המסגרת
תמרי
15 למרץ 2020
·
3 דקות קריאה, 576 מילים
תארי לך שמרובע אחד הוא כל עולמך. כל האינפורמציה שלך בעולם שאובה ממנו. מלבדו הכול חושך אין את מכירה דבר חוץ ממה שקורה בו.
המסגרת היא נוקשה ביותר. כל סטייה ממנה היא לעולם שאינו קיים יותר, מחוץ לשטח הראייה.
את כלואה בחדר גדול או קטן, זה לא משנה, המסגרת הזו קרועה בתוך החדר.
שאר החדר אטום עבורך , את לא יכולה לראות מעבר למסגרת. את רק יכולה לשנות דרך נקודת המבט - לעלות על כיסא, להתכופף ,לצפות בו מזוויות שונות בחדר.
מצב רוחך משתנה ואת מסתכלת דרכו בחלונך, אך יותר מכך, מצב רוחך משתנה לפי מה שאת רואה בחלון.
את לא פוגשת אף אדם מחוץ לו, אבל את לא יכולה לקרוא לאנשים שאת רואה שם, ליצור איתם קשר, את לא יודעת אם הם יכולים לראות אותך, ייתכן מאוד כי אינך נראית.
הבדידות אינה קשה לך. אולי משום שאינך יודעת כי זו היא בדידות. את לא הכרת מעולם מצב אחר מלבד זה של הצופה המבודדת. היכולת לצפות בהם מספקת אותך, אך לפעמים גם זה אינו מתאפשר.
יש שאת קמה אל בוקר אפל, אל חלון וחדר חשוכים, ורק עננים שחורים נראים מבעד לזגוגיות מכוסות האדים.
יש ימים בהם שמש מסנוורת מאירה אותך. את מתקרבת לחלון, לראות מיהי האורחת הלא רצויה שסילקה את השינה, ומגלה שאינך יכולה לראות דבר, בשל האור החזק והשתלטני. את נאנחת ויושבת בפינה על המזרן שלך, מנסה לאסוף לך קצת חושך, עד בוא ההקלה.
בבוא יום בהיר מדי פעם, את רושמת באצבעך את קו השמיים, עוקבת אחרי המכוניות ועוברת מאחת לאחרת בעזרתה, אחרי שהראשונה נעלמה בפרדסים. כאילו היית ילד המשחק במכוניות הצעצוע שלו, את משתעשעת ומרגישה דרכן שליטה בעולמך, למרות שכבר למדת שהמכוניות ייסעו גם ללא עזרת אצבעך.
כשמכונית נעלמת לתוך הפרדס, ויוצאת משטח הראייה שמקנה לך החלון, את תוהה מה קורה לה. האם יש התרחשות מיוחדת שאינך יכולה לראות, מה יש מאחורי העצים המנוקדים בנקודות כתומות. את מנסה לנחש מה יכול לקרות בעולם החלון , כפי שעשוי אדם, שלא חי בחדר כמו שלך, לדמיין מה קורה על כוכבים רחוקים, אי שם בחלל. מה חוקי המשחק שם: האם מכונית יכולה לנסוע לתוך אחרת, ולהתמזג בה? מה קורה כשהן נעלמות בקו האופק? האם הן נמסות, או עפות מעלה? או שמא הן טובעות באדמה?
כל מה שאין את יכולה לראות הוא בגדר השערה , אינך יודעת אם הוא קיים בכלל. את מעדיפה להתמקד במה שאפשרותך לראות: איך אנשים מתמזגים לגוף אחד, איך קולות עולים בלילה מן הכביש, אורות נוסעים שמשמיעים צפירות. כאשר מכונית מתהפכת אומ מתנגשת באחרת הן מתרבות לאחר רעש של צפירותואנשים מוציאות מהמכוניות בחבולות אנשים שנותנים לסחוב אותם כאילו הם תינוקות שלא יכולים ללכת.
חרף התמיהה ואי ההבנה שקיימים בינך לבינו, זהו עולמך, ואותו את בוראת כל פעם. את חושבת שלא יתקיים אם לא תסתכלי בו. מה יקרה אם יום אחד לא יידלק האור בחלון? את מהרהרת. אם מסיבה כלשהי לא תוכלי לראות דרכו יותר ? לא ליום יומיים של ראות לקויה, אלא לתמיד. האם תתקיימי את, אולי את חלק ממנו, וכשייכבה החלון תכבה גם המשתמשת בו?
הוא זקוק לך ואת זקוקה לו, כך את מרגישה.
יום אחד מישהי באה, את לא רגילה לזה. את לא מבינה איך היא נכנסה. האם הייתה קיימת שם דלת שלא שמת לב אליה? את מפוחדת ואינך יודעת איך לנהוג. היא לא אומרת לך מילה, וניגשת אל חלונך. את רוצה למנוע ממנה - להגיד "זה החלון שלי!", אולי אפילו להכות אותה, אבל את מרגישה שאסור לך.
היא זזה ממנו והולכת. נראה שלא מצאה בו דבר שראוי להתעכב עליו. את לא מבינה לשם מה באה לכאן - להפר את מה שקיים בינך לבינו? את תוהה אם הוא נשאר אותו דבר, מסתכלת בו בחשדנות מרחוק - לאחר מכן מתקרבת , ורוצה חלון אחר.
נכתב בשנת 1998 , בשיעור שילוב אמנויות
