למה לא כל יום פורים

חני הוליכה אותנו אל התחנה בשדרה. היה ערב גשום שהפציע בין ימי שרב רבים דווקא עכשיו בפורים. לא כולם הסכימו לקחת  מטריות. התביישתי קצת להיות מחופשת לפני פורים ואני עוד הייתי רק קצת מאופרת והיתה לי קשת צבעונית עם מחושי פרפר בשיער. מאירלה ממש הלך עם זה עד הסוף. הוא לבש שמלת זהב נוצצת והיה מאופר עם נצנצים והלך בגאוה כאילו הוא מלכת היופי. הוא גם רצה לשים נעלי עקב אבל חני אמרה לו שלא יהיה לו נוח בדרך וגם לא לרקוד במסיבה . לשם שינוי המסיבה לא בסניף של אנוש אלא במיקום אחר די קרוב אל ההוסטל שלנו. 

הוא קצת הגעיל אותי עם כל השומן שלו שמילא את השימלה לא בדיוק הגעיל יותר לא רציתי שיראו אותי איתו. 

לא השתכנעתי מהדברים של חני שנראה נורמלים לצאת ככה מחופשיםיומיים לפני פורים ועוד עולים על אוטובוס. היה נראה לי שקוף שיבינו טוב טוב מאיפה הגענו. עיצבן אותי שהמסיבה היום ולא בפורים. אבל חני אמרה שיש כאלה שרוצים להיות עם המשפחה בחג עצמו . במשפחה שלי לא ממש חוגגים. אפילו כשהייתי ילדה לא ממש זוכרת התלהבות מהחג הזה. 

ירד גשם. לא  רציני , בכל זאת  שמחתי שלקחתי מטריה. אבל היא התקפלה לי לצד השני מדי פעם. עם הרוח. אחרי שחיכינו וחיכינו בתחנה וכמה מוניות שרות עברו מלאות ,רבקה ויורם התרטבו כי התעקשו לא לקחת מטריות שיקלקלו להם את התחפושת – איזה ילדים –הגיע סוף סוף האוטובוס והוא היה צפוף מאוד אבל הבנו שככה זה ועלינו. מנחם נכנס ראשון והתחיל לפלס לעצמו דרך ולחפש מקומות שאנחנו יכולים לעמוד ביחד או לשבת. הוא רצה להחזיק אותי ביד אבל התחמקתי. המשכתי לעמוד ליד הנהג כאילו אני עוד לא סיימתי לשלם לו. הוא קרא לי מתוך האוטובוס סמדי סמדי לפה כי אישה אחת ירד והוא תפס לי את המקום. הבנתי שהוא לא יעזוב אותי אז באתי שיפסיק לצעוק. לא אהבתי את זה כי ראיתי שאנשים מסתכלים ורואים שאנחנו ביחד. חבורה של אנשים שדואגים אחד לשני ומחופשים לפני פורים. גם יורם עם המשקפיים נראה קצת מוזר. בדרך לכסא שמנחם שמר לי כשאני רואה את מאירלה באוטובוס מאחורי כמעט נופל בנסיעה של האוטובוס ונדבק למוט הבחנתי במישהי יושבת ומביטה בנוסעים. היתה לה ביד מטריה מפוספסת רטובה. המבט שלה נאחז בי ולא ידע להרפות. בדרך כלל אנשים מסתכלים עלי לרגע ואחרי זה כאילו לא יודעים שאני קיימת היא די בהתה בי. לא הבנתי מה  הסיפור שלה. אני יודעת שמביטים עלי אני לא אוהבת את זה אבל בדרך כלל הם עוברים אחרי רגע יודעים להסוות את זה. היא כל פעם נתקעה בי במבט ואז הסתכלה למטה אל הברכיים שלה . היה לה שם משהו אבל לא ראיתי מה.מאירלה עם השמלה הדבילית שלו נדחק בין האנשים והגיע אלינו וכמעט נפל עליה כשהאוטובוס נעצר. היה לה מין חיוך קטן כזה על השפתיים . היא קישרה אותי אליהם. ואני כל כך לא רציתי להיות שם רציתי לבוא ולהגיד לה תשמעי אולי אני נראית לך דומה להם כי אני גם קצת מחופשת רואים שאנחנו קבוצה אנשים שצועקים אחד לשני באוטובוס ומחופשים לפני פורים אבל אני לא באמת קשורה אליהם ואני נמצאת בבית הזה די בטעות. כבר מזמן הייתי צריכה לצאת משם. זה פשוט שאני קצת פוחדת לחזור לדיור רגיל. להיות לבד אחרי העבודה, ואם אני כבר עוזבת את הבית אז כדאי שאעזוב גם את העבודה המגוחכת הזאת . זה רק בשביל שנהיה עסוקים ונרגיש את עצמנו מועילים אני יודעת 

מנחם תפס מקום שהתפנה בשבילי והוא רומז לי לשבת.לא נעים לי שהוא מתייחס אלי ככה בנחמדות שאני קצת סנובית אליו. כל היום עוברים בין בתי קפה ולוקחים את הכסף שנצבר עבור הספרים זה בדרך כלל לא הרבה. עוברים בבית קפה אחד ליד יהודה המכבי ושם יש לו את המחסן הכי גדול ואם צריך אז מוסיפים או מחליפים. העניין שאני רואה אנשים יושבים בבתי הקפה מדברים חלק מרוכזים בלפטופים שלהם. אני רוצה גם לשבת שם כמוהם. אבל גם כשגרתי לבד לפני שזה קרה שהחליטו להכניס אותי לבית כשגילו את החתכים שאני עושה לעצמי אז לא הייתי יושבת בבתי קפה כי הייתי עסוקה בלהרגיש אומללה כנראה. חני מסמנת לנו שעוד שלוש תחנות יורדים והגשם ממשיך לרדת בחוץ ולא ממש בא לי על המסיבה הזו. 

אמא שלי אומרת שלדעתה כדאי כבר שאנסה לצאת מהבית הזה אולי כי היא לא רוצה שיידעו שהבת שלה גרה בבית כזה. היא הציעה שאלך ללמוד משהו שאוכל למצוא עבודה שמתאימה לי ובכל מקרה בהתחלה עד שאמצא משהו כזה אני יכולה להמשיך לעבוד איתם ולהישאר איתם בקשר. אני לא חושבת שזה יעבוד . כשלא אגור איתם הם ירגישו שאני כבר לא אחת מהם, גם ככה אני מרגישה שונה. לפעמים אני לוקחת מהספרים של הסיפור חוזר שנראים לי מעניינים והם קצת מתפלאים שאני מעדיפה לשבת ולקרוא במקום לצפות איתם בטלויזיה או באיזה פעילות אחרת. 

חני מנסה להשפיע עלי להיות יותר חברותית אבל אני לא מרגישה מתאימה. לרוב קשה לי להשתלב. היתה תקופה שעבדתי בחנות ספרים . שם כן התחברתי עם האנשים. אבל אז החנות נסגרה. חבל.  

מעניין אם הייתי יכולה להתחבר עם הטיפוסה הזאת שיושבת וחושבת לה כל מיני מחשבות על האנשים באוטובוס ונראית מתבדלת כזאת בעצמה. הנה היא קמה מעיפה בי עוד מבט אחרון ויורדת ליד הפינה של נחמני. המסיבה עוד מעט. מקווה שיהיה לי חשק לרקוד . זה תלוי גם במוזיקה אבל לא רק. שני גברים לידי מדברים בהתרגשות על איזה משחק בליגה הספרדית שישדרו היום בערב. מסי פצוע? מי ינצח מדריד או ברצלונה. 

אחד מהם עם משקפיים שחורות ושיער שחור שמבצבץ לו מכובע מצחיה של שיקגו בולס – אני זוכרת את הסימן הזה של הפר עם הקרניים – טוען בתוקף שלמרות שמסי פצוע וכנראה ישב חלק בצד עדיין יש להם סיכוי. השני גבוה עם חולצת פסים ושער ארוך מבטל אותו ואומר שאין סיכוי. מישהו נוגע בי . אני מסבה ראשי ורואה שזו חני קוראת לי לרדת. איך שקעתי בשיחה המטופשת הזו על ספורט. 

"בואי, נרד" כולם כבר למטה . מתקבצים מתחת לגגון של קפה בשדרה . אנחנו חוצים את הכביש בשדרה לכיוון שינקין – לצד של אלנבי. אני מוצאת את עצמי הולכת לידה.  אני אוהבת ללכת קרוב אליה אבל לרוב יש לי הרגשה שהיא יותר מדי מוטרדת בחניכים האחרים שלה. " אני חושבת שאת הולכת להנות היום סמדר" היא אומרת לי ומביטה בי לראות מה התגובה. 

"אני מקווה" אני עונה ומנסה שהחיוך שלי יראה משכנע" "מה זה הפרצוף הזה? את לא מאמינה לי?"

אני מושכת בכתפי.

"אל תדאגי סמדר יש חבר'ה דומים לך, חלק כבר לא גרים בדיור מוגן , יכול להיות לך מעניין לדבר איתם אני אכיר לך" 

"טוב".

אנחנו עוברים ליד אורנה ואלה. נראה כל כך חמים וכיפי בפנים. פעם הייתי פה כשחברה מהעבודה עשתה פה יום הולדת. בימים הטובים שעבדתי בחנות. 

"הייץ רוצה לשבת שם אה? " קול מלווה את המבט שלי בחלון הראווה.זו רבקה. אפילו לא שמתי לב שהיא הולכת לידי. אני מהנהנת. היה שם טעים. גם נעים מאוד. 

"את יודעת  - זה נראה כאילו את רוצה כל הזמן להיות במקום אחר לא איתנו " רבקה אומרת לי פתאום. 

מה לומר לה , שזה נכון? אני לא עונה. "כשהגעת וראיתי את החתכים שלך על היד חשבתי שנוכל להתחבר"

"באמת? למה ?" מעולם היא לא הראתה לי אפילו ברמז סימן שהיא מעוניינת להתקרב אלי. "כן, כי ראיתי שכואב לך וחשבתי שאולי אני אוכל להבין אותך ואת אותי אבל דווקא עם הזמן – את נראית יותר מרוחקת ויותר מנותקת ורואים שאת חושבת את עצמך יותר מאיתנו"

"אני לא חושבת ככה" 

"אני לא מאמינה לך. תישבעי.." 

"מה להישבע ? מה זה קשור עכשיו" עוברים לידפיצה עגבניה בפינה. מתחשק לי. אבל לא נעים. גם צריך להיות כיבוד במסיבה. 

"ידעתי. אז למה את לא עוזבת?"

 "לא יודעת , זה לא כזה פשוט"

"מה ? את מפחדת להיות לבד? את גם ככה לבד " 

אני מסתכלת אל חני . למה היא לא אומרת לה כלום? שוב היא עסוקה במישהו אחר – חשבה שתפסנו שיחה חברית. אין לה מושג בכלל . 

"אולי"

"בטוח, אם את לא רוצה להיות פה, אז תעופי לך  אבל אם אין לך אומץ לעזוב אל תעשי פרצוף כאילו את עושה לנו טובה כשאת כאן כי זה לא נכון. "

אני נושכת שפתי. תמיד בסוף יש אנטי כלפי. לא רציתי לפגוע באף אחד, רק רציתי להיות בין אנשים בריאים שלא צריכים למשל להתחפש לפני חג כי לא מתייחסים אליהם כאל ילדים אבל בסופו של דבר אני לא שייכת אליהם וגם לא כל כל לאנשי ההוסטל. 

חני חוצה ונכנסת אל הגינה. אנחנו בעקבותיה. ליד בית תמי עומדים אנשים מחופשים. מוצאת את עצמי עומדת ליד דורותי ואיש הפח. מחכה להכנס למסיבה.