חדר אדום

החדר אדום, השטיח אדום, המזרן אדום, הבגדים שלי אדומים, המראה שלי אדומה. הסוהרים לבושים אדום בא לי לקפוץ להסתער על האדום לנפץ לקרוע לשבור אבל כשאני מתחיל לזוז מהר מהרגיל, בקר התנועה שהכניסו לי מתחת לעור מתחיל להכאיב לי בפולסים חשמליים. הטיפול הזה אמור להכניע אותי. הם מתכנתים אותי ממש כמו חית מעבדה. 

אף אחד לא יודע שאני פה חוץ מאנשים מעטים בממשל. המשפחה שלי חושבת שאני במשימה סודית בחוץ לארץ. החברים שלי מהמחתרת חושבים שאני כבר מת. 

אני אוהב דם , דם משפיע עלי לפעול, אבל עכשיו דם עושה לי צרות כי כשבא הרצון להשתולל זה מכאיב לי . הם רוצים לתכנת אותי לצרכיהם.

בלילה הטמפרטורה מקפיאה. זה בכוונה. הם רוצים שארעד. 

"הי אתה שור" קורא לי הסוהר. "מחר יש לך קרב, תתכונן. "

הוא צוחק. 

הלוואי שיכולתי להוציא את הבקר אבל הוא מולבש לי מתחת לווריד כך שגם אם הייתי מצליח לחפור שם בלי שיבחינו, שזה תרחיש בלתי אפשרי כנראה, הוריד שלי היה נפגע לפני שהייתי מצליח להוציא אותו. 

הכי נורא זה הזרם החשמלי  שאני מקבל ליד הביצים. בטח אישה המציאה את שיטת העונשין הזו. 

האבסורד הוא שפעם שירתי אותם. שפיכות הדמים שהבאתי לא פגעו בממשל למרות שהם הציגו אותי כגורם חתרני. בעצם תפקדתי על בסיס מודל של פלבאי. כזה שאפשר לשכור את חרבו על מנת לחסל אישיות לא רצויה. אז אחרי שחיסלתי מי שהם רצו הם התנערו ממני. 

עכשיו הם מנסים לשגע אותי עם האדום. אם מישהו היה יודע שאני כאן והיה בא לבקר אותי הייתי מבקש שיביא לי איזה צבע , שימתן לי קצת את האדום. 

הבטן שלי כבר מתמרדת הראש מסוחרר. אני רוצה להירגע כואבות לי העיניים. אבל כשאני עוצם אותן האדום עוד נמצא שם כי זה הצבע שנשאר לי בראש. אני כבר לא ממש זוכר איך נראה ירוק סגול צהוב. 

לבן... הלוואי שהיה לי לבן . אולי לא אפגוש אותם לעולם. 

אבל הם כנראה כן מתכוונים להוציא אותי לעולם. אחרת בשביל מה הם מתכנתים אותי? או שזה פשוט ניסוי. אני לא יודע למה הוא התכוון כשאמר שמחר יש לי קרב. נגד מי אצטרך להילחם. 

צעדים נשמעים. בשעה כזו? אולי זה אחד מהחוקרים. מגיע  מישהו שאני לא מכיר לבוש בחליפה יקרה. צבע אדום בוהק. גם העניבה והנעליים.הוא מביט אל החדר שלי . "אתה" קורא אלי האיש הלבוש בחליפה. אני מתבונן בו. אולי אני צריך לבטא את כניעותי. לא רוצה.

אני לא יודע מי זה בכלל. 

"מה הסיפור שלך?"  הוא סורק את כל האדום הזה מסביבי. 

"מי אתה?" אני נוהם. "זה תלוי בהתייחסות שלך-  אם תספר לי למה אתה פה אני יכול להיות המלאך הגואל. אם לא, אני יכול לאמלל אותך מאוד."

הוא משקר.  הוא יודע למה אני פה, אבל הוא מצפה שאגיד משהו אחר. אם אספר את מי הרגתי הוא יגיד שאסור להוציא אותי החוצה.  אני שותק.

הוא מדליק סיגר, לא ייאמן - גם הוא אדום. אפילו העשן. "אתה כמובן יכול לבחור בדרך הכאב והאומללות" . הוא מסנן בין שיניו הנוגסות בסיגר. מעניין אם הן נהיות אדומות מזה. אני ממצמץ ומביט היטב בשיניו. כן. גם הן. 

ריח מתוק ממלא את האוויר, של דובדבנים אדומים ובשלים. פי מגיר ריר. הוא מבחין בכך ומחייך

"אתה לא משתף פעולה" הוא מציין בנחת בסוף הסיגר. "חבל, יכולתי לעזור לך לתת עצות למחר."

"מה קורה מחר?" אני שואל, מרגיש את פני מאדימות כעגבנייה. איבדתי את הפאסון.

"אתה נלחם מחר עם האיש מהתא הירוק. " הוא מתבונן במבט חוקר לבחון את תגובתי.אני משתדל לרוקן את המבט, שלא יראה את הפחד. "אתה צריך לשכנע אותו שהעולם אדום.  הוא ינסה לשכנע אותך שהעולם ירוק. מי שינצח יצא החוצה ויתחיל לעבוד בחוץ". "ומי שלא?" "אני ממליץ לך לא לחשוב על כישלון. שלא יוכל להכות אותך." 

"אבל מה נכון?" אני שואל. הוא צוחק. צעדיו מתרחקים לכיוון אגף י'.

בלילה אני שוחה בנהר של דם. על גדותיו בצבע חמרה צומחים תותים. אני מרגיש את הזרם בנהר חזק. אני מגביר את תנועות החתירה  והבקר מתחיל לפעול. לכו לעזאזל, אני בוכה. בסך הכול אני שוחה אני לא רוצה לטבוע פה. אך הם לא באים. אני יודע שהם רוצים לשגע אותי. אולי גם האיש מהחדר הירוק הם מטריפים ככה. מעניין מה הוא עשה שהפילו עליו את הירוק. בסך הכול זה לא צבע רע. אני חושב. אולי אני כבר לא יכול להתמודד עם צבעים אחרים. אולי אין באמת איש מחדר ירוק. הם עבדו עלי. 

בבוקר אני מתעורר לקול השכמת הסוהרים. מעשן הסיגר מאתמול נכנס לחדר. "התכוננת לקרב, אני מקווה" הוא פולט ללא נימת שאלה. איך אפשר להתכונן לקרב כזה. הוא מילולי או פיזי בכלל.

"איך הוא נראה?" 

דממה. אולי הוא יציע לי שוב עזרה תמורת האמת. הוא בוטש ברגליו בקרקע. כנראה איבדתי את הזכות לעסקאות. לא שהייתי עושה אחת. 

"לא הייתי רוצה לקלקל לך את ההפתעה." הוא אומר לבסוף. הוא קושר כיסוי לעיני. את ידי הוא קושר לשלו. 

בלי מלים הוא יוצא מהחדר ואני הולך אחריו. אני יודע שאין לי אפשרות לברוח אבל כל הגוף שלי צועק לי לעשות את זה. אני לא יודע מה קורה מסביבי. איך נראה העולם. קצת קשה לי לדמיין משהו אחר מלבד אדום. אבל אם זה באמת ככה למה הם מכסים את עיני? אולי הם רוצים לבלבל אותי, להשלות אותי. 

"הגענו" הוא אומר ואנו עומדים במקום. נשמעים עוד צעדים של שני אנשים ואז הם עוצרים. תתחילו, אומר קול אחר.  אז הם לא מתכוונים להסיר את הכיסוי מעינינו. להתחיל מה? 

"הכל ירוק" הוא לוחש. 

אני צוחק. באמת הביאו לי מישהו אמיתי? מה הם עשו לו. "אתה טועה אחי" אני אומר לו ."הלוואי שהיה קצת ירוק בעולם שלנו האדום עד כאב. " "זה לא נכון, יקירי" הוא מדבר בקול רך " הירוק נמצא בכל, גם שנינו ירוקים. " "הם עבדו עליך" אני מסביר לו. "לא נתנו לך לראות שום דבר חוץ מירוק" "ומה איתך?" קולו נהיה כעסני. "אתה חושב שאני לא יודע שצבעו לך את המראה באדום הרעילו אותך לחשוב את ההפך מהאמת. " "זה מגוחך מה שאתה אומר" אני מודיע לו " אם שיגעו אותי בטח שיגעו גם אותך. " 

ברור לי שלא נצליח לשכנע אחד את השני, בא לי להרוג אותו ולגמור את זה. אני מתחיל להרגיש את הבקר מעקצץ לי בגוף. הוא מבלבל ומשכיח את המטרה. "אם נניח" הוא אומר אחרי אנחה, "שהעולם לא אדום ולא ירוק מה הוא?" נשמע לי שהוא קרוב להכנע. אם הוא מסוגל להאמין שהעולם לא ירוק. אבל אולי יש פה תרגיל. "אני לא יודע" אני אומר. "לא יודע מה הוא יכול להיות. פעם היו בו הרבה צבעים אבל שכחתי אותם. אני מנסה לחשוב אפילו מהו ירוק, אני יודע שזה הצבע המשלים של אדום, אבל איך יכול להיות משהו אחר מאדום.?"

"עובדה." 

"נו באמת ככה לא תצליח לשכנע אותי." אני מתגרה בו

"אני לא צריך לשכנע אותך" . קולו בטוח. למה הוא לא רוצה לשכנע אותי. הוא משקר. 

"אבל אתה לא רוצה לצאת מכאן?" מה הם הבטיחו לו.  אולי הוא זימר ומחכה לו חנינה. 

"אתה יכול לבחור" הוא לוחש, מפתה. "אני יודע שאתה לא רוצה אדום. הוא כבר כואב לך בעיניים. אתה יכול לברוח מזה. לא תצטרך לראות אדום לעולם. " 

אני מנסה להעלות בדעתי תמונה של עולם ירוק. אפילו עץ ירוק נכחד מתודעתי. רק זמזום הדם השוצף בגופי. 

"תשמע אני מנסה" אני אומר לו."אבל אני חי בעולם אדום. אני יודע" 

הוא לא מוסיף דבר. כנראה שהתייאש. 

"הקרב ניגמר!" . מודיע הסוהר. הוא מוריד את כיסוי עיני. לזוועתי אני רואה שצדקתי. שמש אדומה קופחת, זה רגיל. אבל השמיים , העצים. אני מתבונן בידי.  גם הן. 

"ניצחת" אומר האיש בחליפה "בקר התנועה ינוטרל, לא יהיה בו צורך יותר. אתה יוצא לחופשי. "