אתגר חדר חושך - שלב הפרסים

המקום הראשון באתגר חדש חושך לפי כל הקריטריונים הולך ליואב קרן על מכתב ממדינת פלונטין החופשית. לפי מפרגנים, פירגונים וקריאות יחודיות וגם רחמנא ליצלן בחירת העורכים. אמנם מדובר בדיסטופיה תל-אביבית אך בימי קורונה בהם המציאות עצמה סובלת מחוסר אמינות, הבדיוני לא נראה כל-כך רחוק.

אהבתם גם את רוית גרוסמן דוד עם קציצות, אביבית כהן עם שתיקות מומצאות וסופר סתם עם בני ברק והם יקבלו את פרסיהם ואציין את הסיפור החביב עלי - הנוסעים בזמן של מורז ברנדיס. כל אחד מהם לקח את האתגר למקום אחר לחלוטין. תענוג לקרוא.

כל אלו זוכים בספר אודיבל לבחירתם. רוית, אביבית, מורז, ס.סתם ויואב - כנסו ובחרו. למה חמישה זוכים? למה לא פחות? למה לא יותר? הסיפורים הפעם היום מעולים ואם לא הייתי חרד לכיסו של הסופנסור שלנו [אני] הייתי שואל - למה לא כולם? 

אוגוסט הולך להיות חם מאד. הרחובות רותחים והפנים עדיין מכוסות ואנחנו עובדים על חידושים והמצאות. המשיכו לקרוא ולכתוב והישארו בעניינים.

שלכם,
דור.

לכל הסיפורים באתגר חדר חושך

אותו הגל

זה היה לא צפוי אבל הכרנו בצבא. היא עזרה לי במשהו שהיה גדול בזמנו וחסר משמעות היום ואני התחברתי מיד לאישיות שלה. נהיינו החברות הכי טובות. כאלה שיושבות לאכול כל יום צהריים ביחד, מדברות מלא, נפגשות גם אחרי כי 8 שעות בבסיס לא מספיקות לנו.

אני זוכרת שיחות שלנו ליד האוטו בנושאים הכי אישיים שיש, שיחות של שעות על אהבה, זוגיות, צבא, עבודה, חלומות. שיחות על החיים. אני זוכרת שגם אז התפלאתי, שלא האמנתי שיכולה להיות חברות עומק כזו שלא נמאס ממנה. מעולם לא הצלחתי להרגיש ככה לפני- חיבור כזה חזק ואמיתי למילים, לאישיות. הרגשת הנוחות שהייתה לי איתה לא תישכח לעולם. היינו על אותו הגל.

יום אחד נסענו לפסטיבל בדרום. זה לא שלא היו לי חששות אבל הן התפוגגו במהרה. הייתה לנו הנסיעה המצחיקה ביותר שקיימת, הגענו לעיר שכוחת אל והסתובבנו שם כשאנחנו לא יודעות מה לעשות עם עצמנו וטוב לנו ככה. בלילה נרדמנו מעייפות עד שהתעוררנו מממטרות שנועדו להשקות את הצמחים או להבריח אורחות לא קרואות כמונו. כל דבר היה בדיחה, חוויה, אף פעם לא הוריד לנו את המצב רוח. או לפחות ככה אני זוכרת את זה היום.

ואז קרה משבר. כמו לשתי חברות טובות הוא קרה במקביל. כל אחת הייתה שקועה במשבר שלה ולא הצליחה להיות אחת למען השנייה, אבל שתקנו. אני לא הצלחתי לשתוק לאורך זמן והעזתי להגיד לה לאחר כמה זמן, רק כדי לשחרר את זה ממני, רק למען האמת. 

זה היה לא מוצלח. נגע לה בנקודות רגישות והיא כעסה, התרחקה, התעלמה, ומאז לא ידעתי מה עובר עליה. 

זה לא שלא ניסיתי להתקשר, לשלוח הודעות, לשתף, להתעניין. שנים אחר כך עוד ניסיתי עד שהחלטתי שזה כבר מוגזם. כמות הפעמים שאני חושבת עליה היא מוגזמת ביחס לזה שעברו שנים אבל תחושת הפספוס קשה.

היא התחתנה לפני כמה שנים, ראיתי בפייסבוק, כל כך שמחתי בשבילה והייתי קצת עצובה בשבילי שלא הייתי שם לשמוח איתה. רציתי גם להגיד לה שידעתי שהם יהיו ביחד בסוף, שהאמנתי שיש להם אהבה שחזקה מהכל. אבל כבר לא היה לי מקום להגיד את זה ושתקתי. 

שרה

"תהיי מוכנה" אימה אמרה. פניה נצמדו אל לחיה של שרה בליטוף ענוג.

"מוכנה למה?" עיניה של אימה היו פתוחות לרווחה משלימות הבעה אותה לא הכירה. 

"אני אומר לך מתי."

"מתי מה?" שרה שאלה, אך אימה לא ענתה. 

טלטול קצר וחזק. המכונה החלה בתנועתה. כל כך צפוף. היא חשה חיכוך של גוף זר בגופה. 

היא חשבה על הדרך אותה עברו. ריח הצרכים, הדם והלכלוך, היה תלוי בחלל כמו היו הם עדיין בבטן הגדולה. נוברים ברצפה המטונפת, כדי להרים את האוכל המועט שנזרק לעברם, מתוך הרשת בתקרה. 

זכרונות של אלו שלא זכו להגיע הציפו אותה. היא עשתה כל שיכלה לדחוק אותם ממחשבותיה. אולי היה זה סוג של מבחן? אם כך, היא בוודאי עברה.

שרה נעה לעבר קירות המתכת הקרים והגבוהים. היא העבירה את פניה אל מול קרן שמש דקה וחמה, שחדרה דרך חור בתקרה. היא התקדמה וניסתה ללכוד פיסת אור צבעוני שובבה. אמה עצרה אותה. "עוד לא, שרה. אחרי השירה." 

מה אז? תהתה.

קרן השמש נעלמה וקול ענוג נשמע. אימה פתחה בשירה. אחת, אחת, כולן הצטרפו. מילים יפות שאת משמעותן יכלה רק לדמיין. כמו כולן, גם היא הצטרפה. המילים שיצאו מפיהן, בקול אחד, עטפו אותה בחום. בתקווה.

"שמיים כחולים. הר וגבעה.

אדמה חומה, אדמה רטובה, אדמה אהובה.

מזון ללא סוף.

ביחד לרוץ.

הרחק ממכונה, הרחק מחומה.

להיות חופשיה."

"להיות חופשיה". שרה חזרה. 

"תעלי על כתפי." אמרה אימה. שרה בחנה את פניה ולא הבינה. זרועות וראשים נשלחו לעברה, מחצו אותה, דחפו אותה למעלה. היא נעמדה על גב, על כתפיים. האם הן היו כתפיה של אימה, או של מישהי אחרת. היא כמעט ונפלה. משהו ליטף את ראשה. התקרה. יריעת בד שהתנפנפה וחבטה קלות בראשה. 

היא הסתכלה מטה. ראשים וידיים כולן צפופות צפופות, כמו רצפה. משטח נע כאחד, הוביל אותה לכוון הפינה. רגלה התחלקה ושרה כמעט ונפלה. היא  נשענה על הקיר וחשה את הרטט הקבוע של המכונה. מלמעלה נראו כולן בדיוק אותו הדבר. "אמא, איפה את?" היא קראה. חזה של שרה כאב והתכווץ בחרדה.

"אני כאן," הגיע קול מרחוק. פניה של אימה, עיניה גדולות ועצובות, מלאות אהבה. שרה ניסה להגיע לכיוונה, אך המשטח זז עימה, מנע בעדה. שוב טלטול ורעש חזק והמכונה האטה ואז המכונה הסתובבה, רגליה כמעט וכשלו, אבל נעמדה חזרה. 

"עכשיו!" הן אמרו לה. שרה בחנה את פניה של אמה. אימה הנהנה "עכשיו זה הזמן, שרה." היא אמרה. "זמן למה, אמא?" קיר הברזל הקר התחכך בכתפה. 

"לקפוץ ילדה, לקפוץ!" כולן עונות לה. היא מסתכלת סביב. אף אחד אחר לא קופץ. "ומה איתכן?" שרה שאלה בבהלה.

"אנחנו חלשות" הן ענו לה.

"אבל," היא אמרה "גם אני חלשה."

"את הכי חזקה שאי פעם תהיי." חתכו מילותיה של אמה.

היא נדחפה אלעל ולשניה, נלחצה אל יריעת הבד הכחולה. ראשה של שרה בקע תקרה וחתיכת שמים כחולים נפתחה, מעל ראשה. צבעים ירוקים, צהובים, אדומים, סינוורו את עיניה. הם היו מסודרים בצורות שמעולם לא ראתה. "קפצי" הן אמרו לה. אך שרה קפאה. הם התחילו את השיר שוב מהתחלה, והיא לא היתה בטוחה, האם זה היה בשבילם או בשבילה?

היא צעקה, כשהן דחפו אותה. ידיה ורגליה נשלחו, להיאחז בקצה קירות המכונה. עיניה של שרה נפערו בפחד. אצבעותיה החליקו. תקועה בין ראשים ושמיים, בקושי הצליחה להרים את ראשה. 

ערמות, ערימות של אדמה. אולי הרים היו, כמו בשיר, מרחבים, משטחים ירוקים, מקום לרוץ. "אני נופלת." הספיקה לפלוט לפני שאבדה לה אחיזתה. נשימתה נעתקה. גופה הערום הסתובב באוויר ואז הוטחה בחוזקה ברצפה שחורה וקרה. כאב חד פילח את גבה והתפשט לבטנה. אור סנוור את עיניה והיא הטתה את ראשה. 

בהלה אחזה בה כשראתה שהמכונה המשיכה בדרכה. היא נעמדה. ניסתה לא לתת לכאב לעצור אותה. היא פתחה בריצה אחרי המכונה, מידי פעם רגלה הכשילה אותה והיא מעדה, "אמא, אמא" זעקה.

"תזכרי אותנו." היא שמעה שירה, "תזכרי את השיר" חשבה ששמעה את אימה אומרת, או שהיתה זו מישהי אחרת. 

שרה רצה אחריהן, מהר ככל שיכלה. עד שלא עמד לה כוחה. הכאב התגבר ברגלה. לא היה ביכולתה להשיג את המכונה. שרה נעצרה. היא היתה לבדה. 

רגליה טופפו לאורך השביל השחור, בזמן שהשמש זזה למרכז השמיים. היא החליטה לעזוב את המשטח השחור.

שרה הרגישה שוקעת והביטה בכפות רגליה אשר בקעו מרבדים של עלווה ירוקה. עלים בצבע ירוק משכר. דגדוג של דמעה ירד במורד לחיה. האם על המרחב המסנוור או על אובדן אימה?

שרה הלכה שעות בשדה הזוהר. העשב לעיתים כה גבוה, ליחך את בטנה. שרה לא הרגישה יותר רעבה. שדה מלא במזון, פירות וירקות מונחים לפניה על מצע ירוק. 

עלתה בה מחשבה שאולי היא חולמת, או אולי היא מתה? הרי הכל היה כל כך הרבה. כל כך סביבה.

ציפור צהובה ריפרפה בכנפיה מולה. נעמדה על כתפיה. "שלום ציפור" שרה אמרה, לא מצפה לתשובה. הציפור עפה לה והיא עקבה אחריה עד שהוביל אותה מבטה, לשתי צלליות אשר עמדו מולה. שרה נעצרה בבהלה. הפנתה את ראשה. עוד ועוד דמויות נעו סביבה. אולי הם חיכו רק לה.

היא הסתובבה. אין לאן לברוח. נשימות מהירות לא הצליחו להכניס לראותיה את כמות האוויר שהיתה צריכה. שוב מעדה. חשה את הכאב החד ברגלה. מתי הם הספיקו להקיף אותה? "אמא" צעקה. 

"תזכרי את השיר" זכרון קול אימה ענה לה. היא פתחה פיה ושרה את השיר.

על שמיים כחולים. על הר, על גבעה.

על רגליה שחשו שדות ואדמה רטובה, אדמה טובה.

מזון ללא סוף, עולם ללא גבולות. 

הרחק ממכונות, הרחק מחומות.

שרה ידעה מהו חופש, גם אם רק לשבריר של שניה. אך האם הם באו להציל אותה, או לקחת אותה חזרה?

תבחר אתה.

האנטנה

שמוליק חלימי יושב על ספסל קטן ליד הקראוון שלו. החושך האבסולוטי מייצר שמיכת קטיפה שחורה מעליו, מחוררת בכוכבים. אין מראה מרהיב מזה, שמוליק חושב. לוגם בזהירות מהתה הרותח שהכין לעצמו. מרחוק נשמעים קולות כלבים נטושים, מקרוב, יצורים בלתי נראים עושים את דרכם בחשיכה בתוך השיחים היבשים המקיפים אותו.

הקראוון של שמוליק נמצא על הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין. "באמצע שום מקום". בכוונה הניח שם את הקראוון שלו, נמאס לו מרחשי העיר, מהמירוץ המטורף בחיים, מהאנשים שפשוט לא מבינים אותו. גנרטור זערורי מספק לו חשמל  עובד מספר שעות ביום. אשתו צפניה, היתה מוכנה לעזוב את העיר, אבל רק למקום מיושב ולא הסכימה איתו על מגורים בקראוון. מידי בוקר היא נוסעת ברנו הישנה שלהם ממושב מעיין, מהדירה הקטנה עם הגינה המוזנחת ששכר במושב עבורה, ומביאה לקראוון, בורקסים נפלאים מעשה ידיה, כריכים ממולאים כל טוב, ולימונים , כדי ששמוליק יכין מהם את הלימונדה המפורסמת שלו.

אנשים בדרך לעיר הנופש וממנה עוצרים אצלו, לוגמים לימונדה, אוכלים בורקס שהוא מחמם עבורם בטוסטר הקטן, משתינים מאחורי השיחים וממשיכים בדרכם. יש פרנסה תודה לאל, לא הרבה, אבל מספיק.

ככה כבר כמה שנים, אבל מאז שפרצה המחלה, אנשים כבר כמעט לא עוברים כאן. אפילו נהגי משאיות העגלים מעדיפים להמשיך, העיקר להגיע הביתה כמה שיותר מהר. ויש גם השמועות, כולם יודעים ששמוליק חלימי מתנגד חיסונים, תמיד  מדבר על כך עם האורחים בקראוון שלו, אנשים  מקשיבים לו, מהנהנים ואחר כך כשהם כבר בנסיעה הם מציינים שהאיש מטורלל, "שיגיד תודה שיש סוף סוף חיסון ושעוד מעט כולנו נוכל לקבל אותו ולהיפטר מהדבר הזה" ו"איזה צ'יפ במח שלו, המדבר דפק אותו לגמרי".

אשתו צפניה מזהירה אותו, "תשתוק, אתה תדפוק לנו את הפרנסה, ואז ממה נתקיים, גם ככה אנחנו בקושי".

אבל הוא שמוליק, יש לו אידיאולוגיה, לא חיסונים, לא אנטנות, הוא חי הכי קרוב לטבע ולא מעניין אותו. הוא לא יתן לתאגידי התרופות והרופאים לשלוט בו, במקום שהוא נמצא היום, על אם הדרך בין מושב דרדר למושב מעיין, הוא מרגיש בטוח, אותו לא יתפסו. בטוח ממי שרוצה לצרף אותו ל"עדר הכבשים", בטוח מקרינה, בטוח מחומרים שרוצים להכניס לו לגוף ובטוח מהמחלה. הנה , הוא אפילו לא היה מצונן כבר ארבע שנים, מאז שהוא כאן.

ככה הזמן עובר לו בעצלתיים מאז שאיש לא עוצר שם, בבוקרו של כל יום צפניה מביאה בורקסים וכריכים ובערבו של יום שמוליק נאלץ להשליך אותם לבור הזבל שמאחורי הקראוון. יום אחד, עוצרים שלושה רכבים ליד הקראוון, יוצאים מהם אנשים לבושים כמו פועלים, הם ומנהלי העבודה, כולם עם קסדות הגנה, למרות ששום דבר לא אמור ליפול עליהם מהשמים. שמוליק שמח על האורחים, מציע להם מהתקרובת מעשה ידיה של צפניה אשתו, החבורה רעבה, ומיד הכל מתחסל לשמחתו הגדולה של שמוליק. כשהוא מתחיל לשאול לעניינם ולעיסוקם, הם מספרים לו שממש ליד הקראוון, הולכת לקום אנטנת ג'י 5 חדשה, שתספק אינטרנט מהיר למקום שכוח האל הזה, דבר שיעלה את ערך המקום. התשתית וההקמה יקחו כמה חודשים כך שהם ישמחו לבוא לאכול אצלו בתום יום העבודה ובהפסקות.

פניו של שמוליק מתכרכמות למרות שהיה אמור לשמוח מהבשורה על פרנסה מובטחת לחודשים הקרובים והוא שואל "אבל מה עם הקרינה? אני צריך לעזוב כאן, כשזה יתחיל לעבוד? "

הפועלים ומנהל העבודה צוחקים בקול רם לשמע שאלתו, "מה פתאום, איזה קרינה בראש שלך, זה רק יעשה טוב לישובים בסביבה". כן, אבל מה איתי, זה יעשה לי טוב? הוא כבר לא שואל בקול רם אלא חושב בינו לבין עצמו. הוא מחייך במבוכה לעבר החבורה העליזה, בזמן שהוא מוזג לכולם קפה שחור לתוך כוסיות קרטון חד פעמיות שהם לוקחים איתם לדרך. הם מבטיחים לשוב בשבוע הבא.

בשבוע שלאחר מכן, צי של משאיות, מנופים, כלי קידוח ועשרות אנשים, נדחקים על פיסת אדמה, כמאתיים מטר מהקראוון, מהומה, של רעש ואבק וצעקות אנשים, נקישות, חריקות צירים, כל אלה בערבוביה מול עיניו ואזניו הכלות של שמוליק. השלווה שהיה רגיל אליה ממנו והלאה. הוא מתקשר לצפניה, תביאי כמות כפולה, זה מתחיל. צפניה שמחה ועובדת במרץ. חולף זמן והיא מגיעה, הרנו הקטנה עמוסה במגשים מנויילנים של כריכים ובורקסים. היא מחייכת בסיפוק, לעומתה פניו הנפולים  של שמוליק. "מה את כלכך שמחה, תראי מה הם הולכים לעשות כאן".

נו באמת, היא עונה לו, הם אמרו לך שזה לא מסוכן, שזה יהיה טוב לישובים כאן, אם זה היה מסוכן הם היו אומרים לך. אחר כך היא אומרת לו שהיא צריכה לחזור למטבח במושב, שיש לה בלאגן והיא צריכה להכין דברים למחר ומוסיפה, "האבק הזה לא עושה לי טוב".

לקראת ערב שוכך רעש הגנרטורים העצומים, מכונות הקידוח נדמו ושקט משתרר. מעל ראשו ועד האופק עננת אבק. שמיכת הכוכבים המחוררת, דהויה ואורם הנוצץ עומעם. שמוליק מייחל לקצת רוח מערבית שתעלים את האויר העכור שמקיף אותו. אבל האויר עומד ועננת האבק מסרבת להתפנות.

הימים חולפים והקמת האנטנה מתקדמת כמתוכנן, הפועלים משיבים את נפשם מעבודתם הקשה אצל שמוליק, זוללים בחדווה את הכריכים והבורקסים המצויינים של צפניה, שהפכה את מטבחה למפעל קטן ואף לקחה עובדת מנשות המושב, שתסייע לה בהכנה.

בערבו של יום, יושבים הפועלים במתחם הקטן שבנו להם בצילה של האנטנה ההולכת ומוקמת, צופים בטלויזיה שהתקינו להם בחוץ, מחוברת לגנרטור. אחר כך נכנסים איש לחדרו הממוזג ונעלמים שם עד למחרת בבוקר, עת ישובו לעבודה.

ככל שהעבודה מתקדמת והפרנסה בשפע חששו של שמוליק גובר. מדי פעם הוא תופס שיחה עם אחד הפועלים ושוטח בפניו את דאגתו. לפעמים הוא אפילו מתדיין איתם על סכנת החיסונים, אבל הם ממשיכים לבטל את דבריו, "אתה מגזים", "אין שום בעיה עם האנטנה, יש כאלה בכל העולם", "בסדר, גם אני לא התחסנתי לשפעת, אבל למחלה הזאת? אין ברירה וגם חייבים לפי חוק".

ובאחד הימים אחרי תקופה של מספר חודשים, העבודה מסתיימת, משאיות עם מנופים מועמסות במכונות הקידוח, סולמות מחוזקים,  כבלים עבים משתלשלים מן האנטנה ונעלמים תחת האדמה וגדר קטנה מוקמת ומקיפה אותה. שביל גישה קטן נסלל אליה מהכביש הראשי כדי להקל על מי שצריך לבוא ולבצע עבודות תחזוקה. הפועלים באים להיפרד משמוליק, ללגום לימונדה וקפה שחור בפעם האחרונה ולאחר שהאחרון שבהם עולה על רכבו ונעלם עםהכביש, שמוליק נותר עם השקט שכה ייחל לו, אבל אור הירח שרק עלה מטיל צל כבד וארוך של האנטנה, על הקראוון שלו ועל המדבר שמסביב.

שמוליק מנקה את השולחנות הקטנים, מרוקן את הפח, אוכל שני כריכים שנשארו ומתכונן לשינה. הוא לא יודע מה יעשה מחר, קבוצת הפועלים עזבה ואתה כנראה הפרנסה.

בלילה מתהפך על יצועו הצנוע, הוא שם לב שזמזום עיקש מפר את השקט שהוא כה רגיל אליו. לא מדובר על רעש מחריש אזניים אלא מן המהום מונוטוני. שמוליק קם ויוצא החוצה. צינה נעימה מקבלת את פניו והזמזום הזה שלא היה שם קודם. הוא מבין מאיפה הוא בא, הזמזום בא מהאנטנה, האנטנה עובדת ומייצרת זמזום. שמוליק נכנס בחזרה לקראוון, סוגר את הדלת ומתכווץ במיטתו, כפות ידיו מכסות על אזניו. חולפים כמה ימים וכמה לילות, אבל הוא לא מתרגל לרעש, הוא מתגעגע לשקט המדברי, לנביחות המרוחקות, לרחשים הקרובים, והזמזום המונוטוני הזה, ממסך ומשתיק את כל אלה. בליל שבת, כעבור שבוע מהפעלת האנטנה, שמוליק צועד על שביל הגישה הקטן שסללו עד לשער הגדר המקיפה את האנטנה. הוא חייב להפסיק את הדבר הזה, הוא מדליק גפרור על מנת למצוא את דרכו , מנסה לפתוח את השער, מקיף את הגדר וחושב איך הוא יכול להכנס פנימה. אבל אין פרצה בגדר שהוקמה זה לא מכבר וגם השער סגור ונצור עם מנעול משוכלל. שמוליק סב על עקבותיו וחוזר לקראוון הקטן שלו. חולפות כמה שעות, שמוליק שישן שינה עמוקה סוף סוף אחרי כמה ימים, מתעורר לקול חריקת גלגלי מכונית סמוך לקראוון. מישהו דופק בעוצמה על הדלת. שמוליק קופץ ממיטתו, מבוהל, נתקל בנעליו ורץ לפתוח את הדלת מתנדנד משינה. כשהדלת נפתחת אור חזק ומסנוור מאיר לתוך עיניו והוא חש איך אלומת האור ממש פוצעת אותו.

"אתה שמואל חלימי"? שואל קול נחוש מאחורי הפנס שלא מרפה ממנו. "כן" הוא עונה, בחילה קשה אוחזת בו.

"יש לנו עדויות שאתה מנסה להזיק לאנטנה".

"מה??", עונה שמוליק מבולבל, "צולמת מנסה להצית אותה היום בלילה."

שמוליק נזכר שהצית גפרור ליד הגדר עם השער, הוא לא ידע שמצלמות שהותקנו על האנטנה העבירו למוקד את נוכחותו הקרובה מדי למגדל הברזל.

"לא, לא, מדובר בטעות, זה לא אני".

הקול מאחורי האלומה דורש ממנו להתלבש ולהתלוות אליו. "לאן אתם לוקחים אותי" הוא מנסה לשאול ולא מקבל תשובה. "תביא אתך תעודת זהות ואישור על החיסון"

"אין לי אישור על החיסון" שמוליק עונה מבועת בחצי פה.

יד חזקה מונחת על כתפו הרועדת ומושכת אותו החוצה.

"בוא".

"ערב טוב"

כשסגרו את בתי הספר, והתקנות החלו להחמיר, אימא סגרה אותי בחדר, ואמרה שמוטב שאשאר שם עד שהכל יעבור. 

אני מבין, אימא נמצאת בקבוצת סיכון. היא הכי מבוגרת מכל ההורים בכיתה שלי. והיא גם מעשנת די הרבה, תמיד היו לה שיעולים קצת מפחידים כאלה. אז כמובן שעשיתי מה שאמרה. 

החדר שלי הוא מרובע, בגודל חמישה וחצי צעדים, על ארבעה צעדים. או חמש-עשרה מרצפות על עשר וקצת מרצפות. יש לי גם מיטה בחדר וארון, ושולחן כתיבה, וגם את הכלב שלי, אסלן, שאימא אמרה שהוא צריך להישאר איתי, כי היא חושבת שהוא גוש פרווה מסריח. באמת יש לו הרבה פרווה, והוא די מסריח, אבל הוא החבר הכי טוב שלי עכשיו. 

בדרך כלל, רואי הוא החבר הכי טוב שלי, ויש גם את נועה, שהיא חברה די טובה. אבל לא שמעתי מאף אחד מהם מאז שהשיעורים מרחוק הפסיקו, ופסח התחיל. 

כשהיו עוד שיעורים זה לא היה כזה נורא. בבוקר הייתי רואה את פרצופיהם המוכרים של כל הילדים שאיתי בכיתה, ולמרות שלא הייתי קרוב לרובם, עדיין, רק לראות אנשים היה מרכך את הקשיחות בחזה שלי, עד שהרגשתי טיפה שזולגת במורד האף, כמו שקורה תמיד כשאני עומד לבכות. לא בכיתי כמובן, אבל באמת שמחתי לראות אנשים.

דאגתי שאני לא אשתעמם בחדר, אימא שלי תמיד אמרה שרק אנשים שטחיים ורדודים מסוגלים להשתעמם. ואני רציתי להוכיח לה שאני לא שטחי ורדוד, אז קראתי את הספרים שהיא שמרה בספרייה שלנו, אלה שהיא אמרה שצעיר מכדי להבין. קראתי את "בין שתי ערים", ואת "החטא ועונשו", ואת "מטאמורפוזה", וניסיתי באמת להבין אותם, אבל הרגשתי את המילים מעופפות מאוזן אחת לשנייה. 

צפיתי גם בסרטים, צפיתי שוב בכל סרטי ההוביט ושר הטבעות, וניסיתי גם להתעמל, אבל אף-פעם לא הייתי טוב בספורט, היה לי גוף קטן, וזרועות דקות, שנתלו מהכתפיים שלי, כמו בובה. והייתה לי גם כרס קטנה בבטן התחתונה, וככה הייתי גם רזה מדי וגם שמן מדי באותו הזמן.

אחרי שפסח התחיל לא שמעתי יותר מאיש. רואי ונועה לא התקשרו או סימסו, ולא היה לי נעים להתקשר אליהם, אני תמיד חושב שאני מפריע לכל האנשים האחרים לחיות את החיים המעניינים שלהם. לא רציתי שנועה תענה לי רק כי היא חושבת שהיא חייבת, או שרואי ידבר איתי למרות שהוא באמת רק רוצה לדבר עם איתמר. אז חיכיתי שהם יתקשרו אליי, וכשזה לא קרה, רק אסלן נשאר.

"אני שונא את כלא החמש-עשרה על עשר וקצת מרצפות הזה" אמר אסלן. 

הוא לא באמת "אמר"-אסלן, אני מתכוון-הוא כלב. אבל בזמן האחרון התחלתי לדמיין שאסלן יכול לדבר, ואני השבתי לו: "אני איתך, אחי", לטפתי אותו מאחורי האוזן, כמו שהוא אוהב.

אסלן נגח את ראשו בצלעותיי, ויילל "אני רוצה לצאת החוצה. החוצה!"

"אסלן, יצאנו לפני שעתיים" עניתי לו בסבלנות "אימא לא אוהבת שאנחנו בחוץ כל-כך הרבה, בערב נעשה עוד טיול, בסדר?".

אסלן השמיע נביחה לא מסופקת.

לא אמרתי לו את זה, כי ידעתי שזה רק ילהיב אותו יותר, אבל גם החלק הכי טוב ביום שלי, היה לצאת לטיולים. 

היינו עושים שני סיבובים בשכונה, והייתה שמש, ואוויר. ויואב.

האמת היא שיואב הוא הסיבה העיקרית בגללה אמרתי לאסלן שנצא לטיול רק בערב, ידעתי שהוא מטייל כל יום בשש וחצי בערב עם הכלבה שלו, לוסי. 

יואב היה השכן שלי, ארבעה ביניינים הפרידו בינינו, אני גרתי בביאליק שבע והוא בביאליק שבע-עשרה, קומה חמש דירה אחת-עשרה. הוא היה גדול ממני בחמש שנים, בכיתה י"א, באותו בית ספר שאני לומד בו. הכרתי את פניו ושמו עוד לפני המשבר, אבל לא ממש התעניינתי בו אז.

אני זוכר בפעם הראשונה, כשבמקרה יצאתי לטיול עם אסלן בדיוק באותה שעה בה יואב יצא לטייל עם לוסי. זה היה ביום השני של חופשת פסח, עברנו זה על פני זה ברחוב, בכיוונים נגדיים. והוא הביט בי, ואמר "ערב טוב".  הראש שלי היה מורכן, אבל כששמעתי מישהו מדבר הרמתי אותו, ועיניי פגשו את עיניו, הבטתי לאחור, לבדוק אם מישהו עומד שם, כי לא חשבתי שהוא מדבר אליי, אבל לא היה שם איש, רק אני. חיוכו של יואב נמתח אליי, וגם אני חייכתי, בביישנות, כי היה טיפשי להביט לאחור, ומילמלתי "ערב טוב", מחזיר במהירות את הראש שלי לאדמה. אבל לאחר שהמשיך להתקדם, שלחתי עוד מבט אחד אחריו. 

"רק אל תיראה מופתע מדי" נבח אסלן, "זה לא קול".

אבל היה לי קצת קשה לחשוב ולא הקשבתי לעקיצותיו של אסלן. 

מאז אסלן ואני יצאנו לטיול כל יום בשש בערב. וכל ערב, יואב היה עובר ואומר לי "ערב טוב", ואני הייתי מחזיר לו "ערב טוב".

וזה הפך להיות הקטע שלנו-שלי ושל יואב-להגיד "ערב טוב" 

ופעם אחת שמעתי אותו מזמזם את  "While my guitar gently weeps" של הביטלס, ואני הכרתי את השיר הזה, כי אימא שלי מאוד אוהבת את הביטלס, היא תמיד שומעת אותם בנסיעות באוטו, כשאני מתחיל לדבר יותר מדי.  וביום שאחר-כך אני שרקתי "Eleanor Rigby", ואני כמעט בטוח שהחיוך שלו היה רחב יותר כשאמר "ערב טוב". 

בשש עשרים ושבע יצאתי דרך הדלת האחורית אל הרחוב. 

כפי שצפיתי יואב ולוסי התקדמו לעברנו, ואני אחזתי בידי האחת את רצועתו של אסלן וידי השנייה הייתה ב"היכון" לנופף ליואב, לחכות בדיוק לרגע המתאים כשהוא לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, לא להגיב מהר מדי ולא לאט מדי.

"ערב טוב" יואב חייך אליי. ואני הרגשתי את התחושה הנפלאה הזו, זו שבשבילה המחשבה שאחרי היום בא מחר, ואחר-כך מחרותיים הייתה נסבלת, כמו חמאה שנמסה על מחבת כשמכינים פנקייקים בשבת.

"היי" הנהנתי אליו בחיוך קלוש. יואב המשיך ללכת. 

ואני הייתי אמור להמשיך ללכת בכיוון הנגדי. אבל כשיואב חלף על פניי, בדרכו חזרה, לא הצלחתי לשלוט ברגליי. נעצרתי דום, חיכיתי שימשיך ללכת, ואז, כשהיה במרחק חמישה-עשר מרצפות מדרכה, או שנים-עשר צעדים בינוניים, סובבתי את אסלן שהביט בי בילבול ושנינו עקבנו אחרי יואב ולוסי.

לוסי שמה לב אלינו ממש לפני ששניהם נכנסו לביניין, מסיבה את תשומת ליבו של יואב גם כן.

"נדב?" הוא הביט בי בעיניים מצומצמות.

"לא חשבת על זה עד הסוף, הא?" אסלן נבח לאיד לצידי, אבל אני רק עמדתי שם כמה רגעים, משתאה מכך שהוא ידע מה שמי.

"אתה צריך משהו?" הוא שאל, מחפש את עיניי.

"חיבוק? אהבה? חום אנושי?" הציע אסלן.

הוא הביט בי במין הבעה כזו שלא יכולתי לפענח כשאמר "איך עוברת עליך התקופה הזו?"

"בסדר, קצת משעמם. איך לך?".

נראה שהוא הופתע מהשאלה שלי "גם לי קצת משעמם" הוא אמר בחיוך. "אלה רק אתה ואימא שלך, נכון? בבית שלך זאת אומרת".

הנהנתי.

"קראת נרניה?" הוא שאל לפתע, ופניי כנראה התעוותו בילבול כשמיהר להוסיף "לכלב שלך קוראים אסלן, לא?".

"אימצתי אותו עם השם הזה" אמרתי. ואחרי כמה שניות נזכרתי בשאלתו הראשונה "קראתי את הראשון" אימא אמרה שספרי פנטזיה זה לילדים קטנים, אז הפסקתי.

"אריה המכשפה וארון הבגדים? זה השני האמת, בסדר כרונולוגי. בכל מקרה, אני לא יודע כמה אתה אוהב ספרים, אבל מצאתי שהם שורפים את הזמן די טוב, יש לי שני ספרים נוספים של נרניה בבית, אם אתה רוצה" הוא הביט בי בשאלה.

"כן, אני אשמח" עניתי, ונלחמתי בחיוך שאיים להימרח לי על כל הפרצוף.

יואב עלה לדירתו, וירד אחרי שתי דקות, שני ספרים בידו, אחד ירוק ואחד אדום, הוא התכוון להגיש לי אותם כשמשך את ידו בפתאומיות.

"אתה שומר על מרחק שני מטר באדיקות?" הוא שאל במבוכה "אני לא רוצה... לגרום לך להרגיש לא בנוח".

"זה בסדר. אם לך זה בסדר" עניתי, הושטתי יד מהססת.

הוא הגיש לי את הספרים, אצבעותינו הברישו זו את זו. דחפתי את הספרים בין זרועי לצד החזה שלי. 

"תגיד לי מה חשבת עליהם, אשמח להשאיל לך עוד." שפתיו התקמצו כשהוא גיחך פתאום "אני מצטער, קצת התנפלתי עליך" הוא אמר במבוכה, והשתתק. "אני פשוט... שיחות ווידיאו זה לא אותו דבר כמו באמת לראות מישהו. אחותי ואבא שלי לא נחשבים".

"אני מבין" עניתי. חייכתי "תודה רבה".

"להתראות, ערב טוב" הוא אמר.

"ערב טוב".

הנוסעים בזמן

אנחנו הנוסעים בזמן, צריכים היינו ללמוד בדרך הקשה. על אף כל מה שלימדו אותנו, כשלנו שוב ושוב. שגינו לחשוב שאי שם יש בית ממנו יצאנו ואליו אולי נשוב. המתמטיקה הבסיסית שלנו הייתה נטועה בטעות וקרסה פעם אחר פעם, כל צעד בדרך היה הוכחה לאשליית חץ הזמן ואילו אנחנו, אפרוחים חסרי הגנה, חזרנו וסגדנו לו, משליכים את כל מה שהיה לנו על הקלף המתעתע של מחר טוב יותר. האמת היא שלא היינו מוכנים, לא היה לנו שום דבר להתכסות בו מול מורא האקראיות, מול הכוחות הגדולים שצרו עלינו ומחצו אותנו בסיבוב גלגליהם הענקיים, חסרי הפנים. רובנו שכחנו את הוראות הביטחון כבר בתחילת המסע. שיכורים מהאופוריה של גופות צעירים רבי כוח, של עור חלק ועיניים בורקות, של סערות הורמונים וגאות הרצון. אותם גמדים מרושעים ומגחכים, הבלי החיים, שהזהירו אותנו מפניהם, נגשו בנו בלי שידענו. וכך בוססנו, מיום ליום ללילה ולעוד יום. מתנופה אחת אל מורד אחר, מהתעלות הרוח וצווחת הבשר, עד שכחה. 

יצרנו לנו אלים משלנו, ככל שהדרך הקשתה עלינו. לאלים החדשים שלנו נתנו להטיל עלינו מרות. אוי, כמה אהוב היה עלינו כוחם. ובנינו דברים, כמה הרבה בנינו, וגם הרסנו, בלי הבחנה כמעט. ולעיתים, התגעגענו אל מה שבנינו ואל מה שהרסנו וסיפרנו לעצמנו סיפורי רהב כמה מוצלחים אנחנו. 

בניגוד לסברה המקובלת אצלנו, ההווה הוא חדר החושך האולטימטיבי. לא העבר, או העתיד העלום, אלא המיידיות היא שצובעת אותנו בכזב האור. המיידיות, רווית רשמים, צפופה ובלתי מפוענחת, טוענת נפתלת ורבת רושם, המושכת, דוחקת, מאיימת, מפצירה, לתת לה שם וצורה, ל-ח-ו-ו-ת. זחוחה, מוכרת תעתועי המשכיות, מפלצת רבת רושם שבולעת הכל אל הבלילה הרוחשת של העכשיו. 

לאחר ימים רבים במסע, התחילו אחדים בינינו לחשוש כי למסע אין תכלית. בהתחלה לעגנו להם. כמה קל היה להוכיח כי הם בורים שפלי רוח. מספיק היה להצביע על כל מה שהשגנו, על הערים הנפלאות שבנינו, האנדרטאות לגיבורים שלנו, הטכנולוגיות המפוארות שיצרנו, הכתבים הרבים שהשארנו אחרינו. המספרים לבדם דיברו בעד עצמם. כל כך רבים היינו, שגשגנו והתרבנו, כל כך פורים היינו. 

את החלשים שבנו, אלו שניסו לעצור את מאוצנו פלטנו אל השוליים. מתעלמים מקיומם. כעבור ימים רבים נוספים, הציע מישהו שנחסל את אותם חלשי אופי שהשתרכו בינינו. ואנחנו שאבנו עוז ומרץ תוך שאנו צדים אותם ומעלימים כל זכר להם. עברנו כברת דרך ארוכה, האלים של ימינו הראשונים, נסכו בנו כבר שיעמום וגם אותם מחקנו, הותרנו אותם במה שהמנהיגים שלנו קראו לו "מאחור". היינו ללא חת. אבל באחרונה, מזה ימים לא מעטים, אנחנו מרגישים בלחץ עולה מקרבנו, במעין נהמה מתגברת, ובקולות אחדים שאומרים בלי כחל ושרק שטעינו בדרך, שהדרך עצמה היא טעות. שחץ הזמן קרס אי שם "מאחור" ובקרוב ניווכח כולנו בטעות הנוראה של קיומנו. יש אפילו כאלו שמתחילים לספר בלחש, בין השורות, שכל שיש הוא העכשיו. וכי יצאנו למסע כדי לחלץ אותו, את העכשיו, משבי חץ הזמן. 

שמעתי כי הם טוענים שרק אם נכיר בנואלות המסע נצליח לדעת מי אנחנו באמת. שמעתי שאחדים מהם אימנו את עצמם להחריש את משא המיידיות ולרחף בריק הגדול שמעבר. כל הקולות האלו מעוררים המון אי שקט אצלנו, ואנחנו, קבוצה קטנה של עזי נפש הצלחנו לאסוף מספיק מידע על אלו שמנהיגים את כל המהומה הזו שמאיימת על המסע שלנו. זכיתי להיות בין בני המזל שגם יזמו תוכנית הצלה למסע. מחר, השכם בבקר נתנקש במנהיג שלהם. מחר הכל יחזור לקדמותו, והעתיד, כמו תמיד, יהיה טוב יותר. 

אנחנו הנוסעים בזמן, כשלנו שוב. 

אורח

הכול בו נראה מזויף, מלבד אולי הקעקועים. היו לו רק חמש המלצות בפרופיל, וכתב שהוא מטייל כבר שנה וחצי. הייתה רשימה של ארצות רבות בכל העולם בהן ביקר, ואילו כל ממליציו נשאו שמות גנריים כל כך, דייויד, מרתה, אדם, רִיק. הוא הצטלם על רקע מים, כאילו אינו מבחין במצלמה, זקן שחור סמיך ושער ארוך, רסטות מובהרות בקצוות, אולי תוספות, אולי לא. ושם משפחתו היה מַנְקִי. כינוי חיבה מן הסתם אבל מי מסכים שיקראו לו כך? ולפי המראה אף אחד לא היה מנחש שהוא אירופאי. מעל הכול, ציינה לעצמה ביבושת, מי שמעיד על עצמו שהוא מביא אתו קודם כל חיוך הוא בנזונה שחצן. 

ובכל זאת מרגע שראתה את הפרופיל שלו לא המשיכה לחפש וכתבה שתארח אותו בשמחה. יש לה ספה פנויה בכל חודשי הקיץ. לא כתבה שהיא חרדה להרחיק מביתה, שנסיעות הפסיקו לעניין אותה. לא כתבה ששמו לכד את עיניה והולם בליבה במכות רכות. כתבה שהוא הראשון שלה, וזה היה לגמרי נכון. כתבה שיש אפילו חדר שלם פנוי ולכן רק רעיונית הוא יגלוש אל הספה שלה, והוסיפה אייקון של סמיילי קורץ. ולאחר ששיגרה חששה שאולי זו רמיזה מינית מדי, מי יודע למה הוא מצפה. רפי הגרמני. 

כל מה שכתבה אמת. הדירה בקומה הרביעית ברחוב קטן ושקט ובמרחק הליכה לחוף הים, יש מעלית ומרפסת ובערבים יש אפילו בריזה נעימה. חוץ מבימי הקיץ הנוראים בהם האוויר עומד ואין לאן לחמוק מהחום. או מבשורות רעות.

רפי הגרמני, כך החלה לכנות אותו בינה לבינה, ענה אחרי יומיים. בוודאי בדק אפשרויות אחרות, כנראה לא מצא משהו יותר טוב. לא היה לה דבר מעניין לספר על עצמה ובקושי מילאה את פרטי הפרופיל ההכרחיים והתמונה שהעלתה הייתה מלפני שנים. כמה, לא טרחה לחשב. היא עומדת שם על הטיילת, וכולה פליאה וגאווה הורית, אל מול המצלמה, בגופיה וחצאית מעטפת דקיקה ושיערה מתבדר ברוח, מכסה חלקית את פניה אבל עיניה, זכרה, צוחקות ובהירות. רפי הגרמני שלח עוד כמה שורות באנגלית מגושמת, כתב שמגיע לתל-אביב בתחילת יולי, והוא שמח שהדירה קרובה לים כי הוא מתכנן לקחת קורס גלישה. לה אין מושג אם בחוף הקרוב מלמדים גלישה, ואין לה תובנות להציע לו בכל מה שקשור לים, לספורט או לבילויים בעירה. שלחה אייקון של בוהן מורמת וכתבה שרק ייתן לה התראה עם תאריך מספיק זמן מראש. 

באמצע יוני חשבה כבר לבטל את הכול אבל לא העזה להודות בפני חווה שהיא משתפנת. לא אחרי שהייתה גאה בה כל כך על תעוזתה, גם אם התקשתה להסתיר כמה מופתעת היא. חווה הייתה, אחרי הכול, היחידה ששיתפה במעט ממה שעובר עליה. גם אם באופן מדוד, מהול. עצור. חווה עמדה על כך שתרחיב את עולמה. היא בוודאי לא המליצה שתציע לזר גמור להתארח בביתה, בחדרו של בנה המת. בוודאי לא לאדם שנושא את שמו. 

בשבוע שלאחר מכן כיבסה את המצעים והמגבות 'של האורחים'. אלו שקנתה אחרי, כשאחותה וכל חברותיה ליוו אותה בפינוי בגדיו ונעליו, המצעים עליהם ישן, הכול מלבד חפצים אחדים שיעצו לה לפזר בכל הבית, והיא, בכהותה, באטימותה, הניחה להן, ואחר כך התחרטה. אבל את השקיות שהוציאו לקחו איתן ובחדר הזבל אליו ירדה בלילה טרוטת עיניים לא נותר דבר. עתה הוציאה מתוך הארון בחדר שנותר בו מעט מדי, את כל קניותיה שבהן ניסתה לפצות על הריקות ונערמו בקרקעית הארון ביתמות. פינתה מקום לאורח שלה ודחפה את כול שהוציאה לפינה בחדרה. לא הוציאה את מחבט הטניס ואת המצלמות שנותרו על המדף הקטן ליד החלון. לא פינתה מקום בספרייה הגדושה ספרי עיון משלה וכמה ספרי מסעות שאהב מאז היה קטן. 

בבקר היום שהיה אמור להגיע הרחיקה עד הסופר הגדול הרחוק מביתה וקנתה המון אוכל. שניצלים, ופרגיות, פסטה ופתיתים, שאפשר להכין מהם ארוחה בצ'יק, קורנפלקס וחלב משני סוגים, הרבה ירקות ופירות. וחטיפים מכל הסוגים. לא עצרה בעצמה ושמחה שליד הקופה  יושבת קופאית זרה שלא תשאל אותה מה קרה שהיא קונה פתאום כל כך הרבה. 

בשבע בערב התיישבה על הספה בסלון והניחה לפניה את האחרון של גרוסמן שחווה המליצה לה לקרוא. לידו כוס יין לבן שמזגה לעצמה לעידוד. עכשיו היה מאוחר מדי. היא הדפה את הדחף להחשיך את כל הבית ולהגיף את התריסים, להתחפר במיטתה ולהעמיד פני ישנה. כעבור זמן קצר שמעה את המעלית נעצרת בקומה וצעדים כבדים גיששו עד הדלת שלה. בלי צלצול אינטרקום מקדים, בלי לשמוע את קולו מלמטה, הרגישה שהיא אינה מוכנה. הפעמון השמיע את הדינדון המתמשך שהזכיר כל כך את השריקה שלהם ופעמים כה רבות החליטה שתדאג שיחליפו אותו, אך לא עשתה כלום. לגמה מהיין לגימה מהירה וניגשה אל הדלת. בתנועה חלקה אחת סובבה את המפתח ופתחה בתנופה. הוא היה גבוה מששיערה, ועל פניו המזוקנות היה חיוך. לַמַּרְאָהּ הוא הרכין מעט את הראש ואמר במבטא לא רע 'שלום'. 

'’Welcome אמרה ונחפזה להחוות פנימה, והוא צעד אחריה בנינוחות והניח את התרמיל איפה שהורתה לו, והלך אחריה למטבח והושיט לה חבילה מעט מעוכה ששלף מכיס התרמיל ולאחר שעמד על כך פתחה את עטיפתה וגילתה בתוך הניירות הרבים מקטרת חרס טירולית. והוא צחק ואמר שגם הוא טירולי והיא הציעה לו כוס יין. 

אז נחפזה והודיעה שהיא הכינה הכול לארוחת ערב והציעה שיתקלח ויסתדר, והראתה לו, כוס יין ביד, את חדר האמבטיה ואת החדר. ומייד נפנתה משם אל המטבח. טיגנה שניצלים, חתכה ירקות לסלט, הפעילה את התנור לאפות את תפוחי האדמה והסלקים שעטפה עוד קודם לכן בנייר אלומיניום בשלמותם, וכשנכנס ושאל איך הוא יכול לעזור הורתה לו לערוך את השולחן, כשהיא מראה לו איפה כל דבר נמצא. לרגע, כשהיה בגבו אליה חקרה במבטה את שיערו שהיה אסוף בפקעת מעל הטי-שירט הבהירה שלבש והגיעה למסקנה שזה לפחות אמיתי, וברגע הבא כשהסתובב אליה והיא הסיטה את עיניה והפנתה אליו את גבה הספיקה לתפוס את מבטו אומד אותה, ותהתה בת כמה היא נראית לו. אבל העיפה את המחשבה מראשה ומזגה עוד יין לכוסותיהם. וכשהכול היה מוכן עזר לה להגיש ושניהם התיישבו אל השולחן. אחד מול השנייה. רגליו, יחפות, במכנסי דייגים שחשפו קרסוליים שעירים, הושטו באלכסון הצידה וידיו, כהות ועטורות טבעות, החזיקו את הסכין והמזלג בקלילות והיא הקפידה לשאול אותו עוד ועוד שאלות על המקומות שהיה בהם, ולא ממש הקשיבה למה שאמר וניסתה להדוף את שאלותיו בתשובות סתמיות. אמרה שהיא עובדת בספרייה, לא אמרה שעזבה את עבודת המחקר שלה באמצע. אמרה שנולדה וגדלה בעיר, לא אמרה שכבר זמן רב שלא הרחיקה מעבר לשכונה. 

רפי הגרמני לא נראה זחוח כמו שדמיינה אותו והיא הרגישה שכל האנרגיה שצברה וליבתה בתוכה מיום שנרשמה לאתר ה couch surfing ועד לרגע הזה הולכת ומתנדפת ממנה. שללא מעטה של לעג, או זלזול, או כעס, לא תוכל לאפשר לו לישון בביתה. היא עדיין לא מוכנה. 

מכל המילים שהשמיעו באוזניה כולם מאז האסון, הפסיכולוגים שלרגע חשבה שיועילו לה, בני המשפחה שקיוו כל כך שתתאושש כבר והציעו לה לנסוע או לעבור דירה, או לעשות כך או אחרת, הכול מתוך כוונות טובות, זכרה דווקא את המילים של הספר שלה בשכונה הישנה, שאמר "עובדות קובעים במספריים", וגזר את שיערה הארוך והשאיר אותה קצרת שיער ומתולתלת. 

עתה שלחה ידה אל ראשה והתחפרה בין התלתלים, מסובבת אחד מהם על אצבעה האמצעית ופורמת ומגלגלת שוב ומניחה לתלתל ונשמטת מטה ואז שוב נוֹרֵית מעלה. ביד השנייה קרבה אל פיה את כוס היין אליה הקפיד רפי למזוג שוב בכל פעם שלגמה, ורוקנה אותה בלגימה אחת. 

"סורי רפי" אמרה כשהניחה את הכוס חזרה.

"אתה לא יכול לישון פה". 

הגבר הצעיר הרים עיניים חומות היישר אליה, קרוב כל-כך כמו שאף אחד לא עשה מזה זמן רב ונדמה לה שמבטו נעלב. כמו חיה קטנה שהוקמה במפתיע מֵרִבְצָהּ.

"איט'ס נוט יו" מיהרה לומר והתחרטה מייד על המשפט הבנאלי. 

"אני מצטערת" אמרה שוב, והניחה את שתי ידיה על השולחן לפניה, והן היו כשתי ציפורים שנפחו נשמתן. כבדות וחסרות חיים. 

על פניו של האורח עלתה הבעה שהיא לא ידעה לקרוא. אולי מעולם לא היה במצב כזה, אולי נזרק מיותר מבית אחד. אולי הניח שנשים בגחמנותן לעולם לא תהיינה מובנות לו. ואולי רק חשב היכן יעביר את הלילה. 

הוא קם לאט, ושלח יד אל הצלחת עם שלולית רוטב הסלט שנותרה לפניו. אבל היא הניעה בראשה. עיניה הפכו קשות וגופה נדרך כאילו מצפה לעימות או אפילו אלימות. אבל הוא, כילד נזוף שמט את הצלחת אל השולחן ונחפז אל החדר כשהיא בעקבותיו. בחדר תפסה בתרמיל ובמעט הדברים שלו שהיו פזורים סביב, דחפה אותם לידיו וחזרה ואמרה. "סורי, סורי, אני מצטערת". אבל קולה היה זוויתי ולא היה דבר אחר לומר. 

לאחר שנטרקה הדלת מאחוריו, חזרה למטבח ואספה את כל הכלים ששימשו להכנת הארוחה ולאכילה אל הכיור. עמדה בגב ישר ורחצה הכול בתשומת לב רבה, והניחה על מייבש הכלים וניקתה את השולחן מפרורים ומחתה מעל הכיריים כל סימן שנעשה בהם שימוש. ואת בקבוק היין הריק דחפה תחת הכיור. וכיבתה את האור במטבח וחזרה אל הסלון וכיבתה את האור וצנחה אל הספה. מותשת. דמומה. 

מהדירות סביב עלו קולות בערבוביה, דיבורים וגרירת רגליים ומוסיקה וטלוויזיה. ועוד קולות של אנשים. היא עצמה עיניים והשעינה ראשה אל המסעד. מן המרפסת עלתה בריזה קלה. 

קציצות

היא מניחה את הנייד על השיש רחוק מהגז ומוציאה את הסכין החדה שעוברת בירושה. היא עדין מבריקה והשתקפות פניה מתגלה לה לשבריר שניה כשהיא מניפה אותה באוויר. זיכרונות. היא קוצצת את הבצל במהירות ובמיומנות והצריבה בעיניה מבטאת את כאב ההחמצה. השמן רותח בסיר וצליל הבצל הנצרב מפיח בה נחמה. תיכף יתקרמל לו בצהבהבות וירגיע. היא מנמיכה את הלהבה. טוחנת את גוש הבשר הטרי, מכינה את התבלינים. מסתכלת בנייד לראות אם סימור יצא, הוא אמר שיודיע לה שהוא יוצא מיבנה. היא זורקת את הקציצות לסיר, הרוטב האדום מבעבע. היא מרוצה מהצבע העמוק וניגשת למקלחת. כשיוצאת, אוספת את השיער שלא יראו את הלבן, את פניה החיוורים היא מפדרת ומכסה בורוד. מכניסה לתיק הגדול כלי רחצה, בגדים ותחתונים להחלפה ואת הכדורים. שלא תשכח. 'עוד 20 דקות אצלך' סימור כותב לה. הבטן מתהפכת לה.
את המיניבוס היא שומעת מקצה הסמטה, מכבה אורות, מכניסה את סיר הקציצות לשקית גדולה כחולה שהיתה לוקחת פעם לים כשהילדים היו קטנים, היא סוגרת את גז, בודקת כמה פעמים אם בטוח נעול. חוזרת ומנשקת את המזוזה. "אלוהים ישמור" ממלמלת מתוך הרגל. עליה הוא לא שמר. סימור יוצא אליה ועוזר לה עם התיקים. היא נכנסת מקדימה.
באוטו שתיקה. עד שסימור אומר לה "אל תפחדי, יהיה בסדר". "לא מפחדת" היא עונה אבל הדמעות מאיימות לזלוג. בעליות של צפת היא מבקשת לעצור בצד. יש לה סחרחורת ובחילה. סימור עוצר בתחנת הדלק, קונה לה סודה קרה. הוא יודע שקשה לה. היא לא ראתה את אילן 20 שנה. את הילד האהוב שלה, שהיה מושא גאוותה, בן הזקונים שלה. עיניה היו מביטות בו בהערצה עד היום ההוא שהוא חזר מהבסיס עם יוסי. אבא והיא החליפו מבטים. כל השבת היתה דממה בבית ובמוצאי שבת אבא התקרב לאילן ונתן לו סטירה זועמת ואמר אתה לא הבן שלי יותר. ירד לו דם מהאף והלחי המושפלת שלו היתה אדומה כמו רוטב עגבניות לוהט. היא ישבה שם ולא עשתה כלום, אפילו לא קמה אליו. והוא יצא מהבית עם תיק קטן ולא חזר. היא אפילו לא רצה אחריו, היא לא ניסתה לחפש, היא ידעה שאלפרד לא יעמוד בזה. ובאמת הוא עזב את העולם אחרי שנתיים. וגם היא לא ידעה איך לחיות ככה ומה יגידו האחים שלה. איזה בושה. סימור פגש אותו בתל אביב אחרי חודשיים והם היו בקשר פה ושם. 20 שנה היא הולכת לישון עם לב מכווץ. עם געגוע ואשמה וכעס. לפני שבוע, צילצל הטלפון בדיוק כשהשקתה בחצר, היא רצה עם הכפכפים וכמעט מעדה על המחצלת. כשענתה בהתנשפות, היא שמעה שתיקה. לרגע היא קפאה. ואז הוא אמר "אמא". היא הרגישה איך הדם הסמיך יורד מפלג הגוף העליון דרך האגן לשוקיה הרועדים. גוש כאב התפוצץ בתוכה. היא פרצה בבכי. "נולד לי בן אמא".
עכשיו כל הגוף רועד בלי שליטה וקר לה. סימור מניח את היד עליה. מנסה להרגיע. הם מגיעים לקיבוץ, שער הברזל הצהוב נפתח לאט, הם חולפים על פני הרפת. יפה פה היא חושבת. נזכרת בקיבוץ שהיה ליד המעברה שלהם, געגוע לחיים פשוטים. היא רואה אותם. אילן שלה. לא השתנה בכלל, מחזיק בעגלה. לידו עומד ההוא. היא נושמת עמוק ויוצאת מהאוטו, מסתכלת עליו. ונופלת על חזהו, עוצמת עיניים, מריחה אותו. שנים של כאב מתחילות להתפרק בתוכה כמו מפולת סלעים, והלב דופק בחוזקה. היא לא בטוחה שהיא עומדת בזה. "סליחה מון פיס" היא אומרת בקול צרוד ומתביישת והוא מניח את ידו הגדולה על ראשה. כמו אבא וילדה. היא מביטה בתינוק הרך היפה המביט בה בעיניים גדולות מתוך העגלה. הוא לא משלנו היא חושבת בלב אבל מסלקת מהר את המחשבה. בוא נכנס היא אומרת לו. הכנתי קציצות.

נמשים

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע-" הטקס הסודי של יותם חתם עוד יממה ברצף חסר ייחוד של יממות זהות. הוא לא זכר מתי הוא החל לספור את הנמשים שעל גבה של לורנה, אבל הוא ידע שרק כך הוא יירדם, כמו בכל לילה. הוא כבר לא היה צריך להקפיד להיכנס בשקט. החנה את המונית ברחוב וטרק את הדלת מאחוריו. לורנה ובן ישנו כבר מזמן, וכמו שהוא תמיד אמר: גם אם היה דוהר פנימה עם טרקטור כלום לא היה מעיר אותם. 

מבטו נתקע בראי. בסוף יום ארוך שכזה תמיד הופתע מעט מהמראה שניבט אליו. כבר שנים שהוא לא זוכר איך נראית חולצה מכופתרת או מהו הריח של מכנסיים מגוהצות. "עוד חרא של יום נגמר, תודה" הוא מלמל לבבואתו שנשקפה אליו מהראי בכניסה, "ואיך היה היום שלך?" הוא המשיך את המשחק כשחלץ את הבלאונסטון המהוהות שלו. 

"בסדר, לא רע. ומה חדש אצלך?" השיחה הדמיונית התפתחה תמיד באותה הדרך.

"רחובות ריקים. מלאים באופניים חלודים. לאף אחד אין כסף, בטח לא למונית. הכל רגיל. רגיל ורקוב ואנחנו לא בדנמרק בכלל" הבדיחה הקבועה הצחיקה אותו תמיד. 

אבל הצחוק התחלף מיד בשיעול יבש שאיים לשרוף לו את בית החזה. יותם שלח יד אל המשאף ושמח שהפעם הרוויח את מנת האוויר שחיפש. "זונות!" הוא סינן בלי לכוון את הקללה לשום מקום בעצם ולכולם ביחד. הוא צעד בגרביו לכיוון המטבח. 

"למה עם גרביים??" הוא שמע את קולו של אביו בראשו, אבל הצליח להתעלם ממנו. 

"סימני אבלות בתחת שלי!" הוא נהם לסיר היחיד במקרר שהכיל את המרק של התינוק

 כצפוי הוא לא הצליח לגרום לו אפילו גרם של ריגוש. יותם סגר את המקרר ושכנע את עצמו שארוחה אחת ביום מספיקה. יש לו מספיק רזרבות עדיין. הוא צבט את הגלגל האחרון שנותר מעל חגורת מכנסיו. "נשארת לבד, חמוד" הוא דיבר לעצמו. 

לורנה אהבה אותו מוצק, "אני צריכה מישהו יציב להישען עליו" היא אמרה תמיד כשמשפחתו הקניטה אותו על מבנהו הכבד. והוא היה מדביק לה נשיקה רטובה בתמורה ומרגיש את הדופק מסחרר את שניהם. אבל זה היה בימים אחרים, כשעוד אפשר ומותר היה לחלום על הכל. הוא דרך על הבגדים שהסיר במסדרון וחיכה לזרם המים החמים שחלם עליו במשך כל היום. אצבעות רגליו מחו וסימנו לו שעוד חלום התנפץ. "אינעל העולם!". הוא התקשה להחליט אם הוא מסוגל לעמוד בעוד מקלחת קרה. מה אדם רוצה בסך הכל אחרי עשר שעות נהיגה רצופות? אוכל טרי, מקלחת חמה ומישהו שיחייך אליו. העולם חייב לו כבר 3:0 היום, הוא סימן איקסים בטופס הדימיוני.

"חמש, שש, שבע, שמונה-" זה כבר לא יעזור הלילה, הוא ידע. אקסל התזרים המשפחתי רץ לו ברקע חזק ופועם מדי. טור ההוצאות הטופח הבהב באדום בוהק לעומת החלל הריק של טור ההכנסות הלא קיימות שלהם. מטפלת-חמש מאתיים, שכר דירה-ארבע שמונה מאות, חשמל מים ארנונה-שלוש חמש מאות, וועד בית-שיקפצו להם, גז-לא צריך יש מיקרוגל. השורות המשיכו לרוץ כנגד עיניו העצומות. הסכומים התווספו ללא קול. 

הוא לא הצליח להיזכר בשום דבר טוב, גם לא בריח גופה של לורנה. ידיו התאבנו לצידו. האוויר הפך צמיגי וסמיך והוא דמיין את עצמו נאבק בערמות עפר שמושלכות עליו לבור שכרו עבורו. הוא טעם את טעם העפר וניסה לצעוק, אך בכל פעם שפתח את פיו נחנק מגושי אדמה נוספים. אוזניו צלצלו כאילו חזר עכשיו מהופעה בפארק הירקון. לעזאזל, מי זוכר מה זאת הופעה בכלל היום?! אף אחד כבר לא יודע איך זה מרגיש להידחק בהמון גועש. הנוער של היום כבר שנים לא גונב כסף מההורים כדי לברוח לתל אביב להופעה בפארק שהתייבש והצהיב לגמרי. המשקל על עפעפיו הלך ונעשה כבד יותר. הוא לא ניסה להילחם יותר. עדיף ככה. שורת הכנסות כחולה חדשה צצה באקסל למולו: ביטוח חיים יותם-מיליון וחצי. מזל שאבא המשיך להפקיד לביטוח שפתחו לו באמדוקס לפני שהם קרסו כמו יתר המשק. הוא חייך. טעים העפר הזה בעצם.

מכתב ממדינת פלורנטין החופשית 

אני כותב את הדברים האלה לאור נרות. מאז שאזל הדלק בגנרטור של הבניין, אנחנו בעלטה. 

אני כותב בעיפרון, על דף A4. למה אני מציין את פרט המידע הזה? הרי מי שיקרא את המכתב יבחין מיד שהוא נכתב בעיפרון על נייר מדפסת. אבל אולי יום אחד המילים הללו יראו אור. אולי הן יודפסו או יופצו ברשת או יוקראו ברדיו. חשוב לי שתדעו כיצד נכתבו במקור. בהנחה שמישהו בכלל ימצא את המכתב.

המלחמה הביאה לעולם דבר טוב אחד: היא החזירה לחיים את האמנות הנכחדת של כתב היד. מתי בפעם האחרונה כתבנו משהו בעט או בעיפרון? אולי רשימת קניות. בשנים האחרונות גם זה בקושי. עכשיו בטח לא. כך שאם חזרנו לכתוב ביד, זה כאילו אנחנו מתחילים מחדש. כמו פצוע מלחמה שלומד ללכת שוב. צעד-צעד.

אני יודע שזה לא נכון, אבל עדיף להיות אופטימי.

וחוץ מזה, הכתיבה ביד נותנת לי להרגיש שאין שום מתווך ביני לבין המילים הכתובות. כאילו שזה מעניק יותר תוקף לדברים. כך לפחות נדמה לי.

אבל נחזור מעט אחורה.

***

בשנת 2020 תקף נגיף קטלני את האנושות. הוא התחיל בסין והתפשט משם לכל העולם. גם לישראל הגיע. סגר הוטל על מדינות שלמות. כרכי ענק נהפכו לערי רפאים. כלכלות קרסו. המעטים שיצאו לרחובות עטו מסכות בהוראת הממשלה.

בשבועות הראשונים חשבנו שהנה, מגיע סוף העולם. או לפחות סופה של האנושות. אלא שהאדם, מתברר, הוא חיה חזקה. שרדנו את הגל הראשון של המחלה. גם את השני.

אבל המחיר היה כבד. 

***

אני כותב לכם ממה שנותר ממדינת פלורנטין החופשית. בשבוע האחרון חצו כוחות השלטון את מתחם נגה והם נערכים על קו אליפלט בואכה אזור הנגריות. שקט כאן עכשיו. שקט מתוח. נראה שכוחות השלטון נערכים למתקפה המכרעת. 

אומרים שהנשיא האמריקאי התערב לטובתנו, אבל זו רק שמועה. מאז ה-15 ביולי 2022 אנחנו מנותקים מהעולם. אין אינטרנט, אין טלפונים. מצליחים מידי פעם לשמוע רדיו. מזל שהשגתי טרנזיסטור ישן על סוללות כשהכול רק התחיל. כמובן שמאז שכל תחנות הרדיו הולאמו, אי-אפשר להאמין למילה שנאמרת בהם. לפחות יש מוזיקה טובה. 

עד שייגמרו הסוללות. 

***

השבוע הגיעו לכאן חמישה-עשר פליטים שהצליחו להימלט ממובלעת רוטשילד אחרי שנכבשה. הם יצאו לדרך עשרים ומשהו איש, בהם חמישה ילדים. כשהגיעו לצומת הרצל-לוינסקי נורו לעברם כמה טילים ממסוק אפאצ'י. לפחות שישה מהם נהרגו. עוד רבים נפצעו. את הפצועים אנוש נאלצו להשאיר מאחור. גם כך לא הייתה להם תקווה. אני מקווה שיפנו את גופותיהם לפני שהכלבים המשוטטים יגלו אותם.

בין הפצועים שהגיעו לכאן הייתה בחורה אחת. בת עשרים ומשהו, מנומשת ומתולתלת, שיערה כמו שמש אדמונית סביב ראשה. הגיעה עם רגל מרוסקת וללא הכרה. בן הזוג שלה, בחור חסון וגבוה עם רעמת שיער וזקן, טיפל בה בשטח והניח לה חוסם עורקים. מתברר שהיה בסדיר לוחם ב-669. הוא סיפר שקוראים לה אביב. בת עשרים ושש בשבוע הבא. כבר שנתיים שהם ביחד. 

פעם, בעידן אחר, בעולם אחר, היא עבדה כמלצרית באחד מבתי הקפה בכיכר הבימה. כלומר, מה שהיה הבימה. לפני שהתיאטרון הלאומי הפך למוזיאון לתולדות המשפחה. המשפחה, בהא הידיעה. לפני שסולק משם פסלו של קדישמן העשוי שלושה עיגולי פלדה ובמקומו הוצב פסלו של המנהיג, אות תודה על כך שמצא חיסון לנגיף. אומרים שהמנהיג התנגד להצבת הפסל בדמותו, אבל לא הייתה לו ברירה. אומרים גם שיצקו את הפסל החדש מפלדת הפסל הישן שהותך... איך קראו לו? נזכרתי. "התרוממות".

***

בכל אופן, הייתי בעמדת השמירה בנחלת בנימין כשהגיעו הפליטים. הם שאלו אם יש באזור רופא. "תמשיכו ישר", אמרתי להם, "בפנייה השלישית ימינה יש מרפאה. עוד משהו כמו מאתיים מטר". הצבעתי לכיוון. החבר של המלצרית הפצועה, שנראה כמו מנהיג החבורה, הודה לי. 

"רק כדאי שתדעו שזו מרפאה וטרינרית", אמרתי. "אבל זה מה שיש. מצטער.."

נראה לי שהם הבינו. מאז שנעצרה האספקה הרפואית, ואחרי שמרפאת קופת חולים ספגה פגיעה ישירה, המענה הרפואי הכמעט יחיד הן המרפאות הווטרינריות. רק ברחוב שלי יש ארבע כאלה. תמיד צחקתי על זה ששני העסקים הכי משתלמים בפלורנטין זה מרפאה וטרינרית וחנות חיות. עכשיו אנחנו יכולים רק לברך על כך.

***

בדקות האחרונות, ממש בזמן שאני כותב, החל להישמע ירי מקלעים מכיוון צפון. בימים האחרונים נשמעו הערכות שהמתקפה המכרעת תבוא מכיוון מובלעת נווה צדק, ושכל התכונה סביב מתחם נגה זו בעצם פעולת הסחה. 

אולי. אין לי מושג. לאף אחד אין מושג.

***

הבוקר אביב מתה. הווטרינר שטיפל בה עשה הכל, באמת הכל, אבל לא הצליח להתגבר על הזיהום. כנראה שיש גבול למה שרופא חיות יכול לעשות למען אדם פצוע. קברו אותה בחצר פנימית של אחד הבניינים ברחוב ידידיה פרנקל. הייתי בלוויה, אם אפשר לקרוא לזה לוויה. למרות שלא הכרתי אותה, בכיתי. בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן. נזכרתי בגברים ובנשים האמיצים שנפלו בשנה האחרונה: בקרב אלנבי. במתקפת שינקין. באסון עזריאלי. בהפצצות של יום השנה למציאת החיסון לנגיף, ממש בזמן נאומו של המנהיג. איזה עיתוי נפלא.

***

הרגע נפלה פצצת מרגמה לא רחוק מכאן. נשמע לי משהו כמו מאתיים מטר. אני כבר יודע לזהות.

ועכשיו עוד אחת. נראה לי שזה מתחיל.

אני חייב לסיים.

אם מצאתם את המכתב הזה, אם אתם קוראים אותו עכשיו, דעו דבר אחד: 

נלחמנו עד הסוף. לא נכנענו.

נלחמנו עד הסוף.

שנות אור

בתוך החשיכה, פנס רחוב כתום מרצד על גבי חלון המכונית, סודק אותו קלות. דרך הרסיסים, אורו מוצא פתח מילוט לתוך עיניי ופורם אותן אט-אט. קור אחר קור נעקר משורשו, מתפורר מטה אל עבר גופי המאובן. רוח קרה מתפרצת דרך דלת המכונית, מפריחה לאוויר העולם את גרגירי האבק שהצטברו על בגדיי. 

מול עיניי – כוכבי לכת, רחוקים שנות אור, חגים במעגלים בלתי פוסקים, לבושים בצבעים שונים, רודפים האחד אחרי השני. אני מנסה לתפוס אותם, אך הם חומקים בין ידיי, מתפזרים, נוטשים את החלל דרך שברי החלון. 

באוזניי – קול של אישה קורא בשמי. הוא מגיע מכל כיוון אפשרי. אני מחפשת אותו בעיניי. אני מפנה את ראשי לצד ימין, מנסה לתפוס את דמותה. אני מפנה את ראשי לצד שמאל, אך היא גם לא שם. ריק. דממה משתלטת על האזור. 

בתוך החשיכה, החמה עולה בבגדיי, מחממת את גופי המאובן, מאירה אותו בפנסה הצהוב. בתוך השלולית הרטובה, גלגלי העיניים שבים למקומם. עפעפיי מכסים אותם בשמיכתם. קול האישה מהדהד בראשי, קורא בשמי. אך אני, חגה במעגלים בלתי פוסקים, בחלל אין-סופי, בין כוכבי הלכת, רחוקה שנות אור.

סיפור מהבידוד

אחרי כמה שבועות היא נשארה לבד. בהתחלה כולם היו אתה בבידוד. אמא, אבא, אחיה הגדול ואחיה הקטן. נכנסו יחד, יצאו אחד אחד. עכשיו היא לבד. אבא היה האחרון. אתמול הוא יצא כשהוא משאיר אותה לבד. "היא חולה", אמר הרופא במבטא רוסי כבד, "היא יש לה תסמינים שאסור אסור יוצאת החוצה". לא ברור לה על איזה תסמינים הרופא דיבר, היא לא מרגישה חולה. אולי במחלה הזאת לא מרגישים חולים? אולי כל הקטע במחלה הזאת זה למות מהבריאות...? בריאות היא מכירה טוב. היא אף פעם לא הייתה חולה. אף פעם לא הפסידה יום לימודים. אף פעם לא הייתה לה נזלת, או שיעול, או חום. יושבת בבידוד וקוראת מה שיש בחדר. עיתונים ישנים, הספר שהיא אוהבת "אליס בארץ הפלאות", ומאיזה שהיא סיבה כרכים ד', ח' ויט' של האנציקלופדיה העברית. את כרך ד' היא כבר סיימה והתחילה אתמול את כרך ח'. הרבה דברים שם לא מעודכנים אבל זה לא מפריע לה, ממילא היא לא יודעת אותם...

אבא לקח אתו את המחשב שלו ואת הטלפון הישן שלה ואמר שהוא ידאג להביא לה טלפון חדש, אבל עכשיו עברו כבר כמה ימים והוא לא חזר. גם הרופא הרוסי נעלם. היא לא פוגשת עכשיו אף אחד. יש חלון בקיר שמידי פעם מישהו מניח שם אוכל, אבל היא לא פוגשת אותו והוא לא מדבר אתה. היא שאלה את עצמה מה עושות החברות שלה בימים האלה, היא יודעת שהיה סגר וכולם היו בבתים, אבל זה היה לפני חודש כשרק התחיל הבידוד ומאז היא לא דברה איתן. כרך ח' היה הרבה פחות מספק ממה שהיא ציפתה ואת הכרך האחרון היא שומרת לשעת צרה, היא לא קוראת אותו בינתיים, היא תקרא אותו רק אם השעמום יהיה גדול מידי. 

הכל נראה לה כבר כמו זיכרון מעומעם. אבא, אמא, האחים. הבגדים שלה מרגישים לה קטנים יותר. תחושת הניתוק מחריפה. היא לא בטוחה שהיא תזהה אותם כשייפגשו. רק האוכל שמגיע מאותת לה עוד שיש חוץ כלשהו. שהעולם עדיין קיים מחוץ לחדר בו היא נמצאת. היא כבר יודעת שהאוכל מוגש על ידי מכונה. עם הזמן התחילו להישמע חריקות בכל פעם שהאוכל מגיע. הצלילים המכניים קבועים  ונשמעים תמיד אותו הדבר. כרך יט' היה בסדר, לא משהו מיוחד. היא כבר קראה את כל הכרכים מספר פעמים ואת הערכים הקצרים היא כבר יודעת בעל פה. הילדה הבריאה האחרונה בעולם.

שתיקות מומצאות

לאחר שהתבשרה כי דודתה חלתה החליטה לבקרה בחופשה הראשונה מעבודתה בבית העירייה בגלוגוב שבפולין.

היה עליה להגיע לרחוב סטרנד 34 בליברפול, שם התגוררה דודתה.

רוחות המלחמה שאחזו בפולין לא הפחידו אותה. מה כבר יכול לקרות, חשבה. היא התקשתה להיפרד משני בניה. הבטיחה להם לשוב מאנגליה בהפלגה הראשונה.

עוצמת הרוח על סיפון האנייה היתה כה עזה; בקושי רב שמעה את קריאתו של בנה הצעיר: "אמא, אל תשכחי להביא לשרוליק צעצוע של רופא". לימים, מילותיו של בנה הדהדו שוב ושוב בזיכרונותיה.

היא התבוננה ארוכות בבניה שרוליק ויצחק, שנופפו לה לשלום בידם הזעירה עד שדמותם נעלמה מטווח ראייתה. היא לא תיארה לעצמה כי תהה זו פגישתם האחרונה. 

כעבור שלושים ימי ציפייה, בדרכה חזרה לפולין, הגרמנים חסמו את כניסתה של האנייה בה הפליגה. 

תלויה על בלימה שבה האנייה על עקבותיה; הותירה אחריה נתזים של פלנטה עכורה.

מישהו כרך בלונים בחוט והפריח אותם. היא עקבה אחרי הרוח שנשאה אותם לכיוון מה שנותר מפיסותיה המנוכרות של אדמת ארצה. היא עצמה את עיניה. דמיינה את עצמה נכרכת בסבכיו של החוט.

בשנים שחלפו היתה נוהגת לדחוק את חדשות המלחמה הרעות, שהגיחו מהרדיו בבית דודתה לשולי מחשבותיה. רק בלילה היו מבקשות לפרוץ את גבולות קווי המתאר בהן שבתה אותן.

את זמנה הקדישה לטיפול בדודתה. היא אהבה במיוחד לשמוע את תיאוריה על שני בניה. שרוליק חלם להיות רופא מגיל מאוד צעיר. תמיד אהב לחבוש את פצעיה; ויצחק'לה רצה להיות צייר. בציוריו ביטא את אשר לא הצליח לבטא במילים בגלל הגמגום בו לקה.

פעם יצחק סיפר לה כי הוא ממציא את גמגומו. היא הבינה כי הגמגום מסייע לו להרגיע את פחדיו.

בשלהי מרץ שמעה ברדיו כי כל יהודי עיירתה בפולין נלקחו למחנות המוות. באחד הלילות חלמה כי שבה לביתה; מרחוק ראתה ערמה גדולה. היא חשבה שאלו הם ערימות שחת, שמישהו ערם עבור חיות המשק, כפי שאביה היה נוהג לעשות. הרי עתה זה זמן הקציר.

היא נזכרה כיצד היו אביה ואמה מתווכחים ביניהם בהומור מהו המועד המדויק של הקציר. אמה היתה אומרת כי המועד המתאים לקציר הוא השלב שבין תחילת הפריחה ובין השלב בו הגרגרים או הפרי נמצאים בתחילת הבשלתם. אביה סבר כי מועד הקציר הוא דווקא בשלב סיום הפריחה. אף פעם לא ידעה אם אביה באמת סבר כך או שהיה אוהב פשוט להתפלמס; בדיוק כמוה. מגיל צעיר היתה דברנית בלתי נלאית. כשקרבה, ראתה ערימה של גופות ילדים. מאז הפסיקה לדבר.

איש לא ידע כי היא ממציאה שתיקות. ברגעי שתיקותיה חשבה כמה אומץ נדרש מיצחק'לה שלה להמציא את גמגומו. המילים הזכירו לה חיים ודמויות ששובם הפך לבלתי מושג עוד.

ד"ר ליפשיץ מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בשלוותה טיפל במקרים המורכבים ביותר. חמש שנים ניסה לטפל בשתיקותיה.

בשנים אלו היה נוהג להתבונן באופן בו מוללה באצבעותיה הקמוטות חפץ קטן שצבעו לא היה ברור, אולם הזכיר לו סטטוסקופ.

הוא ביקש ממנה לספר לו על עצמה. ניסה להבין למי שייך החפץ אותו מיאנה לשמוט מידיה גם כאשר ביקש לבדוק אותה. אבל היא מעולם לא דיברה; רק התבוננה בו בעיניה התכולות. מעולם לא ראה עיניים כה עצובות כשלה. רגעי ערירותה הרבים הופיעו כמעט תמיד בהרהוריו.

כדי לשמח את ליבה עטף את קירות חדרה בציוריו של אחיו יצחק. כשסיפר לה שיצחק היה מגמגם בילדותו, הבחין כי היא פותחת את פיה קמעה, כאילו מבקשת להשמיע קול.

אחרי שצל דמותו היה נס מחדרה, הרשתה לעצמה לשמוט את שתיקותיה המומצאות. או אז היתה מגייסת את מיתרי קולה הנמים כדי להסביר לדמויות בציוריו שהיא ניסתה לחזור. 

ד"ר ליפשיץ סיפר לה כי יעדר מהמחלקה לזמן-מה. למרות שלא שאלה סיפר לה כי בעוד מספר ימים אחיו יצחק, יציג את תערוכתו בביאנלה לאמנות של ליברפול.

כשהגיע לביאנלה ברחוב סטרנד 34 בליברפול הרגיש תחושה מוזרה; כאילו כבר ביקר במבנה זה בעבר. סיפרו לו כי בעבר חיה בבית אישה ערירית. כאשר  החליטה לעלות לישראל, תרמה את ביתה לטובת תערוכות ציורים של אמנים יהודיים.  

כששב למחלקה אמרו לו שהיא מתה, והוא מיהר לחדרה.

כשנכנסו, הם מצאו אותו יושב על מיטתה הריקה, אוחז בחפץ ישן. הם שמעו אותו אומר משפט סתום: "יצחק, מצאתי את אמא. היא הביאה לי מאנגליה צעצוע של רופא".

בני ברק

"אתה עדיין אוהב אותי ?" היא שאלה. הסתכלה עליו במין מבט כזה ושתקה .הוא לא החזיר לה מבט,כבר לא יכל, מעך את הסיגריה וביד רועדת הוציא את הארנק , שלף שטר של 200 שקל , זרק אותו על השולחן ויצא בטריקת דלת. ואז יצא החוצה לשוטט, נותן לרגליים שלו להוביל אותו החוצה , רחוק משם.

איך זה קרה? שאל את עצמו, שהאהבה הזאת שהייתה בינינו כל כך הרבה שנים הפכה פתאום בלי להרגיש למין שנאה כזאת שלא ניתן לתאר במילים. ג'יפה שחורה , קורונתית כזו שלא ניתן להיפטר ממנה לא ביריקה ולא בהקאה. 

זה לא שקרה משהו מיוחד בעשרים השנים האלו מאז שהכירו , לא הייתה בגידה ולא מאהב או מאהבת, אולי זה היה הרגע שבו נולד הבן הראשון שלהם אולי היה זה כשהבת הקטנה שלהם נולדה וחיסלה להם את הזוגיות שהחלה כבר קודם להתדרדר והפכה אותה למתה באופן מוחלט וסופי. ואולי זה לא זה, אולי זה היה פשוט כי ככל שעברו השנים היא התחילה להיות יותר ויותר דומה לאמא שלה, ואת אמא שלה הוא אף פעם לא סבל.

הוא היה צריך לשים לב לזה מוקדם יותר, איך מיד אחרי הלידה התחילה קצת להשתגע, לבדוק את מד הטמפרטורה בחדר של התינוק כל שלוש שעות לראות שהיא עדיין עשרים וארבע מעלות, ובשמונה וחצי ליפול על הספה בסלון מול מקלט הטלוויזיה צופה בחדשות. כך עשרים שנה אחרי, מצא את עצמו עם בת זוג , שותפה לדירה, אם ילדיו הבוגרים שברוב חוכמתם פיתחו להם חיים נפרדים שאינם כוללים אותו ואותה. 

הלך לו ברחוב, סובב בשכונה שהיא ביתו כבר כל כך הרבה זמן, תריסים, מרפסות, דודי שמש, טיח מתקלף, תריסים, מרפסות, דודי שמש, טיח מתקלף, תריסים, מרפסות דודי שמש וחם. חם ולח, והוא בכלל לא שם לב באיזה רחוב הוא נמצא , מולו חולפים אנשים חוזרים מהעבודה בשעת ערביים, עיניהם עייפות, מובסים. בדרכם לריבוע הבטון הזה שמרחף באוויר בקומה שלישית בלי מעלית שהם קוראים לו בית.

לפתע עלתה בו תחושת מחנק, הרגיש מועקה בחזה ונשען על עמוד חשמל עוצר לרגע לנשום עמוק ולהירגע. הוא הזיע והיה לו חם והוא היה חייב מזגן אבל הכל היה סגור בגלל הקורונה, עד שראה מונית עוברת והושיט לה יד. "לאן אתה צריך ?" שאל הנהג. "קניון איילון" הוא ענה, נכנס והתיישב. "אז מה אתה אומר על כל עניין הקורונה?". האמת שלא היה לו כל כך מה להגיד, בהתחלה אצלו במחלקה הוא היה פוגש את אלו שחטפו חזק, אלה שהיה נראה שממש עוד קצת יתפגרו וישארו עם צלקות בריאות וטראומה לכל החיים. והיו גם העצמאים האלו שהגיע בשתיים לפנות בוקר עם התקפי חרדה בטוחים שהם הולכים למות ואחרי ששוחררו הביתה לא היה ברור לו עם הם מרגישים הקלה לחזור לחייהם או אולי אפילו עול גדול יותר כשהם יודעים שאין למה.

"מה יש להגיד, נקווה שיעבור מהר...אכפת לך שאני אקצר ואעבור דרך בני ברק? נראה שיש פקק בששת הימים" . "מה שבא לך", ענה לנהג, "מה שבא לך". המונית נסעה באיטיות חולפת בסמטאות הצרות, מלאות באנשים, אשפה בכל מקום, כאילו פועלי הנקיון של העירייה החליטו לפסוח על המקום הזה לתמיד. "תאמין לי", אמר הנהג, "מי צריך לעבוד..לך לישיבה ואתה מסודר..אף אחד היום כבר לא לוקח מוניות, אנשים פוחדים מהקורונה או פשוט מרוששים".

"חשבתי כבר למכור את המונית, אין כל כך מה לעשות אתה יודע. אל תראה אותי ככה פעם עבדתי בהייטק עד שזה פשוט היה בלתי נסב. לא יכולתי לשבת מול מחשב עם האוזניות נותן לשעות לעבור בלי שיקרה כלום. היום אני במונית כל היום כי אני פשוט צריך קצת לראות ולדבר עם אנשים..שכחתי כבר מה זה" הביט בו במראה וראה מבט שהכיר רק אצל עצמו.

"הבעיה היא שאין בזה פרנסה אתה יודע. אנשים לוקחים מונית ורואים את המונה רץ, בטוחים שאני מיליונר , אבל רוב היום אני נוסע ריק ואז ההוצאות על הדלק והמוסך, בסוף לא נשאר כלום .... ומה אתה עושה? אתה נראה גם כמו איש הייטק"

"לא", ענה לו, אני רופא. "ואללה" אמר הנהג, "בטח עכשיו היה לך המון עבודה עם כל העניין הזה של קורונה... אתם גיבורים תאמין לי. " 
"אני לא כזה גיבור" , הוא אמר לו, "אני מנתח כירורג ובתקופה הזאת רוב הניתוחים בוטלו בגלל שצריכים את המכונות הנשמה. האמת היא שאני עובד במדיקל סנטר והם החליטו להוציא אותי לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, אולי אני גם אתחיל תיכף לעבוד כנהג מונית כדי לשלם חשבונות " נהג מונית צחק. "בטח! אתם כולכם חושבים את עצמכם חכמים גדולים. בוא תבלה איתי משמרת לילה אחת ונראה אם תרצה להמשיך להיות נהג" הם צחקו ביחד ואז חזרו לשתוק.

"אתה יודע מה?" הוא אמר לנהג, "תוריד אותי פה". הלך בסמטאות, במקום שהיה לו זר ומוזר כמו כוכב אחר מוזר אבל גם קצת מוכר. ותוך כדי שוטטות נזכר בחנה. כשהיה ילד היה הולך לדירתה שהייתה בקומה מעליו. הוא גר אז בבית רב קומתי בשכונה חילונית רגילה. חנה שהייתה בגילו גרה אז עם הוריה החרדים בקומה מעל. אף פעם לא הבין איך נקלעו דווקא לבנין הזה בניין חילוני רגיל. אבל כילד זה לא ממש עניין אותו כי הוא אהב לשחק עם חנה קלאס ומחבואים בחצר וגם להסתכל עליה מציירת. הכי הוא אהב לעלות לדירה שלהם כדי לקרוא ספרים מהספריה של ההורים שלה, אבל יותר ממה שאהב ספרים אהב אותה, בלי שסיפר לאף אחד אפילו לא לה.

עד היום הוא זוכר את שערה הבלונדיני הארוך והחלק. וכשהיה בן 13 חגגו לו ההורים בר מצווה ומייד אחרי הטקס בבית הכנסת רץ לביתה כדי לספר לה שהוא כבר גדול, גבר. דפק על הדלת ואביה פתח את הדלת "אתה לא יכול לראות את חנה יותר אף פעם, אתה כבר לא ילד" הוא אמר, "אם תבוא לפה שוב אומר להוריך" וסגר את הדלת. הוא ירד למטה, אבל לא סיפר את זה לאף אחד אף פעם, אף פעם. ומאז לא ראה אותה, לא בחצר, לא בחדר המדרגות ואפילו לא כשירד לזרוק את הזבל.

עכשיו הוא פה משוטט בבני ברק, ובזמן שנזכר רגליו הובילו אותו מבלי שיידע לאן עד שמצא עצמו בקניון איילון נכנס לשתות קפה ברולדין וראה כמו אותה, כמו במעשה כשפים, בפעם הראשונה מאז. אותו שיער בלונדיני או שאולי זו פאה? איתה חמישה ילדים ותינוק בעגלה. היא הלכה מולו ולא שמה לב עד שפתאום מבטיהם נפגשו. קפואים. לא זזים לזמן שהיה קצר אבל הרגיש נצחי. הם עמדו באמצע הקניון העמוס מביטים אחד בשני, על פניהם מסכת קורונה, אך עיניהם משוחחות, חודרות, עורגות. "אמא בואי" צעקה הילדה "פנחס רץ קדימה" . חנה עמדה ולא זזה "אמא !" הילדה באה ומשכה לאימה בשמלה. בוחנת אותו לרגע ורצה לחפש את פנחס.

הוא בלע את הרוק ואמר, "איפה היית כל השנים ?" הוא שאל אותה, גבר זר בקניון של חילונים. אבל היא ידעה בדיוק מי הוא, היא זכרה. "בבני ברק" היא ענתה. היא החלה להזיז את העגלה בחוסר נוחות ,רוצה להישאר כאן לתמיד אבל גם לזוז לחפש את פנחס. ובסוף היא זזה, הביטה בו בפעם האחרונה והוא ידע שהוא לא יראה אותה יותר לעולם.

בלילה ישן לבדו במיטה וחלם שהוא שוב ילד . חלם שהוא עומד עם חנה בסלון ביתה מלא בספרי הקודש, על הקיר היו תלויות פאות וגם תמונות של ילדים, שלה וגם שלו. חנה הזמינה אותו לחדר האמבטיה הוא ידע שזה אסור אבל הלך אחריה .היא ביקשה ממנו לעצום את עיניו כשפקח אותן היא הסיטה את וילון האמבט ואז לפני שהביט, התעורר והבין שכל עוד לא יתקן את המזגן בחמסין הזה הוא ימשיך לחלום את החלומות המציקים האלו שהוא מכיר כל כך הרבה זמן. חלומות שמגיעים אליו כמו מעטפה סגורה מהלא מודע. מתנה שאף פעם לא רצה לפתוח.

אינסייד אאוט

אתה ממש יכול להריח את זה בקצה הנחיריים. להושיט יד וכמעט לגעת בזה. אבל לא. אל תיגע! אל תעז לגעת. זה שורף ממש. חורך את הנשמה.

הבדידות.

הו כן, אתה נאנח, הבדידות. היא נמצאת בכל מקום כאן. העיר הזאת פשוט מפזרת מגפה מדכאת של גלמודיות. אתה לא רוצה להידבק ולחלות. 

ואתה נשאר בבית.

אתה נהנה לראות, דרך השמשות הדהויות, את נחילי הנמלים ששועטות בבוקר ללא משים, בדרכן לשום מקום. ובערב, אתה רואה אותן חוזרות מובסות, מעוד יום של יגון ואכזבה. הליכה שפופה, עיניים כבויות.

אתה לא שונה מכולם כאן. גם אתה לבד. ככה זה. 

ואתה נשאר בבית. 

אבל תקשיב לקול הפנימי שלך - אתה חייב לצאת החוצה ולהתמודד איתה. תילחם ותנצח את העיר הבת זונה הזאת, ולך תדע, אולי אפילו תמצא אהבה. 

יש שם מלא אפשרויות. תצא ותסתכל מסביבך. תשתלב בתנועה. המבחר עצום. האפשרויות אינסופיות. אפשר למצוא מזור. בטוח. 

ואתה נשאר בבית.

התנאים נפלאים. יש פה הכל. בתי קפה ופאבים, מלונות שמתיימרים לנחש את המאוויים שלך לצד מקומות עממיים, פשוטים, המנסים ללא הצלחה לחקות תחושה של חופש, תחושה של שחרור. יש תקווה. 

ואתה נשאר בבית. 

אתה יודע שאין לך ממה לחשוש. לא באמת אכפת להם ממך. כל אחד לעצמו בעסק הזה. אם אתה לא מוצא כאן את המקום שלך בעצמך, אף אחד לא יעשה זאת בשבילך. אתה חייב להעז ולהשתלב בהמון הזורם. להיות חלק מזה. תנסה. יש כאן מיליונים שמנסים. 

ואתה נשאר בבית. 

אתה מרגיש אותם מביטים בך. חש את העיניים שלהם בעורף שלך. גורדי השחקים רואים הכל. רואים וצוחקים עליך. לועגים לחרדה שלך. מגן העדן למעלה בטוח רואים טוב יותר את הגיהינום כאן למטה. 

תראה להם למה אתה מסוגל. תוכיח להם אחרת. 

ואתה נשאר בבית. 

תפסיק כבר לפחד מהחוץ. להיות חרד מהנחיל. נכון, סואן, מלוכלך, רועש וצפוף שם, אבל בזה החן של המקום. שם טמון הקסם. 

אבל בסוף, אתה מבין, בינך לבינך, שהעיר יותר חזקה. מעכלת הכל ויורקת חזרה. זה משחק בסכום אפס. המקום לא יכול להתקיים עם חוקים אחרים. 

ואתה נשאר בבית. 

זהו! החלטת. תישאר כאן. מקום בטוח. נעל את הדלת, הגף תריסים וסגור חלונות. אל תעז לתת לה להיכנס פנימה. ככה טוב יותר. שָׁקֵט. רגוע.

מרחוק עוד שומעים רעש עמום של צופרים, של כאלו שאולי עוד מנסים. 

ארץ חדשה

העיר נאספת אל תוכה לעת ערב בשתיקה, בעוד בניה מתכנסים אל בתיהם ומעלים בהם אור, אומרים אלו לאלו את הברכה הטובה ביותר שאפשר לומר בזמן זה, שיהיה לילה שקט. גם צלילי הסירנות הרחוקים משרים תחושה שלווה, של הזרקת מציאות במחט תת-עורית. רק לוודא שהעולם לא נוטה על צידו לפתע, והכל גולש במורד, מתהפך ומתגלגל.

הערב יורד באותה המידה גם על הרחובות הרחוקים, אלו שאין להם מוצא, ועל השכונות המבודדות, המוקפות בכביש מעגלי עם מוצא אחד אל הכביש הראשי. איזה אדם הולך שם, בכביש מרוחק בשכונה מבודדת בעיר, ואיננו יודעים מה הוא מחפש. עיניו צופות בעורבים משוטטים על הכביש. העורבים, בעיניהם האפלות, כבר ראו הכל. הם אינם מפחדים מאדם ומחיה. כל התעופפות שלהם, תוך קרקורים וקריאות שנשמעות לאוזן מיומנת אנושיות קמעה, הם רק נסיגה טקטית, לאגור כוח לקראת המתקפה. את מי שהתקיפם, העורבים אינם שוכחים. הנקמה שלהם בו בוא תבוא.

הבחור הולך לאיטו, מכסה מבטו מהעורבים, שלא יביטו בו יותר מדי. חרוזיהם השחורים מעבירים בו צמרמורת רעה בגב. ריח האורנים מציף את אפו. ריח שכה אהב, ריח שהזכיר לו שהוא עדיין בביתו. בלי ריח של האורנים היה ריח הזרות מתבלט. עד מהרה נכנס אל בית דירות לא גבוה ולא נמוך, כה סטנדרטי עד שאם לא מכוונים בדיוק אליו, העין תפספס אותו, תראה בו חלק מהאוויר, שקוף.

הוא טיפס במדרגות אחת אחת, איננו ממהר ואיננו חושש. רוצה לתפוס את כל הרגעים האחרונים. היה לו טוב עמה, הוא משוכנע בכך. הרגשות לא יכולים להתל כל כך, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה, בייחוד שכבר יש לו מוצא.

הבחור צלצל בפעמון בדלת המוכרת ונשמע הצליל שלעולם לא ימוש מזיכרונו, נעשה מהזיכרון האינסטינקטיבי, כמו ריח או טעם מובחן מהילדות, שנשאר גם כאשר אותו הילד הוא אדם דמנטי על ערש דווי.

את הדלת פתחה אותה אחת המוכרת, לבושה בבגדים המוכרים, שלמעשה היו פיסות בד דקיקות מהודקות ברישול על הגוף, נכונות להיות מוסרות בכל רגע שתחשק בו. כך תמיד התלבשה לכבודו. אף פעם לא חשב על האחרים שהגיעו לפניו ולאחריו. מבחינתו היא הייתה הנבחרת, והוא האמין שגם היא חשה בכך כלפיו.

"הקדמת מעט היום, לא?” חייכה בשובבות והמינה אותו להיכנס אל סלונה. שם על השולחן מול הכורסה השחורה המוכרת היה ספל קפה צחור ללא עיטורים. “כן?”, שאל בהפתעה, “אפילו לא שמתי לב שהרגליים הוליכו אותי אלייך מהר כל כך".

היא צחקה, לא יודעת מה מחכה לה לאחר שיסיימו את מלאכתם הדו-שבועית, שהחלו בה לפני שנים ומאז הפכה לדידם קצת יותר ממלאכה סתם. האמת היא שגם הוא לא יודע כיצד יאמר את שעליו לומר. רק רעיון מעורפל יש בראשו, לא מגובש עדיין למילים, למשפט מסודר. הפחד הגדול ביותר שלו הוא שלא יהיה מובן לה, ורק יסבך את עצמו יותר בתיאורים נפתלים, בדיבורים על רגשות ומחשבות שלא אומרות שום דבר מלבד לו עצמו. היא תשתומם, תופתע, אבל לא תבין. רק כשלא יגיע בפעם הבאה, ובפעמים הבאות אחריה, אז תבין.

הוא סיים את הקפה, הכניס לפיו איזו עוגייה או שתיים, והקול קרא אליו מחדר השינה, ענוג ומתענג, כאילו חיכה מאז ומעולם רק לו. 

הוא לא היה תמים בדרך כלל, אך כשהגיע אליה כאילו חזר עשור או יותר לאחור. הידע שצבר מאז הפך לאבק, וכל מפגש עמה היה לו כאילו נפגש עמה בפעם הראשונה בחייו, לפני שידע משהו אחר או מישהי אחרת. וכך היה גם הפעם. הוא לא חש במוכרותו של הגוף, הכל היה בפעם הראשונה, ומרגש כאילו לא היה עוד אלא היא והוא על פני האדמה. הריכוז היה שלם, מוחלט.

כשסיימו, נאנחה היא ונאנח הוא, ונשכבו שניהם כאחד על המיטה הגדולה, שמילאה כמעט את כל החדר כולו, נאנחים, מתנשמים ומתנשפים, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שלהם. ההתרגשות והאדרנלין פעמו בעורקיהם, ולא נזכרו בכל מה שעבר עליהם ביחד.

"כמה זמן עבר מאז שהגעת אלי בפעם הראשונה, שלוש שנים?”

"כן, למעשה, היום זה יום השנה השלישי שלנו ביחד".

"ביחד. קצת הגדרה משונה, בייחוד כשאתה יודע מי אני ומה אני".

"אני יודע היטב מי את ומה את, וזה לא משנה את דעתי לגבינו".

"אל תהיה תקיף כל כך, אני בסך הכל מנסה להסביר לך את המציאות. זו הפרנסה שלי, ואני ואתה יודעים שאם לא הפרנסה הזו, גם לא היינו מכירים. היינו כמו עוד שני שכנים קרובים רחוקים שגרים באותה שכונה, ולא מכירים זה את זו עד הקבר, אולי אז היינו מתקרבים יותר בין החלקות והמצבות שמפרידות בינינו".

הוא ליטף את ראשה, “למה את נשמעת פגועה, כועסת? קרה לך משהו?”

"לא, לא, בכלל לא. לא משהו שאני יכולה להגיד בוודאות, לשים עליו את האצבע. אבל אני מרגישה תחושה נוראה, שאני לא יודעת אפילו להסביר, שמשהו מחריד עומד להתרחש, ואף אחד לא יודע מתי ולמה. גם אני לא. אבל אני יודעת בוודאות גמורה שמשהו כזה יקרה לנו. גם לי ולך".

"אני לא מבין".

"אני מודה שגם אני לא מבינה, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. כל השבוע האחרון אני מנסה למצוא הוכחות לתחושה האיומה שלי, ולא, העולם כמנהגו נוהג, ממשיך להיטלטל מצד לצד בלי כל מטרה, בלי כל סימן לסוף אלים, סוף סופי שלאחריו לא תהיה עוד התחלה".

הוא חיבק אותה, כנראה עישנה איזה עשב ריחני לפני שהגיע אליה. לפעמים היה רואה אותה מגלגלת בתוך נייר דק כמה וכמה עשבים, לא מעובדים, ממש כאילו קטפה אותם לפני רגע מן האגרטל שבכניסה. הוא לא ידע במה מדובר וגם לא רצה. התרחק ממשני התודעה וממשכיחי המעשים כמו אש. תמיד רצה לשלוט על עצמו בכל רגע. כשהיה נער פחד מן השינה, מחוסר הוודאות שלו לגבי עצמו. בעוד הוא נמצא במקום אחד, גופו במקום אחר, ומי יודע מה קורה לו כשהם נפרדים. זה למעלה וזה למטה. תמיד הבין אותה, את כל מעשיה, גם את אלה שהתרחק מהם. הבין את הרצון שלה לברוח, לנשום איזו נשימה ובה ריח שאיננו מכאן, שאיננו ריח הגברים המסתובבים תדיר בין דירתה לדירתם, בין רחובה לרחובם. היו כאלו שבאו ברכבם מהעיר הקרובה. עד אליה נשמע שמעה כאחת שאינה מכזיבה את הבאים אליה, ואת כולם מקבלת בחיוך ומכולם נפרדת בחיוך, לא משנה מה התרחש בין לבין, על המיטה הגדולה, בין הסדינים שתמיד היו מסודרים כשבאו וסתורים כשיצאו. את הכסף שקיבלה, תמיד במזומן, הייתה מחביאה במקום נסתר שאפילו הוא, שנעשה קרוב לה יותר מכולם, לא ידע וגם לא רצה לדעת.

הוא המשיך ללטף את שערה שנח מפוזר על הכרית הגדולה, הלבנה. כל המצעים היו צחורים. היא לא אהבה את הצבעים החמים שלטענתה נותנים תחושה מחניקה, של כבשן האש. המעשה שעשה עמה לא גרם לגיבוש הרעיון למילים, והוא עדיין נשאר באפלולית, מחכה להחלטה שתשים סוף לכל ההתלבטויות. הוא ידע שהוא צריך להגיד לה. הוא לא יכול לחיות עם העובדה שמצא ובכל זאת מתנהג כאילו הוא ממשיך לחפש. אבל גם לא רצה לפגוע בה. בדיוק היום, שלוש שנים מאז. דרך ארוכה עברו ביחד. היא יודעת עליו כמעט הכל וגם הוא יודע עליה את כל מה שרצתה לספר לו, והוא האמין שמדובר בכמות נכבדה של חומר על בן אדם אחד. 

"בוא נראה קצת טלוויזיה, אף אחד לא אמור להגיע בקרוב. אתה יכול להישאר כמה שתרצה".

הם עברו לסלון, היא הכינה עוד שני ספלי קפה וצלחת עוגיות מקופסה שמצאה מעל המקרר. התנצלה על איכות הקפה, שלא היה אלא קפה נמס של עלית, שמחלקים בדרך כלל בבתי חולים למאושפזים, ועל איכות העוגיות, שאפילו למאושפזים לא מחלקים כאלו. אותו לא עניינו לא הקפה ולא העוגיות, עניינה אותו היא, והיא בלבד. איך יגיד לה, אולי עכשיו, שישבו זה לצד זו על הספה, אל מול הטלוויזיה שהדיבורים הבוקעים מתוכה לא באמת מעניינים אף אחד מהם. זה הזמן המושלם. אך מה יגיד? איך יגיד? איך אפשר לסיים באבחה כזו שלוש שנים? פעם שמע שעל כל דקה שעוברת בחברת מישהו, זקוקים לשלוש דקות תמימות כדי להיפרד ולשכוח לחלוטין מאותה הדקה שעברה בחברת אותו האדם. האם יזדקק לתשע שנים תמימות כדי להיפרד ממנה לאחר שלוש שנים ששהה עמה, וגם כשלא שהה עמה, חשב עליה כל העת?

"אני רוצה להגיד לך משהו", ניסה שקולו, שנשבר פתאום, יעלה מעל קולות הטלוויזיה המלהגים מעל לראשם. בפעם הראשונה היא לא שמעה, הייתה מרוכזת מדי בנאמר. אך המשפט שיצא מפיו, גם אם לא הביא לתוצאה הרצויה, נתן לו ביטחון, וסוף סוף הרעיון התגבש לכדי מילים שאפשר להשתמש בהן.

"אני רוצה להגיד לך משהו, אניטה".

היא הסתובבה אליו, בעיניה מבט שואל, לא צפוי. לפתע נדמו לו אישוניה לחרוזים השחורים התקועים בראשי העורבים. מה שהם רואים מבעד לאותם חרוזים לא נשכח מהם. הם זוכרים הכל, ולא נותנים לדבר לעבור ללא תגובה, ללא נקמה.

"רציתי לספר לך, אניטה, שמצאתי מישהי".

"שהיא לא אני, אתה מתכוון, נכון?”, היא נשמעה מבולבלת. בראשו קולות הטלוויזיה התנמכו כל כך עד שנעשו לשקט מעורר מבוכה בין משפט לתגובה.

"כן, מישהי חדשה, שאוהבת אותי ואני אוהב אותה".

"ידעתי שהקשר הזה לא יוכל להימשך יותר מדי זמן. והוא באמת נמשך יותר מדי זמן. תהיתי מתי תגיע אלי עם הבשורה הזו. אני שמחה שמצאת מישהי יותר טובה ממני, שיכולה להציע לך יותר ממה שאני הייתי יכולה לדמיין שיש לי ושיהיה לי", קולה ניסה להישאר יציב למרות גלי הרגש שתקפו אותה במהירות של סערה.

הוא רצה לחבק אותה, אך לא ידע כיצד זה יתקבל, לאחר הבשורה שהטיל לחלל האוויר. הוא היה חייב לעשות זאת, גם אם יעברו עשרים או שלושים שנה עד שישכח שהייתה לו מישהי בשם אניטה, הוא היה חייב להתחיל מיום אחד, משעה אחת, מעשר דקות של ישיבה מול הטלוויזיה, עד שיצא אל אוויר החוץ, נושם סוף סוף אויר אחר, אוויר העולה מאדמה חדשה, המתחדשת לאחר ירידת הגשמים.