כפכף מסבא

שוב באתי לסבא. "מה יש לך, יא איבני?", לא הספקתי להיכנס והוא כבר שואל אותי. "אין לי כלום, סבא, כמו אתמול, כמו שלשום, ממש כלום", אני תולה את התיק על המתלה ליד התמונה ואת המפתחות על הקיר. אמא אומרת שלסבא יש לב טוב, לב ענק, אבל קשה לראות. אני ניגש אל סבא ומנשק לו את היד. הוא מתכופף לאט אל הרגל, שולף את הכפכף עם היד השנייה ונותן לי אחת על הגב. אני עושה את עצמי מופתע. "אתה תמיד צריך להיות מוכן" סבא מלמד אותי, שוב, "אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא". מהתמונה על הקיר סבתא כמו מסתכלת.

כפכפים, בירה וצלקות 

"אני, את, בירה וכפכפים" הוא הבטיח לי. בטח שהאמנתי כי גם נורא רציתי להאמין. רציתי להיות הבחורה ההיא הקלילה שלא מפחדת ללבוש ג'ינס קצר וגופיה מבלי שיראו את הצלקות המכוערות. רציתי  להיות זו שלא פגעה בהם ולא פגעה בעצמה. התאהבתי בו למעשה, בדיוק בגלל המשפט הזה כי  האמין שאני יכולה להיות ההיא ששותה ועוצרת בזמן, ורוקדת וזזה בחופשיות שיש לאלו החיים בחירות בעור של עצמם. עכשיו אנחנו באוטו נוסעים בשתיקה ומקשיבים לרדיו שהוא התדר של כל השקטים באכזבתם. הברך השרוטה מתחילה להתאים לצבעי הצלקות. בהתחלה צחקנו ואז פתאום נבהלתי מאיתנו. כמו השמש השוקעת בים, שקע גם חיוכו.

תמימות

הייתי ילדת יישוב, כזו שיוצאת החוצה יחפה. 

זה לא שביישוב הבלטות לוהטות פחות בשיא אוגוסט, אבל האני-מאמין שלי, על איך ילדת יישוב אמורה להיות, בער לי יותר.

האמונה הזאת, הובילה אותי אחרי ההוא עם הכפכף. זה לא שילדי יישוב הולכים עם כפכף אחד, אבל הוא כן. 

אני רק זוכרת עץ ילדותי בפינת הרחוב ושתהיתי למה קר כל כך והאם זה בגלל שאני יחפה.

מאז, אוגוסט מעלה בי סלידה מקפיאת דם ואני שורדת אותו עם נעליים ומיני שכבות, כאילו אני מינימום בסיביר.

 כפכף לקח לי את החום של אוגוסט. 

זה לא דבר שילדת יישוב לעולם תשכח. או כל ילדה אחרת. 

בלילה חלמתי שאני ורודה

בלילה חלמתי שאני ורודה. עומדת במרפסת צבעונית משוגעת ומעשנת סיגריה עם עשן ורוד וסמיך. אני רואה את השכן מביט בי מהופנט. אני מעשנת את הסיגריה שלי והמציאות הקשה שלי, הופכת ורודה. במרפסות שמולי, אני רואה את מסכי הטלוויזיה דולקים: חדשות, משחק כדורגל זר, אישה אחת צועדת על הליכון שטרם הפך למתלה מעילים. לכולם חיים פשוטים כמו לחם אחיד פרוס ורק אני מכונה ליצור דרמות. העשן הורוד הפך אותי להיות מעניינת, השכן מאוהב הוא מפרסם ספר. שהופך לרב מכר. אני הגיבורה. כשהתעוררתי נזכרתי שאני בכלל אפורה.נעלתי את כפכפיי הלבנים והלכתי להכין קפה שחור. לא קל לקום בבוקר מחלום ורוד למציאות אפורה. 

להרוג ג'וק

הוא חיכה שיצא לה הג'וק מהראש. לא היה צריך לעשות הרבה בשביל זה. וכאילו היה לו פרוטוקול מובנה: לשתוק, להנהן בנימוס, מידי פעם לשלוח חיוך, לא ליצור קשר עין. למשפטים הראשונים עוד הקשיב עד שדיבורה הפך לרעש לבן עדין, כפריחת הזוטה הלבנה בעציץ שקנו למרפסת. 

הוא ידע שלא יצטרך לחכות עוד הרבה. בדרך כלל מדובר בימים בודדים, מקסימום חודש, עד שכל פרפורי הגסיסה יגוועו והיא שוב תשתוק. 

כשהרים לרגע מבטו לעברה, הבחין בתיקן שזחל ממש מעליה. 

הוא שלף כפכפו והשליך אותו לעבר מחיצה מושלמת. היא מצידה יכלה לחוש את אגלי דמו של היצור נגרים על מצחה. 

היא שתקה.

חול בעין

סאאמק, "תסתכלו לאן שאתם הולכים" אמיר הזדקף וניגב את חול הים ששרט לו את הקרנית. אמא ובן, בערך בן 4 עברו על פניו. האם אוחזת בידו, מעט חזק מדי, הבן עם כפכפים גדולים מדי, סגולים מדי, משקיע מאמץ עליון להחזיק אותם בין הבהונות ומעיף לימין ושמאל חול וחול. חלפה שעה וצל החל לכסות את הגופים המשתרעים בחוף, בהונות לראש. רוח נעימה שורקת ופתאום זעקות שבר מפלחות את הלב. האם ללא הילד. הכפכף הימני בידה. נחילי אדם מתקבצים, שורקים, קוראים מציעים תקווה. הערב נוקף והצל מכסה את כל החוף. הרוח גוברת. מבין הגלים נפלט כפכף. לא גדול מדי. סגול מדי.

זוגיות של כפכפים

שמונה זוגות כפכפים לבנים תופסים את מקומם בין נעלי עקב, סנדלי פלטפורמה, מגפיים וסניקרס. כל זוג מפואר כזה עלה לא מעט כסף וטומן בחובו סיפור. לרוב הסיפור מתחיל בזה שלא התכוונתי לקנות את הזוג ובכלל ממש במקרה נכנסתי לחנות כשנאלצתי להמתין איפשהו למישהו. הסיפור ממשיך באיזו הנחה או אמירה נחמדה מעודדת קניה מצד המוכרת ולבסוף מסתיים בזוג הנעליים אשר נחות לי במגירה מתחת למיטה, בניהם שמונה זוגות כפכפים לבנים מידה שלושים ושבע. שישה עשר כפכפים לבנים כמעט זהים, עשויים פלסטיק זול, חיים בזוגיות פתוחה ומעורבת בניהם. כל זוג אספתי ישר אחרי החופה והקידושין, כשכבר לא יכולתי לעמוד יותר על עקבים.

כפכף

הן נולדו כתאומות זהות לכל דבר. לא ברחם של אישה אלא,במפעל לכלי בית וסכו"ם.עשויות היו מכסף טהור (או  כך לפחות הוצהר עליהן) עם חריטה מעניינת של בית מלוכה וחתימה מסורבלת שאיש לא מסוגל היה לפענח. הכל כדי למשוך עיני הקונים וליצור עניין.

שתי כפות תואמות,ששימושן רב היה באכילת מזונות נוזליים או אכילה גסה של קינוחים.

יום מר ונמהר היה כאשר אחת התאומות נשברה בטעות (זה היה התירוץ) ונותרה רק כף אחת.

מאותו יום קראה הכף הנותרת לעצמה "כפכף". רצתה להרגיש מושלמת למרות מותה הטרגי של אחותה. כך נחרת גם על גבה להנצחה , לידיעת כל מי שרכש אותה לשימושו.

רגע אחד

ככה,

פתאום,

ברגע אחד. 

את החיים גמרו לה, ברגע אחד. 

הופ,

עוד שנייה,

ואז עוד רגע אחד אומלל.

פורקן מיני קצר וטראומה לפרק זמן בלתי מוגבל. 

כך,

פתאום,

ברגע אחד.

שעבורה יימשך כל החיים.

רגע שעליו אי אפשר לספר לאף אחד,

לא למשפחה, 

לא לחברים.

רגע אחד,

אובדן של חירות

של שליטה.

רגע אחד בו גנבו לילדה אחת את תמימותה.

אחד ועוד אחד,

ואז שורה של אפסים.

חבורה של חלאות אדם

במסווה של כבשים.

רגע אחד,

נפש כל כך תמימה.

ברגע אחד הם הרגו לנו עוד ילדה.

ככה,

פתאום,

ברגע אחד.

את החיים הם גמרו לה, 

ברגע אחד.

רגע לפני אפוקליפסת האטום

"הולכי-השתיים בטוחים שהעולם בכף ידם. בטוחים שהם שולטים בנו וביקום כולו" אמי סיפרה לי לפני השינה."אך שלא תתבלבל, קוקו שלי–טעות בידם. הולכי-השתיים טיפשים מדי בשביל לשלוט בעולם, יבוא יום, בו החמדנות והרוע הטמון בהם, יביא אותם להשמדה הסופית. פצצות אדירות ינחתו מהשמיים, ומתוך האפר, עידן המקק יתחיל". 

מגיל צעיר ידעתי שאמי רוססה ביותר מדי תרססי חרקים, אך בכל-זאת גרעין האמונה נותר בי.

לכן נהגתי ביהירות, כשחגתי בסלון הולכי-שתיים, משתכר מצרחותיהם. לכן הופעתי כל-כך כשצל אדיר צנח עליי לפתע, והאור כבה. 

כיצד זה שאני בנוי לחיות בעולם אחרי אפוקליפסת האטום, אבל המעיי נשפכים על הרצפה במפגש עם כפכף?

האקוודוקט
 

שנים לא היה פה בחוף קיסריה. שנים, וכאילו שום דבר לא השתנה. אותו חוף פראי וריק באמצע השבוע. מאחור האקוודוקט מזכיר שהחוף הזה היה פה תמיד. התחיל ללכת לכיוון צפון למפרצון הקטנטן שאהב להשתכשך בו כילד, ואז הם עברו. כן הוא, יחד עם המאבטחים שלו, בהליכה מהירה לכיוון היציאה. משהו דחוף מאוד קרה היה נראה שמדובר במקרה חרום לאומי. המאבטח אמר בקשר "היא בדרך הביתה תוך עשר דקות תגיע, אנחנו חייבים לפנות אותו בדחיפות. תוציאו ניידות כדי שלא נתקע באדום או משהו" גם הוא היה מבוהל. הם הלכו כל כך מהר ולא שמו לב שנפל לו מהתיק כפכף כתום. "היי הוא צעק, היי!" אבל הם נעלמו. והוא חשב שזה יהיה מצחיק אם ישמור לעצמו את הכפכף.

אפשר לסיים, אפשר גם להמשיך

רעיון לסיפור

על מה אכתוב היום ? חשב לעצמו. עכשיו כשאבא חזר סוף סוף מהאשפוז הרגיש שאולי יוכל לכתוב סוף סוף משהו. איזה רומן? לא. לאנשים נמאס אין כח לרומנים, רואים נטפליקס או מקסימום מקבלים את מנת הריגוש היומית שלהם בפייסבוק. זה צריך להיות משהו אירוני, משהו שמתייחס למציאות אבל לא באופן ישיר. אולי זה צריך להיות קשור לפוליטיקה, למרות שאין לאנשים כח לקבל את המציאות בפרצוף, קצת אסקפיזם לא יזיק. קצת הומור. גם הפרעות נפשיות עובדות לא רע. אנשים אוהבים לקרוא על שריטות של אחרים כדי לשכוח מהשריטות של עצמם. הוא שמע את אבא הולך במסדרון ושינן לעצמו חזק חזק את הרעיון שהיה לפני שנפרצה הדלת. לפני שישכח.

זהו הסיפור נגמר או שממשיך כאן

המחלקה הפתוחה

"אתה חייב לזכור לקחת את הכדורים, אתה חייב לזכור לקחת את הכדורים , אתה חייב לזכור לקחת את הכדורים " כך הוא אמר לעצמו כל הדרך הביתה מהמחלקה הפתוחה. הוא לא ראה את בנו כבר תשעה חודשים והתגעגע בטירוף. הוא לא רצה להרוס את זה שוב, להפסיק לקחת ואז הייתה יוצאת ממנו המפלצת. אז הפעם הוא יקח ויתקן את כל מה שהצליח להרוס פעם אחר פעם. הפעם הוא יגיע הביתה ויצליח להיות האבא שהוא כל כך רצה להיות, מישש את התיק לבדוק שהכדורים שם ונזכר ששכח אותם בחדר. לא נורא, חשב לעצמו, אעבור בסופר פארם בערב ואקנה חבילה חדשה.

אפשר לסיים, אבל אפשר גם להמשיך

קו 5

"לאן אתה צריך?" שאל הנהג. "לקיסריה לחוף הים" הוא אמר. "12 שקל" אמר הנהג, ובאדישות סובב את ההגה והיטה את מונית השירות לכיוון צפון מבלי לשאול את שאר הנוסעים. הם לא אמרו דבר אז היה נראה לו שזה בסדר. מזמן לא היה בחוף קיסריה והחופים של תל אביב באוגוסט הפכו לבלתי נסבלים. ואחרי שנדפק המזגן הוא הבין שהוא חייב משהו אחר. חשב לעצמו על אבא, כמה התגעגע אחרי שהיה חודשים במחלקה הסגורה. "רק שימשיך לקחת את הכדורים ויהיה בסדר" חשב לעצמו. המונית החלה להאט "אני אעצור לך פה טוב ?" אמר הנהג , הוא ירד מהמונית והחל ללכת לכיוון החוף. שומע את רחש הגלים שאהב כל כך מזמן.

אפשר לסיים. אפשר גם להמשיך

אין מה להפסיד

"סליחה אדוני, זה שלך?" הוא פקח את עיניו היה אור לבן מסביב והוא לא ידע איפה הוא נמצא, אבל איפה שזה לא היה עמד מולו ילד מחזיק בידיו כפכף כתום. "זה שלך אדוני?" . "כן, זה שלי אבל איפה מצאת את זה?" שמע את המילים יוצאות מגרונו. אבל הם יצאו בלי שאוויר יצא מהגרון, זה היה ממש מוזר. אבל גם נעים. זה היה גן עדן? גהנום? אז זה מה שקורה אחרי שמתים, הוא חשב לעצמו. קם על רגליו והתחיל ללכת. במרחק של 50 מטר ראה תחנה של קו 5. "מה יש לי להפסיד" חשב לעצמו והחל ללכת לכיוונה.

סוף הסיפור. אבל אפשר להמשיך

צניחה חופשית

דלת המטוס נפתחה והוא מצא את עצמו עם אותה תחושה מוכרת של שכרון חושים. הרפה את השרירים ונתן לעצמו להחליק החוצה כך ידע שאת השניות הראשונות יוכל לעשות רפוי לפני שיתישר. הרוח הכתה בפניו, ובאמת קשה לתאר במילים למי שאף פעם לא עשה את זה את התחושה של קפיצה מגובה כזה והריחוף הזה, אחרי כמה שניות משך את ידית המצנח ופתאום הבין שמשהו תקוע שם. הכפכף כתום המזל שלו שמצא בחוף הים, ניתק מתיק הגב ונתפס במנגנון של המצנח. נגמר המזל, הוא הבין שאין לו ברירה, החל למדוט במהרה להזכר שגוף ואין גוף אחד הם שאם יתמקד יוכל להתאחד עם כוחות היקום כל האטומים אחד הם הזכיר לעצמו עד שפגע באדמה.

זהו נגמר. או שממשיך כאן

נתן 

שמי נתן גילי 21 גדלתי בעיר הגדולה. מגיל קטן ידעתי אהיה עשיר. 
אני כותב  לכבוד המיליון הראשון. 
שהייתי בן 13 רציתי לקנות ספר אבל לא היה לי כסף.  
ישבתי בגינה הציבורית, הרגשתי מסכן. 
זקנה נחמדה ניגשה  אלי ושאלה מה קרה? 
סיפרתי לה.  
היא ליטפה את ראשי בחיוך, והוציאה שלוש שטרות. 
סירבתי, היא התעקשה ובסוף לקחתי. 
זה היה הכסף הכי קל שהרווחתי בחיי. 
הרגשתי טוב. 
בלילה לא נרדמתי 
חשבתי על הכסף הקל. 
בבוקר מול המראה התאמנתי על פרצוף מסכן. 
ריחמתי על עצמי, מעולה. 
החלטתי לנסות שוב. 
מקום אחר אותו פרצוף 
ישבתי בחוף הים. 
תוך שעה הרווחתי כסף ל-7 ספרים, וחמישה ליטופים. 
 

הדמות נראתה קרובה

הדמות נראתה קרובה מאוד ובו זמנית רחוקה. היה ניתן לראות את הניצוצות שהירח משאיר על העור השחור שלה, על הכתפיים, הזרועות, השוקיים. שערה הארוך והמטולטל הצליף בשכמותיה כל פעם שהיא הייתה מסובבת את ראשה. מהצד זה נראה כמעט אלים, אבל כשהתבוננתי בפניה, ראית שלווה. הגב שלה היה ישר, רגליה חזקות. מותניה היו עטופות בטלאים של עור האנטילופה הישן, אותה האנטילופה שהיא הרגה בטקס ה״זריחה״ בעודה נערה בת 350. זוהי רנאה, בתם הלא חוקית של מוזס וקופירה, אל הרוח ומלכת האזורוס. 

רנאה חשבה שהיא לבד, היא לא ציפתה לנוכחותי הפולשת.  

רנאה נהלה שיחה סוערת עם אביה ולא יכולתי להבין אף מילה.

מאה המילים האחרונות עלי אדמות

כשעמדתי שם וצפיתי באש המאכלת, זה היה מרתק, קסום, מיסטי.

גם צעקות האנשים, משני הצדדים, והחיילים שניסו לשמור על הסדר לא המעיטו מערך החוויה.

ספוילר - בסוף כולם מתים, אבל כבר ידעתם את זה כשהתחלתם, נכון?

אבא שלי עומד שם, הלהבות מרצדות בעיניו ואז, אני רואה אותו נשרף. לא באמת, זה הכל בדמיון שלי, אבל אז ניגש אליו חייל, לוקח משהו מידו ומשליך לאש.

המדורה גבוהה יותר מאבא שלי והספר שנזרק מתעופף לשם, לאש, כמו יונה תמימה שרק מחפשת חום ואז, פוף! נעלמת באש...

רק אז המיסטיקה הפכה לאימה והתחלתי לרוץ, כי היכן ששורפים ספרים...

חיים אחרים

לשכן סיפרה שהייתה רופאה בבית החולים איכילוב. לקופאי בסופר סיפרה שהייתה מידענית במשרד החוץ. למחלק העיתונים סיפרה שהייתה מהנדסת תוכנה. ולנהג באוטובוס סיפרה שהייתה עורכת דין. אבל אני יודע את האמת. היא הייתה חשפנית. כל ערב הייתה הולכת למועדון. נאלצה להתערטל לעיני מאות גברים ולסבול את מגע ידם. רצתה חיים אחרים. אבל הייתה צריכה לפרנס בגפה ילדה קטנה. בבקרים הייתה קוראת ספרות יפה בשביל הנשמה. טיפשה לא הייתה, אפילו סיימה תואר ראשון. אבל מפאת נסיבות החיים התגלגלה לאותו מועדון. הבטיחו שכר גבוה ולא רצו ניסיון. ואז נשארה. היא לא באמת רוצה לשקר. היא רק מספרת מה שרצתה להיות. 

חדר כושר

הלוואי שהיה לי עם מה לכפכף אותו. להכות אותו. להרוג אותו. אבל אפילו פֵֶה לא היה לי. איך שהוא נצמד אליי מאחורה וחשבתי, את מדמיינת, ככה מדגימים. ומסביבנו חמישה אחרים עצרו הכל וחייכו. ואז צחקו.

ואז הזרועות שלו הצמידו לי ת'ידיים חזק והמרפקים שלו מחצו לי ת'חזה. והרגשתי ת'זין שלו מתקשה. מתחכך לי בתחת. והוא אומר, את המשקולת הזאת תרימי עשר פעמים רצוף. הסטתי מבט לדלת. ואז ראיתי אותה, לא היה לה יותר מ-14, על הספסל הצר, מחליפה כפכפים בנעלי ספורט. וחשבתי, היא באה מהים. היא חדשה פה, היא חדשה בעולם. צאי וקחי אותה. אבל אפילו פֵֶה לא היה לי. 

הרגשה של בית

יום ההולדת שלי התקרב והתרגשתי. הם הבטיחו לקנות לי מתנה שתיתן לי הרגשה של בית. שנים שאני עוברת ממשפחה למשפחה. הם לא מבינים כמה זה קשה להתרגל לכללים חדשים, להיפתח מחדש. בשבילם זו "זכות להציל אותי". אני רוצה להצליח להציל את עצמי. 

בערב דפקו בדלת. לא הבנתי מה קרה מבעד לבכי, אבל הבנתי שהם לא יחזרו יותר. מישהו התעסק בפלאפון בנהיגה והם נהרגו במקום.

לא הסכמתי לוותר על המתנה והלכתי לחפש אותה. מצאתי קופסת נעליים בארון הבגדים למעלה. קופסה פשוטה ובתוכה כפכפים ירוקים וציור של ים. לידם היה פתק קטן ואוהב: 'כפכפים נותנים הרגשה של בית. זה הבית שלך עכשיו'.

כפכף כתום

"מותק מה זה הכפכף הזה מתחת למיטה? מה הוא עושה פה?!"

"מה? מה פתאום?!" יועץ התקשורת שלו תמיד הזכיר לו שלא משנה מה, הוא חייב להכחיש כל דבר שיכול לעורר סערה או דיבייט. והכפכף הכתום הזה בהחלט יכל לגרום למשבר שאין ממנו חזרה. בטח אחרי הפעם הקודמת.

הוא בלע את רוקו  וניסה לדמיין צעד אחר צעד מה עשה לפני כן. מהרגע שיצא מהבית, עבר דרך המחסן, פתח את הארגז שעליו כתוב "צבע לחדר האורחים" ואז מתחת לעיתון ישן היו הכפכפים הכתומים שלו. אלו שכשהיא  היתה הולכת ל"עבודתה" כפסיכולוגית שימשו אותו לביקור קצרצר בים. נזכר שהפעם בניגוד לפעם הקודמת לא שכח לשטוף את הכפכף במשך שעה עם הצינור בחצר לפני שנכנס הביתה.בפעם קודמת זה נגמר במשבר עם המדינה השכנה . הפעם הוא נזכר, הוא באמת שטף, וסוף סוף יכל להרגע.

זהו. הסיפור נגמר. או שממשיך כאן

נדפק המזגן

אתה קורא לעצמך סופר? יא חתיכת כלומניק. לכתוב מאה מילים זה לא ספרות, לכתוב מאה מילים זה משהו שכל אפס מאופס יכול לעשות. תראה את הבן של רינה, זה לומד מחשבים ויצא ממנו משהו בסוף. לא כמוך, שיושב מול המחשב ובמקום לתכנת ולעשות משהו מועיל יושב וכותב מילים ועוד מילים ועוד. ומה יוצא? כאילו מישהו יקרא! אתה שומע אותי? שומע?!! תוריד את העיניים מהמסך ותסתכל לי בעיניים!

הוא טרק את הדלת, ואיך שהתרחק בכמה צעדים, הרגיש שהוא רוצה להכנס למיטה, לכסות את עצמו ולבכות. לבכות כל כך חזק עד שיקיא וימות. שוב פעם שכח לקחת את הכדורים. וחוץ מזה אוגוסט, ונדפק המזגן.

זהו הסיפור נגמר או שממשיך כאן

כחול אשר על שפת הים

ומי אמר שהחול אוהב אותך?!!

נראה לך שהוא נהנה להיכנס לך לכל החורים והחריצים?

הוא שונא להידבק לך לרגליים ולהיכנס איתך לאוטו ומשם למקלחת שלכם. את יודעת כמה מפחיד להיות גרגר חול קטן בביוב??!

מי ביקש שתערמו אותו לארמונות? תחפרו בו מחילות?

אבל הכי הכי מהכל, זה שאת לוקחת לו את כל הצדפים השווים כי את בטוחה שיום אחד תעשי מהם שרשראות לילדים, כמו בהישרדות. על זה הוא לא יעבור בשתיקה!

מעכשיו גם למיטה הוא ייכנס איתך.

בני ברק, יוני 2020   

התבוננתי מחלון-חדרי לעבר פתח החנות. מוכרים שם כפכפים מהמודה האחרונה. דמותו לובשת המדים ניצבה שם, מטילה עלי יראה. להסחת-הדעת אספור כמה נכנסים וכמה יוצאים, שכן ריחוק לא רק ממגע אלא ממבט ישמור עלינו מפני הנגע. בלילה אשמוט אותו מזכרוני, אולם צילו  מבקש ליטוף ומגע. בחלומותי אעז להיכסף אליו, וביום אקפא בלעג-דמותו. נכנסתי בחופזה לחנות; מסיטה את מבטי. "סליחה, איך קוראים לך?" שאל. שלחו אותי לשמור על השכונה שלכם עד שיסתיים הסגר". "יצחק-מנדל, מכירה? אני חייב למסור לו חבילה. זה עניין של חיים ומוות". "אתה מתכוון לבן של ציפורה?" מסתירה בגווי את המודעה שנתלתה אתמול.

צ'ארלי והכפכף

צ'ארלי יודעת מה מותר לה לאכול וכך גם אנחנו. כולנו מקפידים שלא לפנק אותה ב"מאכלי-בני-אדם" ולא בחטיפים. אצלנו הכול "לפי הספר. אנחנו גם מתקדמים בנושא "נימוסים והליכות". רובנו פעילים בתחום ה"נימוסים", "שבי", "ארצה", "תישארי" ושכאלה, וחלקנו פעילות רק בתחום ה"הליכות" כפשוטן, כלומר יוצאים אתה להליכה ותו לא.

אז בעניין מה שצ'ארלי מכניסה לפה המצב די מסובך שהרי אין דבר שצ'ארלי לא לוקחת לפה, בדרך כלל מפרקת אותו לגורמים ולא מעט פעמים גם בולעת את התוצרת. 

ואין דבר שצ'ארלי אוהבת יותר מאשר ה"האוואיאנאס", כפכפי-האצבע הפופולאריות והלא-זולות. צ'ארלי מעדיפה לגוון ונוטה לא לחסל זוג, בדרך כלל את השמאלי, כנהוג בישראל. 

תיכף תקבל כפכף 

תיכף תקבל כפכף, 

אמרה וצחקה בקול משוגע.

אנשים הרימו גבה

אבל זו היתה מן בדיחה...

אמא דוקטור הכי "שכונה"

שמרימה צעקות ומקללת בלי עכבות.

פעם שאלו אותה איך היא ככה צורחת, בושה!

והיא ענתה ישירות: 

עדיף צעקות מלהרביץ עם מקלות!

אז אולי זה לא "פוליטיקל קורקט"

אבל הכל אמת – באמת.

וכמו שאומרים: כלב נובח רק מרעיש ת'שכונה

אמא שלי מעולם לא הרימה עלי אצבע קטנה

ורק שאהייה בטוח (מלפניי מאחוריי ומכל צדדיי)

למדתי אומנויות לחימה כל חיי

ואפילו עכשיו, כשאני גוריל לא קטן,

וחוזר מאיגרוף עם איזה מיני סימן

היא שואגת ומתכננת נקמות

שמי שישמע, לא יעלה מולי קרבות...

יונה מתה

היא שמעה את השכן אדי יוצא מדלת ביתו בנקישות אלומיניום. בחצי השנה האחרונה עבד מהבית ולא הוציא את האף. לפעמים ראתה את שליח המרכול נושא מצרכים אליו. אכן הבחין בהזמנה שלה בקבוצת השכנים להסיר את היונה המתה ממנוע מזגן ביתו. מהסטודיו שלה בקומה אלף נראה מטפס בבגדי בֵּית על הסולם ומסלק את הגופה. גם הדיח במטלית את הלשלשות בקפידה. או אז העתיק את הסולם אל קיר ביתה, וניקה גם אצלה. ענתי, צעק מבחוץ והגיחה סמוקה מאחורי הווילון. מכחול נפל. כשרגליו נוגעות כמעט באדן ופניו במסיכה, עמד שלוש שעות ודיבר את שלושים השנים השתוקות שחלפו ביניהם מאחורי דלתות נעולות ולגם קפה.

ילד גדול

עשר בלילה ואני מתחבא בין המעילים שבארון. אני שומע אותו נכנס הביתה, נכשל ומקלל. אם לא אצא יהיה גרוע יותר אבל, אני מתאפק. הוא תיכף יגלה שאין ארוחת-ערב ויבוא עם חגורה או סיגריה. 

אמא, שהוא קורא לה זונה בת-זונה, ברחה מזמן. 

אני ילד גדול! הולך לגן ולומד סיפורים. עכשיו הוא נזהר להשאיר סימנים איפה שלא רואים. כוויה בלשון, חבטה בביצים. ככה הוא קורא להם. אולי כי קל לרסק אותן. בפעם הראשונה הוא צחק, אמר שהוא עושה לי טובה כי תראו אותו מגדל ילד של זונה. המים בשירותים יורדים והוא נכנס לחדר. תיכף המעילים יזוזו. אני מחזיק חזק את הסכין. 

חול

"שירי בואי הלכנו", הקול שלי נאבק בגלים והיא מנתקת את רגליה שהיו מכוסות עד הברכיים בחול, מתרוממת ומועדת, אני נותנת לה יד. והיא מסתכלת עלי בעיניים מבריקות מדמעות. "מה?" היא מייללת "נו שימי את הנעליים ובואי". הבכי רק מתגבר, שירי מתחילה לעשות סיבובים על החוף, השמש כבר שקעה, והיא נראית לי גמורה. 

"רציתי לשמור עליהן שלא יאבדו אז עשיתי להם בית בחול". יפות ונוצצות הגיעו אתמול זוג כפכפים בחבילת פצפצים מאמריקה יחד עם מכתב שהם לא חוזרים השנה, שמצאו רב וקהילה קטנה. "הם באמת הכי בטוחים שם", נתתי לה יד שלא יברחו לנו החלומות וטמנתי את רגלי עמוק בחול.

מר רביד

מר רביד עלה במעלית במקום לטפס במדרגות. זו הייתה הפגישה האחרונה שלו להיום, לכן חש צורך למתוח את העניבה מול המראה ומשך את הבלורית קצת לאחור. הדיסקרטיות שהמעלית העניקה לו אפשרה להגניב הסנפה זריזה לבית השחי. "רק זה חסר לי, שעסקת מליון הדולר תקרוס כי אדיף סירחון" תהה לעצמו. הוא גיחך למחשבה על עסקת מליון הדולר, כי בסך הכל מר רביד היה סוכן מכירות של מערכות מיזוג אוויר. דווקא על החיים שלו לא הצליח להשליט אקלים די נוח אחרי הגירושין. אחרי הפגישה חזר הביתה, עדיין זו הדירה שעל הדלת שלה נעוץ במסמר אחד שלט צהוב: "כאן גרה בכיף משפחת רביד".

דירה למכירה

השמועה נפוצה במהירות. הדירה מוצעת למכירה. הדירה בקומת הקרקע, שעומדת סגורה ואף אחד לא נכנס אליה כבר קרוב לעשרים שנה, עומדת למכירה. סוכני תיווך מכל העיר התייצבו בשעה היעודה. עורך הדין יהושע פרידמן, ממשרד עורכי הדין "פרידמן, פרידמן, בצר ופרידמן" פתח את הדלת וחבורת המציצנים, המתווכים ושאר סקרנים נשאבה פנימה. להפתעתם, הדירה לא נראתה מוזנחת או נטושה. ברור היה לחלוטין שמישהו התגורר בה עד לאחרונה. בדירה היו הרבה יותר חדרים ממה שנראה היה כשמסתכלים על הבניין מבחוץ. "אפשר בבקשה לפתוח איזה חלון?" שאל אחד המתווכים, ולפני שיהושע פרידמן הספיק לענות, פתח את החלון במטבח, והדירה נאנחה והצטמקה חזרה לגודלה המקורי. 

סאנדיי פאנדיי

שני שמונה בבוקר, לא שעה לריב. שעה לשתות קפה או להוריד ת׳מים. מגש פיצה מאתמול עמוס נמלים. הדרכונים מוכנים. הגופה מתקררת בחדר האחרון.

ארשם לקורס ויפאסנה במקסיקו. זה הדבר הראשון שאעשה שם. הטיסה בעוד שש שעות. אני מפרק פה שיח של ירוק.

צריך רק להגיע לטיסה ולהמשיך משם. השליח הבן של הזונה. נדמה היום שכל דבר הוא עילה למלחמה. כל דבר אי-צדק ומרד.

הוא לא היה מבסוט מהטיפ. אני לא הייתי מבסוט שהפיצה הגיעה בחצי שעה איחור.

כמה ימים והמשטרה תגיע לפה. אין שאלה בכלל. אני אהיה כבר במקסיקו אינשאללה.

הבן של הזונה לא יכל לסתום. איזה חום.

המסדר יעבור לדום!

"תזכור אומת פרוקי הרגליים את בניה ובנותיה, מרטיטי המחושים ומעופפי המנורות, האמיצים והמהירים שנפלו, שנרמסו, שנמחצו שנמעכו בדמי ימיהם תחת רגליהם של אלו שאינם עפים…" הרמקולים רעדו בפאתוס. זה ייקח עוד הרבה זמן, חשב רוברט. הוא לא הצליח להישאר שקט וקפוא כמו יתר בני המסדר. הוא ידע שמשהו רע עומד לקרות. הוא הרגיש זאת בקצה המחוש הימני שלו.

כולם הכירו את המחוש הימני של רוברט. עשרות פעמים כבר ניצלו בזכותו. את כל הגזרה סרקו בעזרתו ותמיד חזרו בשלום. 

למרות שלא נראה שום צל מעליהם, ואף לא אחד מחבריו חש ברעידות המיקרו ססמיות שהרוצחים התאדרו בהם, הוא ידע שזה קרוב. הכפכף!

חופשת קיץ

סבא וסבתא גרו בבית ערבי ישן עם תקרות גבוהות וכל מיני גומחות מובנות בקירות במסדרון. חלק מהגומחות היו מכוסות בוילונות כהים שאהבתי להתחבא מאחוריהם ולהעמיד פנים שנעלמתי. אני זוכרת בוקר קיצי אחד ששמעתי את סבתא בוכה בחדר השינה. הצצתי פנימה בסקרנות של ילדה בת 5 וראיתי את סבא שלי לידה. 

"אני אוהבת את הילדה הזו. אבל לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אם...אני כל כך מתגעגעת לסנדרה שלנו. עברו כמעט 5 שנים והכאב לא משתפר..." 

"קלרה, ככה רצה אלוהים". 

קפאתי במקומי. רציתי להיעלם לאחת הגומחות.  

כשאבי הגיע לאסוף אותי התמסרתי לחיבוקו. לא העזתי לשאול.

כאילו שחיי תלויים בכך.