חדר הלם

הצוות מגלגל את הפצוע דרך מסדרונות בית החולים. גלגלי האלונקה נישאים אל חדר ההלם, הכפתור האדום נלחץ ואת המלמול השקט של החולים מפרה הזעקה "הוכנס חולה לחדר הלם, הוכנס חולה לחדר הלם". אין הסחות דעת ברגעים כאלה. 

הפרמדיקית סורקת את החולים שיושבים במבואה ולוטשים בה עיניים מבוהלות. דלתות חדר ההלם נפתחות והיא מזדרזת להעביר את הפצוע אל מיטת בית החולים. הכל קורה כהרף עין. מיטה זזה אחורה, מטופל מוצא עצמו על מיטת בית החולים, הכפפות שלה סופגות את הדם והזיעה שמתערבבים בידיה, מצמידים אליו תחבושות. רופאים ואחיות וכוח עזר מקיפים אותו והודפים אותה אחורנית. ידיים מפשפשות בנבכי גופו, עוטפות, חובשות, מחברות למכשיר האק"ג, היא אינה מסוגלת לראות אותו מבעד לסבך זה. השעה שבע שלושים וחמש. שתיקת הקירות הלבנים.

"אני אביא לכם מגבונים מיוחדים, תנגבו את הדם ותדאגו שאתם לא נוגעים בו. ברור?" מתנדבי הנוער גם הם לוטשים עיניים בפצוע, עד שהאחות מסיטה את הווילון. 

"אתם איתי?" הם מהנהנים. בעיניהם משתקפת סקרנות מהולה בפחד.

היא נזכרת בימים בהם הייתה מבקרת את חדר ההלם הזה בדיוק, כשעל מדיה פסים אדומים ולא כתומים. כשהרופאים לא העיפו לעברה אפילו לא מבט חטוף.כשהיא ספגה עלבונות בגין מדידת לחץ הדם, וספגה שבחים כאשר הצליחה להקים לתחייה לב דומם. או אז ידעה שהיא תחזור שוב ושוב לקירות הלבנים, ריח חומרי החיטוי. היא חזרה אליהם מקצה המסדרון והניחה על המיטה את המגבות המיוחדות. עיניו של הרופא פגשו בה. היא הסבירה את השתלשלות האירועים, מיקומה של הסכין החדה, צעקותיו בטרם התמוטט על הרצפה. הוא הנהן. מאחוריו צוות של חמש זוגות ידיים פשפשו והזיזו כלים ממקום למקום. 

העיניים שהשתקפו בכוס הקפה שידרו עייפות של יום עבודה ארוך. ריצה ממיון למיון, שליחת קללות שקטות בקשר, נמנום על ספה מרופטת בתחנה ישנה. נילי אחזה בקפה החם וניסתה ליהנות מרגעי השקט האחרונים שלה לשעות הקרובות. היא לא ידעה לאן ישלחו אותה. זה לא עניין אותה. מהכיסא המשרדי במיון היא השקיפה על האחיות ששיחקו במשחק הכיסאות, עם פצועים ומיטות בית חולים. ריח החיטוי גרם לה לשבת זקוף, לגולל בראשה את הטעויות שעשתה בתחילת היום. אמפולות האדרנלין היו מונחות בכיסה, אמפולות שבורות. לו הייתה יכולה הייתה קופצת אותן באגרופה חזק, חזק דיו כדי שיישברו לכדי זכוכיות קטנות שיקרעו את עורה. היה בתוכה מתג קטן שיכלה לכבות בזמן אמת. אבל רגעים קצרים אחרי שהייתה מעבדת את המתרחש, נזכרת בפעולות שיכלה לעשות אחרת, המתג היה נדלק שוב ושולח לאורך גופה מסרים של התרגשות שלילית. האחיות שהעבירו את המטופלים ממקום למקום קבעו בה את מבטן התשוש, לעיתים הייתה מחייכת אליהם. היום ישבה עם עיניים מושפלות ונעולות על אובייקט אחד בלבד. נס עם חלב. את הקפה של ארומה שמרה למשמרות קשות, לשעות עגולות, לזיכרונות של תינוקות הצועקים מתוך רחם אמם בהגיחם לאוויר העולם. 

מתנדבי הנוער חזרו וזרקו אליה את מפתחות הרכב, מסתערים עליה בשאלות. "הוא בחיים? וואי תקשיבי, זה היה אחד המקרים המגניבים שראיתי." 

והיא המשיכה להתבונן בקפה העכור. "הם עדיין מטפלים בו, אני מאמינה שהוא יהיה בסדר, היה לו הרבה מזל עם הסכין הזאת." 

השמש שלחה דרישת שלום מבעד לחרכי החלונות. המתנדב הצעיר נשען על הקיר ושלף את הטלפון הנייד שלו, מצלם את השקיעה. ריח חומרי החיטוי אפף אותה כמו בחלום נורא. לרוב הייתה מבקשת להישאר, להישאר עוד קצת, להתנקות בטרם יצאו למקרה נוסף. בערב זה ביקשה לעצור. לעצור הכל, לצאת באמצע המשמרת. במסדרון הארוך צעד דויד, הנהג, ידיו טמונות עמוק בכיסים. היא יצרה איתו קשר עין. הוא נעצר והתבונן בה ארוכות, כאומד אותה. "נילי."

"קופר."

הוא חייך, ניגש אליה, ושתה מהקפה שלה. "גדול או קטן?"

"מה, הזין שלך?"

"את יכולה לבדוק בעצמך," היא הרביצה לו. "בסדר, בסדר, תירגעי. תקשיבי, אני לוקח לך קפה ארומה."

היא פזלה לעבר מתנדב הנוער שהיה שקוע בטלפון. "מה, אבל עוד מעט הולכים. וגם לא קרה כלום, אני בסדר."

"את לא נראית מאופסת."

"הכלבים בהחייאה מתחילת המשמרת. הם הוציאו אותי מריכוז."

"ראיתי, הגזמת שם עם המינון. אמרתי לך. ולא נתת לי את האמפולות. טוב מאוד שזה הוציא אותך מאיזון, שתדעי להבא מה לא לעשות. בכל מקרה, תיקחי את זה כמקרה בוחן ואל תחזרי על הטעות הזאת. אני יודע שאת יודעת טוב מאוד מה את עושה." הוא המשיך לשתות מהקפה, הניח אותו על הדלפק וסקר אותה מכף רגל ועד ראש. "בכלל, אני חושב שאת צריכה הפסקה. קחי לך כמה ימי חופש. אז חגי יתעצבן עלייך שהשארת חורים. תנוחי, אני רואה שאת לא יוצאת מהתחנה כבר שנה שלמה. אנשים שפויים לא עובדים כל כך הרבה. לכי, תשתי בירה, תצאי לדייט." 

תצאי לדייט. נילי הרימה את מבטה ורצתה לומר לו – אני לא אצא לדייט. על מה אני אדבר בדייט? על הכלבים? על הקריאות המטומטמות בויזה? על השחיקה? הקלות הבלתי נסבלת של פתיחת ורידים? היא ידעה מה היא עושה. אך במקום לשטוח בפניו את הדברים האלה אמרה לו בפשטות – "אין לי מה לעשות מחוץ לזה, אני אגיד לך בכנות."

"אז אולי כדאי שתתחילי לחפש."

"אתה פשוט מבריק, קופר! איך לא חשבתי על זה קודם!"

"דיי, נו. מה את רוצה שאני אגיד לך? אני באמת מאמין שאת צריכה לקחת חופש. לצאת לקמפינג."

"עם מי? כולם עובדים." 

קופר סרק את המיון. "תמצאי לעצמך חברים חדשים. חברים לא מהארגון, אני מתכוון. אנשים נורמליים, שמכינים חביתה בבוקר, מנהלים משק בית, עובדים באיזה משרד. עושים תואר נחשב. אנא אערף. יש לי אתגר בשבילך היום."

"דבר אליי."

"היום," עיניו נצצו כשדיבר. "את מוצאת לך חברים חדשים שיוצאים איתך לקמפינג." הוא הושיט את ידו ללחיצה. "ואם את עושה את זה אני קונה לך בסוף היום כנפיים ברוטב בוטנים וצ'ילי." היא לא האמינה שדויד מתכוון ברצינות להצעה ולחצה את ידו חזק. הוא צקצק בלשונו. "אני רציני איתך. את צריכה למצוא בנאדם שיצא איתך לקמפינג וישב איתך לקפה." 

"טוב, נזרום איתך." אמרה בתשישות.

מתנדב הנוער התקרב אליהם. "כמה זמן אנחנו פה? אני אספיק לקנות קפה בארומה?"

דויד הסתכל בשעון. "כן, יש עוד חצי שעה. לך ותקנה גם לנילי." 

המתנדב חייך. "מה, יום קשה?"

כשעמדה לענות לו, ועיניה רושפות מזעם, לקח אותו קופר הצידה והעיף לעברה מבטים חטופים בעודם מדברים. היא התבוננה בהם באטימות והמשיכה לשחזר בראשה את נביחות הכלבים הפראיות, האוטומטיות, שהפכו ליבבות אחוזות טירוף כשהמטופלת נפטרה. באותה דירה צפופה, חסומה בארגזים מתפוררים, כשמחתה את הזיעה ממצחה, והסתכלה על קופר שמשך בכתפיו כאומר "זה היה אבוד מראש", עיניה נתקלו בעיניים של הבת. שעמדה אטומה לנעשה והרימה טלפון לחברת קדישא והלכה לצעוק על הכלבים בחדר הסמוך. איך הם ידעו? זה הטריד אותה. זה הטריד אותה לכל אורך היום. כשנסעו ממטופל למטופל, ופינו, והסתובבו בחדרי המיון, ופגשו בצוותים אחרים. קופר חזר אליה בפנים חמורות. "אמרתי לו שלא יסתלבט על אנשי צוות. בטח שלא עלייך. יש להם לאחרונה נימה של זלזול... הם לא מכבדים. אין להם כבוד בסיסי."

"קופר. תגיד. איך זה שהכלבים הפסיקו לנבוח והתחילו ליילל? ושרטו את הקירות? איך מסבירים את זה?" 

"את עדיין תקועה על ההחייאה? תקשיבי. את צריכה לשחרר. אני לא יודע, יכול להיות שיש להם חוש שישי. או חוש ריח. או שמיעה. אולי הם שומעים את הלב הפועם."

"ואתה אומר לי שהם מזלזלים בי. מעניין ממי הם לומדים. מה, מה אתה רוצה קופר? אתה מנסה להוכיח לי שאתה גבר? אני יודעת שאתה גבר. אתה לא צריך להרשים אותי." עיניו שידרו עוינות.

היא הניחה את הקפה והסתכלה ישירות עליו, עומד מולה ברגליים פסוקות וידיים שמוטות לצדדים. הוא ניסה להוכיח את עצמו, כל זמן שמישהו אחר הסתכל. כל זמן שהיא הסתכלה. דויד התהלך בעולם בתחושה של כובש רומי, המניח את רגלו על גופת האויב. הוא מימש את היצר הזה החל ממנח גופו, שתמיד היה רחב ופתוח, ועד לגינוניו הגסים שהתחפשו לחנופה זולה. לו יכלה להנהן, להניח את כוס הקפה, לקחת ממנו את המפתחות ולהשאיר אותו במיון הייתה עושה זאת. הוא לא הספיק להשלים את המשפט וכבר הביפר צלצל. היא נעצה בו מבט נוסף, חריף, חד. המילים שלה היו תלויות באוויר. 

כשסגרו את דלתות האמבולנס מסר לה המתנדב את הקפה שלה. "קח אותו לך, תשתו. יש לנו עוד כמה שעות טובות פה."

המתנדב מרוב בושה לא אמר דבר והמשיך לאחוז בכוס הקפה. משעין את רגליו על הדלת. "אל תשעין ככה את הרגליים בבקשה," העירה לו. לפעמים הרגישה שזה מתפרץ מתוכה. היא ניסתה לפצות על היעדר הסמכותיות שלה בהוראות, פקודות, שכמו פיזרה כמכונת ירייה לכל עבר על כל אחד. היא רצתה להסכים עם דויד, לומר לו – "אולי אני באמת צריכה לקחת הפסקה. אולי אני אפילו צריכה לפרוש." אבל בויזה הופיע מקרה חדש והמתנדב אפילו לא העז לשאול מה יש. היא הכריזה באדישות על המקרה, הכתובת, וצפתה בבית החולים שהלך וקטן מבעד לחלון האמבולנס. היא צפתה בהשתקפות הרכב על גבי חלונות הזכוכית והמשיכה לחשוב על הכלבים המריירים שהריחו את המוות.

נכתב על-ידי
טלית
"הדמויות בספרים אמיתיות כמו בני אדם" (ספר האי-נחת)
הדף נקרא 46 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי