בקצה המבול

זוכרת שאמרת: מי שֶׁאִבֵּד אדם קרוב יודע

איך יום אחד

השמש לא זרחה. 

 

הכל הפך משונה.

ב"הכל" נכנסו:

הרצון להעלים את הבוקר

הכרונולוגיה הפרועה

העצמי הישן, האהוב

בידי זו שאיננה.

 

אחרי כן – תקופה עלומה-נעלמה

של עצירת נשימה,

של קוצר.

 

רציתי לבקש:

בקצה המבול השמש תעלה, ואולי,

תחת שמיים נכונים יותר

תזרח קשת.

 

מבעד לשברי רוח

העולם ממשיך להתעורר,

עדיין שלוף, מעשן

אי-הבנה אחת גדולה.

 

עכשיו את אוספת בידייך עקבות-צבע

של קשת כלואה בענן.

את כמעט שותה אותן, אבל מניחה

לַצָּמָא לחלוף.

 

עכשיו אני אוספת אותך בידיי

בתנופת חצי-קשת, ואת

מפורקת, יָפָה,

ח תו כה בח תך ה ז ה ב.

נכתב על-ידי
תמרה
כותבת שירה וסיפורים קצרים. מוזמנות.ים להעיף מבט: https://m.facebook.com/tamarhalutzi?lst=100003103824922%3A100003103824922%3A1612626333
הדף נקרא 25 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי