. הבחור מקרקר בקול גרוני עמוק.

מספר ילדים צוחקים חרש. 

"הגנרל עזב אותי," אומרת הצעירה בקול רם, כמו לא מאמינה למילים אשר יוצאות מפיה. דממה מתוחה משתררת.

"הקדשתי לו את אהבתי כולה," היא תולשת פרחי פלסטיק מסומנים ומעיפה אותם מאחוריה בתנועות מדויקות ואלגנטיות, נעות בקצב קולה המתנגן.

"כל ערב בישלתי עבורו מרק," הקול הופך לתחינה דקה, "עמלתי שעות רק כדי שיבלה עמי כמחצית השעה לאחר יומו הארוך, בטרם יברח לשינה..." היא נותנת לסוף המשפט להתארך, גופה דומם. 

"כעת משהלך, עם מה הוא הותיר אותי?" היא נעצרת בעיניים פעורות מול הקהל, "עם קערת חרס סדוקה, קדרה ריקה ולב שבור".

היא טובה, חושב הבחור הכחוש בעודו מקרטע סביבה בקפיצות גמלוניות, כמו מנסה ללכוד את תשומת ליבה. הילדים מצחקקים שוב.

העלמה מסבה את גבה אל הצד השני, כך שהכפוף מצוי מחוץ לטווח ראייתה. היא נאנחת בדרמטיות, "אם רק הייתי עוזבת אותו טרם נעזבתי על ידו, אולי לא היה טעם הפרידה כה מר".

וואביט. הבחור מקרקר שנית, גלי הצחוק מתגברים.

"כמה מר הערב הזה," הבחורה זועקת, מאחורי גבה היא מסמנת בכף יד מורמת, מוסתרת מעיני הקהל. היא מורידה אותה בתנועה חדה והכפוף קופץ לעברה - בדיוק כשהיא סבה הצידה. הוא נופל בסרבול. קול צחוק מהקהל.

"כמה מר לי לבדי!" היא ממשיכה, שוב מרימה יד מאחורי הגב, מורידה אותה, הכפוף קופץ לצד השני, למקום עומדה - בדיוק כשהיא צועדת חזרה, ראשה מופנה ממנו. הוא נופל על גבו. צחקוקי הילדים מתחזקים.

"אם היה רק מי שינעים את זמני בקול שירה מתוק..." דועך קולה בעצבות. וואביט? הכפוף מקרקר בתהייה, כמעט בשאלה. הקטנים יותר משתוללים מצחוק.

"נראה שכך נגזר עליי, להישאר על שפת האגם שבו פגשתי באהובי לראשונה, כשאני לבדי," היא עומדת ברגליים פסוקות במרכז הבמה. הכפוף מתגלגל ונשכב, בטנו צמודה לבמה המסריחה, האיפור הירוק כבר זולג אל תוך עיניו. הוא משעין את ראשו על מרפקיו בתסכול שקט, נכנע.

"אולי הייתה כל תקופת פגישתנו כחלום," הצעירה אומרת בקול נוגה ועוצמת את עיניה, "וכל שנותר לי... הוא להתעורר".

מחיאות כפיים רמות נשמעות, יותר מצד הורי הילדים היושבים בקהל. נראה שרוב הילדים. ממצמצים מול האורות הנדלקים, קצת הופתעו מכך שזה היה סיום ההצגה. 

*

"כל פעם מחדש," אמר יוני בתסכול. שניהם ישבו בחדר החזרות, כבר לבושים בבגדיהם הרגילים וניקו מפרצופיהם שאריות איפור מול מראה גדולה.

"הם ילדים!" מחתה אילנית ונטלה עוד מגבון.

"אז לא אמורה להיות להם רגישות אנושית?!" יוני נעץ בה מבט כהה ורדוף דרך המראה.

"אין להם את מנעד הרגשות שיש לאדם מבוגר," היא התעקשה.

"אני חושב שאת קצת מזלזלת במורכבות הרגשית של ילדים..."

"אני חושבת שאתה קצת מפריז בהבנה שלהם את ההצגה".

"עכשיו את סתם משנה את הנושא-"

"אתה כל הזמן שוכח, יוני! ילדים לא יודעים מה זאת אהבה, בטח שלא נכזבת, הם לא מכירים פרידה מהסוג הזה".

"אני עדיין לא חושב שזה כזה מצחיק," יוני משך בכתפיו.

"אה, אז אין להם חוש הומור מספיק איכותי לטעמך? מי עכשיו מזלזל בילדים?"

הוא התכוון לענות לה כשראה שהיא צוחקת. הוא החליט לעזוב את זה לפי שעה.

"קפה?" שאל וכבר תלש את הספלים מהמעמד שסמוך לקומקום, בגבו אליה.

"אה, היום לא," אמרה אילנית, אף שרק פעמים נדירות סירבה להישאר איתו לספל חם אחרי ההצגה, גם אם היה מאוחר ושניהם היו עייפים.

"הולכת לבן זוג, הקצין הזה שלך?" יוני נתן לקולו להישמע אדיש ככל הניתן.

חצי פעימת לב של שתיקה.

"אה, נפרדנו".

הספל החליק קלות מאחיזתו של יוני, הקרמיקה הדקה נחבטה בשיש ונסדקה.

"חשבתי שסיפרתי לך," קולה הדק של אילנית היה כמעט שביר, "שיבצו אותו בצפון והוא אמר... טוב, אני הסכמתי... החלטנו להתפצל".

"אני מבין, מצטער בשבילך," יוני לא היה יכול להיות שמח יותר, אך השתדל לא להראות זאת.

"אין צורך," קולה התעודד באחת, "בדיוק התחלתי לצאת עם מישהו מקסים, זמר, למען האמת. הוא בדיוק אוסף אותי למסעדה". 

לבו של יוני צנח בחזרה. "תהנו," קולו קירקר מתוך גרון יבש.

חצאי משפטים בודדים הוחלפו ביניהם ואז לקחה אילנית את תיקה ויצאה.

יוני לחץ על מתג הקומקום, בוהה בספל הסדוק שנייה לפני שהתעשת והכניס לתוכו שתי כפיות וחצי של קפה שחור. כשבא למזוג את המים מצא שהקומקום היה ריק.

"קערת חרס סדוקה, קדרה ריקה ולב שבור," המילים המתורגלות קפצו לראשו בקולה הענוג של אילנית. 

יוני טלטל את ראשו, כמו מתנער מהתחושה המציקה שאחזה בו. 

הוא מילא מים והמתין שנית עד לרתיחת הקומקום. לאחר מכן מזג לספל ועירבל את הנוזל המר בכפית. 

"כמה מר לי הערב הזה," הוא מלמל בלי משים, "כמה מר לי לבדי".

כשסיים לשתות, שטף את הכוס והניח אותה הפוכה על המעמד. לאחר מכן אסף את חפציו ויצא מחדר החזרות, נועל את הדלת.

הערב רק החל להחשיך, אך ירח עגול מלא כבר עמד בשמיים, תלוי כמו מדבקה, כמו קרטון גזור בצורת עיגול המואר בפנס יחיד.

*

לדף



[Pete Bread] @ https://unsplash.com/@pete_bread

שיר ערש לתינוק קרפדון 

סטלה דורותיאה גיבונס 
חברה במסדר המלכותי לספרות 1950. 

תרגום אופיר מלכי 


שִׁיר עֶרֶשׂ לְתִינוֹק קָרְפָּדוֹן 
שָׁן יַלְדִּי. 
הַעֲלֵה הַרַחַב וְהַכֵּהֵה, פָּרַשׂ מֵעָלֶיךָ  
אוֹהֶל שֶתַסְתִיר בּוֹ יְגוֹנְךָ. 
הַדָּבָר שֶרַאִיתַ, בָּעֶרֶב הַקָּר, 
כְּשֶרַכַנְתַ לִשְׁתּוֹת בְּבֵּרֵיכַת הַיָּעַר, 
הָיָה מַסֵּכָה שֶהָקַרְפַּד הַבּוֹרֵא הֶחָכָם, 
נָתַן לָנוּ כְּדֵי שֶנַסְתִיר מְכּוּלָם, 
אֶת אַבְנֵי הַחֵן, מָשַאֱנוּ הַיַקָר. 
שֶבּוֹהַקוֹת בְּרֹאשֵׁנוּ הָשָטוּח. 
הַסַּפִּיר וְאֶבֶן הָאוֹדֶם הָמִשְתַנֶה כְּרוּחַ. 
פָּעוּט שֶׁלִּי, אִם פָּנֶיךָ הָיוּ נָאווֹת 
כְּמוֹ אַבְנֵי הַחֵן הַיְּקָרוֹת שֶעֲלֵיהֵן זוֹהֲרוֹת 
אָז הָאָדָם הַמְקַנֵּא, הָאָדָם הָאַכְזָר 
הָיָה מַבִּיט בָּך וְחוֹשֵד בַּאוֹצַר. 
אָז, יָיבֵּשׁ הַדְּמָעוֹת  
מֵעַל עֵינֶיךָ הָמְקוּרְנַנוֹת. 
אָכוֹל אֲרוּחַת טַל וְזְבוּבִים, 
הִתְכַּרְבֵּל בְּצֵל עוֹמֶק הַסִּרְפַּד. 
חָשׁוֹב עַל אַבְנֵי הַחֵן שָׁן וְהֵרַדֵם. 

 

השיר התפרסם באנתולוגיית שירה מתורגמת שיצאה לאור בהוצאה פרטית

תרגומי שירה מכל רחבי העולם בין השנים 1500 עד 1950

"נס לארוחת הבוקר".

למעוניינים: אפשר להזמין עותק חינמי שלחו לי כתובת מייל ואשלח אליכם את הספר. 

לדף



בקצה השני של האגם

[helena munoz] @ https://unsplash.com/@helena_munoz

זה היה יום נעים. שימשי כזה. אמרו שתהיה עליה בטמפרטורות לקראת סוף השבוע. אני ישבתי לי, כהרגלי, והתבוננתי על האגם. המים היו שלווים, שקטים, חמימים. אווירה כמעט פסטורלית. הדגים שחו להם לאיטם קדימה ואחורה. לאיפה עוד יכלו לשחות? הרי זה לא היה כזה אגם גדול. הברווזים היו מחולקים לחבורות שלהם. חלק שחו בזוגות, אחרים בשלישיות. כולם בצד השני של האגם. אימא ברווזה שחתה עם חמשת הברווזים הקטנטנים שלה ליד אי הצמחייה הסבוך. משמאלי היה פארק הילדים. כשקרני השמש החמימות ליטפו את גופי כמעט נרדמתי. רגע לפני שעיניי נעצמו קלטתי ברווז שוחה לאיטו לאורך הגדר ממולי. הוא לא שחה לכיוון מסוים, סתם התבטל לו שם. בהתחלה לא שמתי לב לזה אך כשהסתובב עם הזנב אליי, ראיתי שאחת מכנפיו הייתה קרועה. נוצות הזדקרו ממנה באי סדר. קראתי לו, אך הוא רק המשיך לשחות במקומו, בקושי שומע את קריאותיי. רציתי להניח לו ולהמשיך לנמנם לי אך בזווית העין ראיתי חבורה של זכרים גדולים מתקרבת אליו. ליבי החל להלום במהירות. קיוויתי שהם רק יעברו לידו אך הם כמעט אף פעם לא עוברים ליד ברווזים אחרים בלי לנסות לתפוס מישהי או מישהו. ככה זה באגם הארור הזה. הוא קטן מדי להכיל את כולנו. לצערי חששותיי היו מוצדקים והזכרים תקפו. אחד ניסה מצד אחד, אחר ניסה מהצד השני ולמסכן עם הכנף החסרה לא היה סיכוי. קראתי וקראתי, הנפתי את ידי ורגליי באוויר בניסיון לגרש אותם, אך הם התעלמו ממני לחלוטין. הברווז הקטן הזה לא השמיע הגה לעומתי, נראה שגופו התקטן עוד יותר אחרי שהם סיימו והמשיכו בדרכם. כשראשו מושפל ומשתקף אליו חזרה מהמים, אמא ברווזה התקרבה כשילדיה שוחים אחריה בשורה. אחד הילדים הסתקרן בברווז וניסה לשחות אליו. הברווז לא נע אך האמא נבהלה ותקפה אותו בכל זאת, כאות אזהרה, כנפיה הלמו בפניו ובגופו בפראות. קראתי שוב אבל צעקותיי נבלעו ברעש שיצרה המולת הילדים מכיוון מתקני השעשועים. המשכתי להתבונן בברווז הזה ולהצטער בגורלו. מה עוד יכולתי לעשות? הרי אני רק צפרדע בקצה השני של האגם. והצד שלי זה הצד הנעים עם הצפרדעים. 

לדף



מִשְׂחַק יְלָדִים 

 הָאִמָּהוּת קָפְצָה עָלַי 

כְּמוֹ יֶלֶד שׁוֹבָב 

שֶׁקּוֹפֵץ מִמִּתְקָן גָּבוֹהַּ 

לְתוֹךְ זְרוֹעוֹתַי 

בְּלִי לִבְדֹּק שֶׁאֲנִי 

תּוֹפֶסֶת

[Power Lai] @ https://unsplash.com/@welipower
לדף



[awar kurdish] @ https://unsplash.com/@awarnerway

הוירוס העקשן


הבוקר לבשתי את חזית התחרה האדומה שהגיעה במשלוח של 'שיין'. 

"שיין"  כך כתוב באתר האינטרנט שלה, החלה כמתפרה בניו ג'רזי והסגר העולמי הפך אותה למעצמת שיווק אינטרנטי. הישראלים אוהבים אותה. דמיינתי לעצמי את עשרות אלפי המשלוחים עושים דרכם במכולות ענק מעבר לים.

 חשבתי שסגירת הקניונים תביא לקריסת תרבות הצריכה. במקום זה, הצטרפתי אליה בחדוות לחיצה על מקש 'הוסף לסל הקניות'.  

בהתלהבותי מהרכישה המוצלחת, לא התאפקתי והראיתי אותה לשי.

 'כמה את סקסית' אמר וליטף את ירכי. 

שלשום התעלסנו והתחושה הפיזית נרשמה בתאי הגוף, מצטרפת לעוד רשמים חושיים שצברנו. 

גופינו, בעלי כוח כבידה ומשיכה ככוכבים נעים ברקיע, מזהים ומתקשרים זה עם זה בלילות. 

כשהייתי סטודנטית ביקשתי ממנו לישון בנפרד כדי שאוכל לישון שבע שעות רצופות לפני שאני מגיעה למבחנים. אחרי לילות כאלו האהבה אופפת אותנו כדוק רקמה למשך יום או יומיים.  
מי היה מאמין שנפרדנו לפני כשנתיים ? 

גיליתי שהיה לו 'סטוץ' עם מישהי מהעבודה.

 שי ניסה להכחיש אך ללא הועיל. שוחחתי עם הבחורה שמתחת למבוכתה חשתי בסיפוק מרושע. 

 שי...  נפגשנו אחרי השחרור מהצבא הוא היה אהבתי הראשונה לא בהכרח האחרונה.  
כעת, חמושה בחזיה האדומה, נכנסתי למשרד, צילמתי עצמי ללא חולצה ושלחתי את התמונה לעידו. 

התפנית הסמויה בחיי. עידו בהיר השיער, החייכן שעיניו ירוקות תכולות.

 המאהב הוירטואלי שלי בשנה וחצי האחרונות. 

לא תכננתי שיהיו לי חיים סודיים. אך המגפה שינתה דברים רבים בחיינו. כולל ערעור מערכות הערכים הקודמות. מערכות יחסים עברו למישור המופשט. המזוקק של הוירטואלי. משאירות הרבה יותר מקום לפנטזיה.  
הקשר עם עידו החל בתמימות, נפגשנו בקבוצת הומור בפייסבוק.

 נכנסתי לדף שלו, מצאתי צילומי ציפורים מרחבי העולם . שלחתי לו בקשת חברות שהוא אישר, התחלנו מתכתבים בקלילות. גיליתי שהוא רווק אקדמאי שמתגורר בקצה השני של המדינה. 

 מהר מאד עברנו להומור מיני ולבסוף לסקסטינג נועז.  
זה המקום לספר שאחרי התמוטטות הקשר עם שי, חיי קיבלו תפנית עגומה. הרגשתי תחושת כישלון אישי. הרגשתי אפורה, אכילת היתר גרמה לי להעלות במשקל. אמרתי לעצמי דברים רעים. האמנתי שאמות בודדה במרחק של ימים משיעול של מישהו בסופרמרקט או בעבודה. ופתאום...עידו.

 תמונות של ציפורי פלמינגו וורודות לעת שחר על שפת אגם.  צפרדעים מקרקרות.
כעבור מספר שבועות, הבנתי שעידו לוקח את הקשר ברצינות רבה ממני. 

כבר בהתחלה, כתב שהוא שמנמן וחשוב שאדע כי היו לו דייטים שנסתיימו ברגע שהבחורה ראתה אותו פיזית .       הוא תיאר את הדחיה שאני חששתי לחוות.

 העובדה שהוא חשב מה יקרה כשנפגש במציאות בעוד אני מרוצה לחלוטין מהיות הקשר וירטואלי בלבד – הסגירה פער בציפיות. 

חזרתי והדגשתי שסיימתי קשר מונוגאמי חונק ואין לי כוונה להיכנס למערכת יחסים בזמן  הקרוב, עמוק בליבי פחדתי. 

עידו הבטיח: 'נתקדם בקצב שלך' אבל המשיך להפציץ בהתכתבויות בכל שעות היממה. 

ביקשתי הפוגה: לפחות בשבתות. ובמוצ"ש מייד התחדשו ההודעות. 
נהניתי לשוחח עם עידו. האינטליגנציה הגבוהה בשילוב ההומור. 

העדינות והפגיעות, החשש מפני דחיה כל אלו נגעו לליבי. 

החידוש הרענן של להתכתב עם זר בכזו קלילות אינטימית היתה מהנה. 

אהבתי את עצמי אתו.  יכולתי מטאפורית להסתובב ערומה תחת השמש . 

החלל בחיי התמלא בהבטחה שהפכה את שגרת יומי לרעננה.  לא ציפיתי שארגיש כך בשנית. 

 הקשבתי לשירי אהבה לעת זריחה. האם יתכן שלא רק שנפטרתי מזוגיות מדכאת אלא גם מצאתי בעצמי כוחות לחלום על זוגיות רעננה וקולחת ?  אלא שאחרי הטעות שעשיתי עם שי, הייתי זהירה.  
בעודי מתלבטת לגבי עידו, וכאילו הריח פרומונים באוויר , הופיע שי על סף דלתי, 

מצהיר שהוא 'מרוסק' מהפרידה ממני ושאני 'אהבת חייו'. 

ביקש את עזרתי  מאחר ששקע בחובות כבדים, חוזה השכירות שלו הסתיים והוא הוצא לחל"ת, 

תוך שהוא מבטיח שזה 'סידור זמני'.                             

  [שלבי ההתגנבות בחזרה למיטת ה'אקסית' שלך מדריך מעשי דפים 7-8.: "בהתחלה שן בסלון. אחר כך, תתלונן על כאבי גב והרבה להיאנח. באופן כללי, עורר רחמים." ].                         

לאחר כחודש, כשיצאתי ממקלחת מהבילה, התנדב לעסות את כפות רגליי. הזיק החשמלי המוכר חלף בינינו. המבצע הושלם בהצלחה. שי חזר לישון במיטתי. ומאז, קשה לי לנשום ואני סובלת מנדודי שינה.


כרגע, זה המצב: במיטתי-  גבר מן העבר שאני לא מצליחה לגרש  ובטלפון- גבר בודד שאני עומדת לפגוע בו עמוקות . 

את ההשראה להזמנת חזית התחרה האדומה העניק לי עידו. מי שנהנה ממנה הוא שי.  
צלצלתי לעידו וביקשתי שנסיים את הקשר.  
***      
איבדתי תקווה שנתגבר על המגפה. 
 

לדף




                                                        צְפַרְדֵּעַ הַבֶּטֶן  -רוֹנָה רוֹנִית שׁוֹר 

                                                         יֵשׁ לִי צְפַרְדֵּעַ בַּבֶּטֶן שֶׁמְּקַרְקֶרֶת                                                                  אוֹתִי 

                                                          מִתְקַרְקֶסֶת בְּתוֹכִי כלוּלְייָנִית 

עוֹלֶה וְיוֹרֶדֶת בְּמַעֲלֵה הַקֵּבָה

וְיַחַד אִתָּהּ 

אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה 

הִנֵּה עוֹד רֶגַע וְתִפָּלֵט מִתּוֹכִי 

כְּמוֹ טִיל בָּלִיסְטִי

                                                          וְתִתְפּוֹצֵץ בְּמִיץ צְפַרְדְּעִי

                                                          יָרֹק .

                                                          שֶׁיַּשְׁפְּרִיץ אֶת הָאֱמֶת 

                                                          יָשָׁר בַּפַּרְצוּף שֶׁלְּךָ.

                                                          וְיֵשׁ רֶגַע בּוֹ הִיא נָסוֹגָה 

                                                         אֶל מוֹרָד הַמֵּעַיִים

                                                         בּוֹאֲכָה...

                                                          תְּקוּעָה לְלֹא מוֹצָא 

                                                         מְמָאֶנֶת לְשַׁחְרֵר 

                                                         הַבֶּטֶן נְפוּחָה ,כּוֹאֶבֶת 

                                                         עוֹלֶה וְיוֹרֶדֶת,

                                                         בֵּין עֲצִירוֹת לַצָּרֶבֶת .

לדף



איש הצפרדע

איש הצפרדע שלי 
צלל למצולות נפשי
שחה ברדודים
השווה לחצים
איזן ציפה,
ובמהרה 
הפך למוביל
לא היסס
וצלל לעמוקים.

הוא לא הראה כל פחד
וגילה נסתרים
כל גרגר חול
הפך לאוצר
את הכתם הבריק לפנינה מלוטשת
נכנס למעמקי נפשי
ונאחזנו זה בזו
עד שהפכנו למערכת נשימה עצמאית.
 

בתוך כל חשכת המעמקים
זהרתי מולו
והוא הביט בי כאילו הייתי אלמוג נדיר
לא נבהל גם מהתהומות העמוקים ביותר
שלי

והיום אני יודעת
שכשהוא היה 
נראיתי לראשונה באמת
הייתי הכי אהובה
הכי שמחה
הכי צלולה


ואני,
אני פשוט אהבתי לאהוב אותו כל כך.

 


ממעמקים קראתיך.

 

לדף



[Bruce Christianson] @ https://unsplash.com/@photologic

סקירת ספרות 


ברומן עב הכרס : “העבר הוא מקום" מתאר הסופר והפיזיקאי הרמן הרמס את דמותה של מירים.

 אשה שבחלומותיה חוזרת מדי לילה ומבקרת בבית ילדותה. 

החלומות נעשים  מפורטים ומציאותיים עד שמתגלה לנו שיש למירים את היכולת לנוע בזמן ובמרחב

 באמצעות גוף הכפיל של זמן חלום. 
מירים שבהתחלה חוששת מפני כוחותיה הפילאיים משתמשת בהם על מנת לבצע שינויים ותיקונים. 

בהתחלה היא משנה דברים קטנים כמו את צבע הוילונות שבחדרה. מעולם לא אהבה את הצבע הצהוב.

אחר כך משנה הגיבורה פרטים משמעותיים יותר: מסרבת להצעת חברות מצד בחור שיהפוך לבעלה. 

בוחרת ללמוד לימודים גבוהים בתחום הריאלי דווקא.

 לוחצת על אימה לבצע בדיקת שד מוקדמת שתציל את חייה. 

משכנעת את אביה שלא להעסיק מזכירה צעירה שתהפוך למאהבת .                          

 כל שינוי מפצל את העבר שוב ושוב ובמקביל מתפצל ההווה ומירים נעה ממסלול חיים אחד לבא אחריו במהירות הולכת וגוברת.

 בהווה אחד יש לה הורים. בהווה אחר יש לה רק אב.

 בהווה אחר היא משתכרת משכורת נאה .בבעלותה וילה גדולה ומעוצבת והיא מקיימת רמת חיים גבוהה. 

בהווה נוסף היא חיה בדלות ונשואה נישואין אומללים לגבר משעמם. 

 ובהווה אחר היא נשואה לגבר מרגש וחייה מלאי תשוקה. 

בהווה אחד יש לה חמשה ילדים וילדות ומספר דומה של נכדים 

ואילו באחר מגדלת הגיבורה שני כלבים וחתולה. 


לאחר שנים , בהן היא לכודה במבוך זמנים בלתי פוסק, מבינה מירים שכל האפשרויות  היו חייה שלה.

 בתמונת הסיום של הרומן שוכבת מירים הגוססת במיטתה ומביטה בדלת חדר השינה הנפתחת 

היא שכחה מי אמור להיכנס בדלת?

 בעלה המכה? בעלה האהוב? 

בנה הנכה? נכדתה האהובה? 

 היא מבחינה שלא ממש אכפת לה.

 כל החיים מעייפים ומגיע הרגע שבו היא מבקשת לסיים עם כולם כאחד.                                                                                                                        

לדף



דם, צפרדע, כינים

פעם
לכל אחד היה מן פח ביתי
לשאריות
לזבל
לפסולת הביתית
שם השליך את שאריות
חייו

אבל
היום
כשצפרדעים
מציפים את הרחובות 

שאריות החיים שלי 
מתערבבות
בשאריות 
מחיים של אחרים

מגירות עלי את נוזליהן
את סירחונם ודביקותן

ואני תוהה

האם נגזר עלי
להצליח 
ולערבב חיים
רק

בצפרדע 
של הזבל?

לדף



שירת הצפרדעים המנחמות לילה

כָּל לַיְלָה לֹא פָּסַקְנוּ מִלְּקַרְקֵר לָכֶם שִׁירִים 
לַמְרוֹת תְּלוּנוֹתֵיכֶם הַחוֹזְרוֹת עַל הַלַּחַן הַמּוֹדֶרְנִי 
שֶׁנִּדְמָה בְּאָזְנֵיכֶם כְּצֵרֵמוֹנְיָה מְגָרֶדֶת. 
לֹא הִתְלוֹנַנְתֶּם כָּךְ כְּשֶׁכַּלְבְּכֶם נָבַח 
בִּרְאוֹתוֹ צְלָלִית חָתוּל חוֹלֶפֶת 
אוֹ מִבַּיִת סָמוּךְ תִּינוֹק בּוֹכֶה, רָעֵב אֶל חָזֶה אִמּוֹ 
אוֹ טְרִיקַת דֶּלֶת רוֹעֶמֶת מִיְּדֵי הַשְּׁכֵנִים 
שֶׁלִּפְנֵי כֵן, דָּרוּ בְּאֹהָלִים וְלֹא הִכִּירוּ כּוֹחָהּ שֶׁל פְּלָדֶלֶת. 
בְּבַת אַחַת כָּל אֵלֶּה נָדַמּוּ. 
צְלָלִית הֶחָתוּל נָמוֹגָה אֶל סִפְרֵי לוּאִיס קֵרוֹל. 
הַשְּׁכֵנִים נָדְדוּ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת וְהָאֵם אִמְּצָה אֶת תִּינוֹקָהּ לְחָזָהּ. 
אוֹ אָז הִתְלוֹנַנְתֶּם כִּי הַשֶּׁקֶט טוֹרֵד אֶת שְׁנַתְכֶם 
וְלַחַן קִרְקוּרֵנוּ נָתָן לְלֵילוֹתֵיכֶם נֶחָמָה. 

לדף



האגדה על המפיק והקרפדה

האגדה על המפיק והקרפדה.

בלב הפארק, בצהרי היום, התארגנה

לשמחת כולם - תצוגת אופנה

אפילו העצים התרגשו עד מאד -

בר, שלומית ועדן עומדות כאן לצעוד!

במיטב שמלות המעצבים הזוהרות

הן יככבו באור יקרות!

הפארק כולו - ששון וצהלה.

והנה, בתוך כל ההמולה

הבחין מפיק תצוגת האופנה

בקרפדה קטנה,

ירקרקה וקצת זקנה

מקרקרת במרירות לבדה בפינה.

וכך אותה הקרפדה

המקשישה, הגלמודה,

לליבו של המפיק נגעה.

החליט לעשות לה הפתעה:

"יש לי חדשות, קרפדה יקרה!

אחת הדוגמניות בדיוק חסרה.

אני מחפש עכשיו מחליפה,

ובמקרה הבחנתי בך -

את חמודה וגם יפה

ומתאימה לנו כל כך!

בואי איתנו, קרפדה קטנה,

לצעוד עם בר ועדן בתצוגת האופנה!"

הקרפדה נעצה בו מבט קודר

ובזעם החלה לחרוק ולקרקר:

" תקשיב, אתה חוצפן, וגם נבל,

וברמות על-חלל!

למה אתה חושב שזה בכלל יכול לקרות?

שיפהפיה כמותי,

עם יופי אחר ואקזוטי,

תסכים להסתובב עם חבורת מכוערות?

איפה אתה חי ? אין לך גבול?

אני לא טיפשה! אני נזהרת מניצול!

תעוף, או שאתלונן במשטרה על הטרדה."

ברח המפיק מאימת הקרפדה.

ומאז לא הציע שוב דוגמנות

למישהי שלא רשומה בסוכנות

כי מאותו היום כבר ידע

ששוב לא יוסיף להיות תמים -

כל המרחם על קרפדה

יקורפד ללא רחמים.

לדף



[Caroline Attwood] @ https://unsplash.com/@carolineattwood

10 צְפַרְדֵּעִים שֶׁל פְּרֵדָה

אֶת הָרִאשׁוֹנָה לֹא שָׁמַעְתִּי,

הִיא קִרְקְרָה בְּהַסְוָאָה מֻשְׁלֶמֶת

בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת לִבִּי.

מֵהַשְּׁנִיָּה הִתְעַלַּמְתִּי,

כִּי סָבַרְתִּי שֶׁאַהֲבָתִי אֵלֶיךָ 

גּוֹרֶמֶת לַקִּרְקוּרִים שֶׁבְּבִטְנִי.

בַּשְּׁלִישִׁית הֵבַנְתִּי,

כִּי מִגְּרוֹנְךָ הֵן בּוֹקְעוֹת

וּפוֹצְעוֹת אֶת נִשְׁמָתִי.

אֶת הָרְבִיעִית בָּלַעְתִּי,

הֶחְלִיקָה דֵּי בְּקַלּוּת בַּמּוֹרָד הַגָּרוֹן.

אֶת הַחֲמִישִׁית הוֹרַדְתִּי

עִם כּוֹסִית שֶׁל וודקה לִימוֹן.

הַשִּׁשִּׁית הִפְתִּיעָה אוֹתִי בְּגָדְלָהּ,

דָּחַפְתִּי אוֹתָהּ עַד הַקֵּיבָה

עִם מַקֵּל שֶׁל מַטְאֲטֵא.

אֶת הַשְּׁבִיעִית זִהִיתִי 

עוֹד לִפְנֵי שֶׁבָּקְעָה,

וּמָעַכְתִּי אוֹתָהּ עִם השפיץ שֶׁל הֶעָקֵב.

הַשְּׁמִינִית הֵגִיחָה בִּקְצֵה הַמִּטָּה,

אָז צָלַפְתִּי בָּהּ בְּגוּמִיָּת שֵׂעָר.

אֶת הַתְּשִׁיעִית צָלִיתִי,

כִּי זִנְּקָה אֵלַי

בִּזְמַן שֶׁבִּשַּׁלְתִּי לְךָ אֲרוּחַת עֶרֶב.

אֶת הָעֲשִׂירִית סָגַרְתִּי בְּצִנְצֶנֶת,

מִלֵּאתִי נַפְטָלִין

וְזָרַקְתִּי פְּנִימָה גַּם אֵת טַבַּעַת הָאִירוּסִין.

אַחַר כָּךְ תָּלַשְׁתִּי לְךָ אֶת הַלָּשׁוֹן.

עַד הַיּוֹם הֵן מֻנָּחוֹת אֶצְלִי עַל הַמִּזְנוֹן.

לדף



זוטרא והצפרדע

מה אם שום דבר לא יקרה? מה אם הצפרדע הקטנה תיוותר ללא שינוי? ומה אם היא תשנה את כל מה שאנחנו מכירים על חיינו? מר זוטרא התחיל את הספירה לאחור. כשהגיע לחמש הצפרדע ניתרה וקפצה החוצה דרך החלון הפתוח לרווחה. כנראה שמר זוטרא נדון לכלות את חייו באנונימיות גמורה. 

לדף



[Paweł Furman] @ https://unsplash.com/@pawelo81

הפְּתַיָּה והנָסִיךְ

נִשָׁקְתִיךָ

וּכְלוּם לֹא אֵרַע

נִשַּׁקְתִּי שׁוּב

בִּתְשׁוּקָה

דָּבָר לֹא קָרָה

אֶת גּוּפִי לְךָ נָתַתִּי

הַכֹּל נוֹתַר כְּשֶׁהָיָה

אַתָּה עוֹדְךָ נָסִיךְ

וַאֲנִי סְתָם נַעֲרָה

טִפְּשָׁה גְּמוּרָה

פְּתַיָּה דְחוּיָה

לדף



עייפות החומר

כשהייתי קטנה ראיתי את אבא 

מתקן נזילה מרעפים שנשברו. 

אמר שהגג כבר ישן, וצריך תחזוקה.

וכבר באותו ערב, יבשה הנזילה. 

ידיו הטובות של אבי ידעו דרכן בחומר. 

הבטתי בהן, חזקות ויפות, ידיים שבנו בית ועולם. 

ועיניו שידעו מלחמה ומוות, 

הביטו בי חזרה, בחיוך חסר ועצוב. 

זה יספיק בינתיים, אמרו שפתיו ושתקו.

ובשבעה נהרו חברים מהגדוד

וסיפרו סיפורים במקומו. 

והבנתי

שמסוגלת הנשמה להמשיך

רק עד שמתעייף בה החומר.

[israel palacio] @ https://unsplash.com/@othentikisra
לדף