הדלת בקיר

Photo by Reiseuhu on Unsplash
Photo by Reiseuhu on Unsplash

תרגום שלי לסיפור קצר ומופתי של ה.ג.וואלאס  
לפני כשלושה חודשים, בערב מסתורי, סיפר לי ליונל וואלאס את הסיפור על הדלת שבקיר. ובאותו זמן , חשבתי שזה הזוי אומנם, וואלאס סיפר לי את הדברים בפשטות ישירה  עד שלא יכולתי שלא להאמין לדבריו.                       אבל, בבוקר ,כשהתעוררתי בדירתי באווירה אחרת, בעודי שכוב במיטה ומשחזר את דבריו, והם מופשטים מההשפעה המהפנטת של קולו האיטי והכנה, רחוק מאור מנורת השולחן ששרטט מעגל של אור שמחוצה לו חשכה, בהתמוסס האווירה המכושפת שעטפה את שנינו ואת הדברים הבהירים והנעימים: את כוסות הקינוח והמפיות של ארוחת הערב שחלקנו , כל אלו שהפכו את זמננו לעולם קטן, מואר ומנותק ממציאות היום יום, אז תפסתי את הכול כבל ייאמן.                                                                                                            

   " הוא המציא בדיה" אמרתי לעצמי "ובאיזה כשרון שיקר! לא ציפיתי לזה ממנו. הוא מכל האנשים , שיצליח כך לרקום מעשה רקמה של דמיון ". 
אחר כך,כשישבתי במיטתי ולגמתי את ספל התה של הבוקר, מצאתי עצמי מנסה לשחזר את טעם המציאות שיצר עבורי בהעלאת זכרונותיו הבלתי אפשריים , על ידי הנחה שבאיזו דרך הם מבטאים איזו אמת פנימית עכשוית שהוא נתון בה. אולי אמת רגשית. בקושי ידעתי באילו מילים להשתמש כדי לתאר את מה שביקש לבטא ולא יכל אלא בהמצאת סיפור כה דמיוני.                                                                                                                            ובכן, אני לא נסוג להסבר זה כעת. התגברתי על ספקותיי.  אני מאמין, כפי שהאמנתי באותו ערב, שוואלאס ניסה כמיטב יכולתו לחשוף את סודו בפניי. האם ראה בעצמו את הדברים או רק חשב שראה, האם היה בעל כוח מיוחד או שהיה הקורבן של חלום פנטסטי, זאת לא אוכל להתחיל לנחש.  גם העובדות לגבי מותו שסיים את ספקותיי לתמיד, לא שפכו אור על התעלומה. 
זאת יחליטו הקוראים בעצמם. 
שכחתי איזו הערה מקרית הביאה אדם מופנם כמותו לתת בי אמון . נראה לי שהגן על עצמו כנגד רמיזה של חוסר אמינות. זכור לי שהערתי לגבי אכזבתי מתנועה ציבורית שהיה חבר בה. אבל, וואלאס צלל לפתע לתחום אחר:      "אני מוטרד " אמר. " זה לא מקרה של רוחות רפאים, אבל בכל זאת זה דבר מוזר. רדמונד, אני רדוף בידי משהו שיותר ממה שהוא נוטל אור מדברים, הוא ממלא אותי בגעגועים ובכמיהה".                                                     הוא עצר, מרוסן בידי הביישנות האנגלית שלעיתים קרובות מתגברת עלינו כשאנו מדברים על דברים יפים או קודרים או מרגשים.                                                                                                                                         "היית בסנט אטלסטאנס " אמר ולרגע זה  נראה לא רלבנטי.  "ובכן "ואז עם עצירות רבות בתחילה ולאחר מכן בשטף, סיפר לי אודות הדבר הנסתר בחייו, הזיכרון הרודף אודות יופי ואושר שמילא את ליבו בכמיהה בלתי נסבלת, שגרמה לכל תחומי העניין והמראות שיש בעולמנו להראות משעממים, חסרי תוחלת ועקרים בעיניו.                          כעת, כשיש לי את המפתח, הדבר נראה כתוב בבירור בפניו. ברשותי יש תצלום שבו נתפסה בבירור הבעת הניתוק שעל פניו. מזכיר מה שפעם אישה שאהבה אותו אמרה עליו :                                                                     "פתאום הוא מאבד עניין. שוכח אותך. לא אכפת לו ממך בכלל. ואת נמצאת מתחת לאפו"... 
אך לא תמיד איבד עניין. כשמיקד את תשומת ליבו במשהו, היה אדם מצליח . בעל קריירה מצליחה. משאיר אותי הרחק מאחוריו. וואלאס ריחף סביב לראשי ועיצב את העולם לפי צרכיו . במותו היה בן 39 ואומרים היום, שלו היה חי - היה מגיע לראשות הממשלה. בבית הספר ניצח אותי בלא מאמץ. זה היה טבעו. למדנו בקולג' של סנט אטלסטאנס במערב קנסינגטון. הוא הגיע לכיתה כשווה לי אך סיים הרבה מעליי, הומטרו עליו מלגות בשל ביצועיו המרהיבים.                                                                                   

  שם שמעתי לראשונה על ה'דלת בקיר' , זו שהייתי עתיד לשמוע עליה בפעם השניה רק כחודש לפני מותו. עבורו הדלת בקיר היתה ממשית, ממוקמת בקיר אמיתי, מובילה למציאויות אלמוות. בזה אני בטוח. והיא נכנסה לחייו בשלב מוקדם, בעודו ילדון בן חמש או שש.  אני זוכר כיצד ביושבו מתוודה לפניי בכבדות איטית, החייה את הרגע הזה: " על הדלת טיפס צמח ארגמני שצבע את כולה בצבע ארגמן בוהק אחיד. אור שמש ענברי צלול האיר עליה כנגד הקיר הלבן. איכשהו המראה הזה נחרט אצלי. איני זוכר בוודאות כיצד. המדרכה הנקייה שמחוץ לדלת כוסתה בעלים בצבע חום בהיר. מנוקדים בצהוב ובירוק. אתה יודע. לא חום מלוכלך. כך שהם בוודאי זה עתה נשרו. אז אני מניח שזה היה באוקטובר. בכל שנה , חיפשתי את העלים האלו אז אני בוודאי יודע". 
"אם אני צודק, הייתי בן חמש וארבעה חודשים " אמר וסיפר שכילד סקרן למד לדבר בגיל מוקדם כמעט על גבול האבנורמלי. כילד רציונלי וזהיר הורשתה לו מידה רבה של עצמאות שרוב הילדים מגיעים אליה רק בגיל שבע או שמונה. אימו מתה כשהיה בן שנתיים והוא גדל תחת השגחתן הרופפת של אומנות. אביו היה עורך דין עסוק שהקדיש לו מעט תשומת לב וציפה ממנו להישגים גבוהים. הילדון הפיקח מצא שהחיים די אפורים ומשעממים. ויום אחד יצא לשוטט. 
וואלאס שכח את  המסלול שהלך בו לאורך הדרכים של מערב קנסינגטון. כל זה נמוג לתוך הערפילים הבלתי נמנעים של הזיכרון. אבל הקיר הלבן והדלת הירוקה ניצבו בנפרדות מובהקת מיתר הפרטים.  ככל שהזיכרון הילדי מאפשר, זכר וואלאס הבוגר שבראותו לראשונה את הדלת, חווה רגש מיוחד של משיכה. רצון לגשת ,לפתוח אותה ולעבור דרכה. ובאותו זמן, היה משוכנע בבהירות שזה יהיה מוטעה להיכנע לאותה תשוקה.                                               נפלא בעיניו כיצד ידע כבר מההתחלה שהדלת אינה נעולה ושהוא יכול לעבור דרכה אם כך יבחר. נראה לי שאני ממש רואה את הילד הקטן נמשך ונרתע , יודע מבלי להבין איך ולמה שאביו יכעס אם יעבור דרכה. 
וואלאס תיאר את רגעי ההיסוס בפירוט. כיצד עבר ליד הדלת.  ידיו תחובות בכיסים בעודו מתאמץ לשרוק בלא הצלחה. כך שוטט בצמוד לקיר עד סופו. שם ראה כמה חנויות מלוכלכות ובייחוד זכר חנות של שרברב שבחצרה הושלכו בחוסר סדר: ערמת צינורות מאובקים, גליונות עופרת, ברזים כדוריים. קטלוגים של דוגמאות בדים ושל טפטים. ואז, נסתרת ומושכת: הדלת הירוקה.אז, לדבריו, חלף בו גל של רגש. והוא רץ אליה לפני שההיסוס ילפות אותו בשנית. צולל לתוכה כשידו פשוטה קדימה, מניח לה להיטרק מאחריו.                                                          ברגע נכנס לתוך הגן שירדוף אותו כל חייו, הרגיש באוויר עוררות שהעניקה תחושת קלילות ואופוריה. תחושת רווחה. היה משהו במראה שהפך את כל צבעיו לנקיים ולמושלמים . ברגע שנכנס לתוכו, שמח באופן מרהיב כפי שקורה רק ברגעים נדירים וכשאדם צעיר ומלא עליצות ויכול להיות מלא אושר בעולם הזה. והכול מלא וגדוש ביופי... 
וואלאס הרהר  "אתה מבין" אמר בנימה מלאת ספק של אדם שמתעכב על דברים בלתי נתפסים " היו שם שני פנתרים ענקיים. כן. פנתרים. מנוקדים... ומוזר שלא פחדתי.  על שביל ארוך ורחב שפרחים מגולפים בשייש סימנו את גבולו בכל צד, שיחקו שתי החיות הקטיפתיות בכדור. אחד מהם הביט מעלה ובא לקראתי. סקרן שפשף אוזנו הרכה בעדינות כנגד כף ידי הקטנה שפשטתי לעברו וגרגר.                                                                                   אני  אומר לך: זה היה גן מכושף.  והגודל? הוא נמתח לכל הכיוונים. במרחק האופק בצבצו גבעות. אלוהים יודע לאן נעלמה מערב קנסינגטון. במידה מסוימת, זה הרגיש כמו לחזור הביתה... אתה יודע, באותו הרגע שהדלת נטרקה מאחריי, שכחתי את הדרך עם העלים הערמוניים שנשרו עליה, את המוניות הרועשות ואת העגלות המסחריות, שכחתי את כוח המשיכה בחזרה למשמעת ולצייתנות של הבית. שכחתי את כל ההיסוסים ואת הפחד, שכחתי את ההתחשבות בכללים .. את כל הקשרים האינטימיים שיש בחיים, נעשיתי בן רגע לילד מאושר ומלא פליאה שנמצא בעולם אחר. עולם בעל איכות שונה, חמימה, שהאור בו עמום ומאיר. שהאוויר נשא אושר קלוש אך ברור. עם משיכות דקות של עננים שטופי שמש בשמים כחולים מאד. ולפניי, בשני צידי המשעול הרחב, צמחו בערוגות מטופחות, שפע פרחים ולפניי רצו שני הפנתרים כמזמינים. הנחתי בלא פחד את ידיי הקטנות על פרוותם הרכה וליטפתי אותם בפינות הרגישות מאחרי האוזניים. שיחקתי איתם. וזה כאילו שהם קיבלו אותי בחזרה.                                           בתודעתי היתה תחושה חריפה של שיבה הביתה, ואז, נערה בהירה וגבוהה, הופיעה על גבי השביל ובאה לפגוש אותי . מחייכת אמרה 'ובכן'? ואז הרימה אותי, נשקה לי, והובילה אותי כשהיא אוחזת בידי, לא הרגשתי תדהמה אלא תחושת עונג מוצדקת, נזכרתי בדברים שמחים שהופיעו לנגד עיניי. בין חניתות צמרות עצי הגן, הופיעו מדרגות אדומות רחבות ועלינו אל שדרה מוצלת של עצים עתיקים. פסענו לכל אורכה, בין ספסלי  שיש , פסלים אומרי כבוד ויונים לבנות, ידידותיות ומאולפות.  
" חברתי הובילה לאורך השדרה הקרירה ובהביטי מטה, אני נזכר בפניה הנדיבים והמתוקים, בסנטרה המעוצב היטב ובקוי לחייה הנעימים. היא שאלה אותי שאלות בקול רך ומלא חביבות, וספרה לי על דברים נעימים.                    איני  מצליח להיזכר על מה דברה. מאחד העצים ירד קוף קפוצ'ין נקי עם פרווה חומה ועיניים חביבות בצבע ענבר ורץ לידי, מביט בי ומחייך, ולבסוף, דילג וישב על כתפי. כך הלכנו שנינו בדרכנו בתוך אושר רב". 
הוא עצר בדבריו. 
"תמשיך" בקשתי. 
"  עברנו ליד מקומות עתיקים. על פני ליליות מהורהרות. פינה מלאה תוכים עולצים, ועברנו דרך שדרת עמודים שהצלו על ארמון מרהיב וקריר, שסביב לו מזרקות מענגות, ידעתי שהארמון מלא בחפצים יפים, בהבטחות למלא את כל מה שהלב משתוקק אליו.                                                                                                                     היו הרבה אנשים. את חלקם אני רואה עדיין בבירור וחלקם אבד לי מראם. כולם יפים ואדיבים כלפיי . בדרך כלשהי קיבלתי את המסר שכולם שמחים לראותי מחוותיהם ומגע ידיהם מילאו אותי בשמחה . עיניהם מלאו ברכות של שלום ושל אהבה.  
הוא הרהר לרגע "כן. מצאתי חברים למשחק. וזה עניין גדול עבורי מפני שהייתי ילד קטן ובודד. הם שיחקו משחקים מענגים על גבי מדשאה שפרחים שרטטו עליה שעון שמש. וכשאחד שיחק הוא התמלא אהבה"...                                "אבל... יש לי חור בזיכרון. שכחתי את המשחקים ששיחקנו. מעולם לא זכרתי. אחר כך כילד, ביליתי שעות ארוכות בניסיון להיזכר. בסוג הזה של האושר. רציתי לשחק אותם שוב בבדידותי בחדרי לבדי. אפילו בכיתי. אבל לא! כל מה שאני יכול לזכור זה את תחושת האושר ואת שני חבריי למשחק: הפנתרים. אז הופיעה אשה כהה ורצינית שלבשה גלימה רכה וארוכה בצבע סגול בהיר שנשאה ספר וזרחה לעברי. האשה לקחה אותי לתוך גלריה . חבריי למשחק לא רצו להיפרד ממני. הם הפסיקו לשחק והביטו בזמן שנישאתי החוצה.                                            "חזור אלינו" הם קראו "חזור אלינו במהרה"! הבטתי בפניה היא לא התייחסה אליהם כלל. פניה היו עדינות וקודרות. היא לקחה והושיבה אותי בגלריה. ועמדתי לידה. מוכן לקרוא בספר שפתחה והיא מצביעה על דפיו שצנחו מטה. השתוממתי מפני שבדפים החיים של ספרה ראיתי את עצמי. זה הסיפור עלי. ובו הופיעו כל ארועי חיי שקרו מאז שנולדתי...חוויה נהדרת מפני שדפי הספר לא היו תמונות , אתה מבין, אלא מציאויות"... 
שוב וואלאס נעצר. קודר. והביט בי מלא ספקות.  
" המשך " אמרתי "אני מבין". 
" כן . הם היו מציאויות... מוכרחים להיות... בתוך הדפים אנשים נעו ודברים באו ועברו. אמי היקרה. שכמעט פרחה מזכרוני. אחריה, הופיע אבי: נוקשה וקשוח. המשרתים. חדר הילדים. הדברים המוכרים של הבית. ואז, הדלת הקדמית והרחובות העמוסים תנועה שרצה הלוך ושוב. הבטתי והתפעלתי והבטתי שוב, מלא ספק לתוך פני האשה  תוך שהפכתי את הדפים. מדלג פה ושם. כדי לראות יותר מתוך הספר. כך עד שהגעתי לעצמי מרחף ומהסס מחוץ לדלת הירוקה בקיר הלבן. חשתי שוב את ההתלבטות ואת הפחד". 
" ואחר כך "? קראתי והייתי הופך דף אילולא עצרה בעדי ידה הקרירה של האשה חמורת הסבר.                               "מה בא אחר כך"? התעקשתי, נאבק קלות עם ידה, מושך אצבעותיה במלוא כוחי הילדותי. וכשנכנעה והדף נגלה, התכופפה מעלי כצל ונשקה למצחי.                                                                                                         "אבל בדף לא נגלה הגן המכושף. לא הפנתרים או הילדה שהובילה אותי בידה ולא חבריי למשחק שביקשו להמשיך ולשחק . במקום כל אלו, הראה הדף רחוב ארוך ואפור בקנסיגטון מערב . בשעת אחר צהריים קרה לפני שהפנסים נדלקים והייתי שם. דמות קטנה ועלובה, בוכה בקול , כל מה שיכולתי לעשות זה להחזיק את עצמי ולבכות, כי לא יכולתי לשוב לשחק עם חבריי היקרים שקראו לי:" חזור אלינו! שוב אלינו במהרה!".                                              הייתי שם . זה לא היה דף בספר אלא מציאות נוקשה. המקום הקסום והיד המרסנת של האם הקודרת שלרגליה ישבתי . לאן הם נעלמו"?  וואלאס השתתק וזמן מה בהה אל תוך האש. " החזרה לגן הנחשק" ! מלמל                         אחרי דקה או שתיים שאלתי " ו..."?                                                                                                             " הייתי אומלל כל כך! הושלכתי לתוך העולם האפור. וכשהבנתי את מצבי במלואו, התאבלתי באופן בלתי נשלט. גם כיום, הריני נושא את תחושות הבושה וההשפלה של הבכי הפומבי...של החזרה לבית בתהלוכה מביכה.                     ניצבת לפניי דמותו של האדון הזקן, המכובד למראה ולו משקפי זהב שעצר ודיבר איתי. מגונן עליי במטרייתו. ואני ילד לונדוני מבולבל כבן חמש .                                                                                                             "בחור קטן ומסכן" אמר " האם הלכת לאיבוד"? הזקן הזעיק שוטר אדיב. סביבנו התאסף קהל. וכך צעדנו הביתה ואני מתייפח ומפוחד. כך חזרתי מהגן הקסום למדרגות בית אבי .                                                                                      כמובן שמייד נחקרתי בצורה נוראה ומבהילה בידי דודתי ואחר כך בידי אבי , האומנת, המטפלת. כולם. ניסיתי לומר להם וזו היתה הפעם הראשונה שאבי הלקה אותי מפני שחשב שאני משקר. אחר כך ניסיתי לספר לדודתי ושוב נענשתי על ידה בגין התעקשותי המרושעת. מאז נאסר על כולם להקשיב למילה אחת ממה שאמרתי. גם ספרי האגדות נלקחו ממני מפני שהייתי 'בעל דמיון רב מדי'. כן! הם עשו זאת. אבי היה שמרן.מה שנקרא 'אולד סקול'. הם עשו שימוש בסיפורי כנגדי. אני זוכר בבהירות את חזיון הגן שעדיין רודף אותי. איני  מצליח להעביר דבר מהאיכות הבלתי ניתנת לתיאור של מציאותו הערטילאית. את ההבדל שקיים בין הדברים הרגילים וחוויות היום יום לבין זה. אבל זה מה שקרה. אם זה חלום אז אני בטוח שזה חלום באור יום ולחלוטין יוצא דופן... לחשתי אותו אל הכרית שהיתה לחה ומלוחה מול שפתיי בגלל הדמעות הילדותיות שהגרתי לתוכה. תמיד הוספתי לתפילה הרשמית שאמרתי טרם השינה גם בקשה שנאמרה מעומק הלב: " בבקשה אלוהים עשה שאחלום על הגן. בבקשה החזירני אל גני"!          לעיתים קרובות, באמת חלמתי על הגן. יתכן שהוספתי פרטים, יתכן ששיניתי אותו. איני יודע...אתה מבין, כל זה ניסיון לשחזר מזיכרונות חלקיים מילדותי המוקדמת. בנעוריי, הגיעה תקופת זמן בה נראה בלתי אפשרי שאוכל לספר על אותו פצע בנפשי...    שאלתי את וואלאס שאלה מובנת מאליה.                                                                          "לא" השיב " איני זוכר שבאותן שנים מוקדמות ניסיתי למצוא את דרכי אל הגן. נדמה שדי סביר שהייתי תחת שמירה הדוקה ותנועותיי מפוקחות בידי המבוגרים בכדי למנוע שוטטות . רק כשהכרנו ניסיתי למצוא את הגן. ואני מאמין שהיתה תקופה, עד כמה שזה נראה בל יאומן כעת, ששכחתי מהגן. בסביבות גיל שמונה או תשע. אתה זוכר אותי כילד בסנט אטלסטאנס?"  
"כן" 
" לא הראיתי סימנים כלשהם נכון? שיש לי חלום סודי"? 
לפתע הופיע על פניו חיוך. "שיחקת איתי פעם במשחק' מעבר צפון מערב'? לא . בטח שלא התחברת איתי אז...זה היה מין משחק" המשיך " שילדים בעלי דמיון שיחקו . הרעיון היה לגלות את המעבר הצפון מערבי אל בית הספר.     הדרך לבית הספר היתה מייגעת אז המצאתי משחק שבו התעקשתי למצוא דרך פחות משעממת. במשחק הלכתי במשך עשר דקות בכל כיוון מקרי. ואז חיפשתי דרך מסביב, דרך הרחובות הלא מוכרים, בחזרה אל בית הספר. באחד הימים, הסתובבתי  בשכונות מהמעמד הנמוך בצידה האחר של גבעת קאמפדן. חשבתי שהפעם אכשל במשחק ואאחר ללימודים. ניסיתי בייאוש רחוב שנראה מבטיח ומצאתי מעבר בקצהו. עברתי דרכו בתקווה מחודשת.                        "אצליח" אמרתי בעוברי שורת חנויות קטנות וקודרות שנראו מוכרות באופן בלתי מוסבר. וראה!  הנה הקיר הלבן הארוך והדלת שמובילה אל הגן הקסום! הידיעה ניטחה בי. מסתבר שהגן המופלא אינו רק חלום"!                            הוא עשה הפסקה בדיבורו.                                                                                                                        " אני משער שהחוויה השניה עם הדלת הירוקה מסמלת את ההבדל התהומי שקיים בין החיים העמוסים של תלמיד בית ספר ובין הזמן הפנוי האינסופי של הילד הרך בשנים. בכל מקרה, הפעם לא נכנסתי לשם מייד. ראשית, מוחי היה טרוד במחשבה של להגיע ללימודים בזמן. כמובן שחשתי רצון קל לנסות את הדלת. אך חשתי משיכה זו כמכשול בדרכי לבית הספר.                                                                                                                                   עם זאת, ברור שהגילוי עורר בי סקרנות. הסתובבתי וראשי מלא בו. אבל המשכתי בדרכי. לא עלה בדעתי, תוך שאני רץ ובודק את השעה בשעוני שאני מפספס את ההזדמנות להיכנס. מצאתי שיש לי מרווח זמן של עשר דקות ודהרתי במורד הגבעה, הגעתי מחוסר נשימה ומזיע לבית הספר. אבל הגעתי בזמן . אני זוכר שתליתי את כובעי ואת מעילי... בעצם, עברתי על פני האירוע והנחתי אותו מאחור. מוזר הא"? 
הוא הביט בי מלא מחשבה.                                                                                                                          " כמובן שלא ידעתי אז שהדלת לא תמיד תהיה שם. לילדים בביה"ס יש דמיון דל. חשבתי שזה יופי טופי שהיא שם. ידעתי את דרכי בחזרה לשם. אבל, בית הספר הטריד אותי. הייתי מוסח בדעתי ולא ממש נוכח בלימודים באותו היום. נזכרתי באנשים היפים והמוזרים שאפגוש כעת. באופן בלתי מוסבר, לא היה ספק בליבי שהם ישמחו לראותני. כן . בטוח שחשבתי על הגן כסוג של מקום עליז שניתן לפרוש אליו בהפסקות בין השיעורים המלחיצים. לא הלכתי באותו יום וגם למחרת . הריכוז שלי נפגע מכל הלחצים והטרדה של חיפוש זמן פנוי לביצוע ההרפתקה. בינתיים הגן המכושף היה עמוק בתודעתי עד שלא יכולתי לשמור אותו עוד בסוד. סיפרתי למה שמו? צעיר עליז שקראנו לו סקוויץ" 
"הופקינס הצעיר" אמרתי. 
"כן... הופקינס. לא שמחתי לספר לו. הרגשתי שזה איכשהו בניגוד לכללים לחשוף את המידע. אבל סיפרתי. הלכנו בחזרה הביתה חלק מהדרך והוא פטפט ולא יכולתי לחשוב על שום נושא שיחה אחר שמעסיק אותי. אז שפכתי את כל הסיפור. טוב. הוא גילה את סודי לתלמידים. התוצאה היתה שלמחרת ,בהפסקה, הקיפו אותי ששה נערים סקרנים מהשכבה הבוגרת שביקשו לדלות פרטים  נוספים על הגן המכושף תוך שהם מקניטים אותי.                                     אתה זוכר את פוסאט המגודל? וקאנטרברי ומוראלי ריינדולס. לא היית נוכח שם במקרה? לא. נדמה לי שהייתי זוכר אם היית נוכח. נער הוא בריה מלאה רגשות מוזרים. למרות שהרגשתי מלא גועל כלפי עצמי כי גיליתי את הסוד. הרגשתי גם מוחמא במקצת מתשומת הלב של הנערים הבוגרים. זכור לי רגע של עונג שנגרם מהתשבחות שקיבלתי מנער ושמו קרוסוואו. אתה זוכר אותו? הבן של מלחין המוסיקה, שאמר זה השקר המוצלח ביותר ששמע מעולם. אבל באותו הזמן, היה רגש מכאיב וסמוי של בושה בספרי מה שהיה סוד מקודש. הבהמה הזו פוסאט התבדח בצורה גסה לגבי הילדה שבירוק".. 
קולו של וואלס שקע בהיזכרו בהשפלה. " העמדתי פנים שלא שמעתי את ההערה. ואז קרנברי כינה אותי 'שקרן קטן'. כשאמרתי שזו אמת התווכח איתי. אמרתי שאני יודע איך למצוא את הדלת הירוקה ואוכל להוביל את כולם לשם בתוך עשר דקות.  קראנברי נעשה תוקפני ומלא צדקנות ואמר שמחובתי לעמוד מאחרי מילותיי או לסבול מתוצאות שקריי.  האם קרנברי סובב אי פעם את זרועך? אם כן, אז תוכל להבין מה עבר עליי. נשבעתי בפניהם שסיפורי אמיתי. באותה תקופה לא היה מי שיעז לחלץ ילד מציפורניו של קראנברי. למרות שקרואסוואו השחיל מילה או שתיים לזכותי. קראנברי ניצח . התרגשתי. הסמקתי וגם פחדתי. באופן כללי, התנהגתי כמו בחור קטן ומטופש. והתוצאה היתה שבמקום שאלך לבדי לגני הקסום, הובלתי את הדרך, בלחיים סמוקות, באוזניים לוהטות, בעיניים נוצצות ,נשמתי בוערת במצוקה , ואחריי צעדה חבורת ששה תלמידים מאיימים ולועגים. ..מעולם לא מצאנו את הקיר הלבן ואת הדלת הירוקה.  
"כוונתך ש..." 
" כוונתי שנכשלתי. ניסיתי. לא מצאתי. נראה לי שמאז, כל עוד הייתי תלמיד בבית הספר, ניסיתי למצוא אותה. אבל לא נתקלתי בה שוב. " 
"האם הנערים התנכלו אליך"? 
"  כן. באופן נורא... קראנברי ערך מועצה נגדי בגין השקר. בתום יום הלימודים התגנבתי הביתה ועליתי במדרגות היישר לחדרי כדי להסתיר את סימני תוצאות פטפטנותי.  אבל כשבכיתי לתוך הכר, לא בכיתי  בגלל קראנברי אלא בגלל הגן. בגלל אחר הצהריים היפה שייחלתי אליו. על האשה החברותית והמתוקה ועבור חבריי למשחק הממתינים ועבור המשחק שקיוויתי ללמוד .המשחק היפה והנשכח.                                                                                  אני מאמין שאם לא הייתי מגלה את הסוד אז... אחר כך באו לי זמנים קשים.  בכיתי בלילות וסבלתי בימים. במשך שני סימסטרים פיגרתי בלימודיי והתעודות היו גרועות. אתה זוכר? בוודאי שתזכור. הרי זה אתה ש'הרבצת' בי שיעורי מתמטיקה והחזרת אותי למסלול". 
חברי בהה זמן מה אל תוך ליבה האדום של האש והמשיך: " לא ראיתי את הדלת ואת הגן עד שמלאו לי שבע עשרה שנים. בפעם השלישית, הגן ממש זינק עליי.                                                                                               היה לי ראיון לקבלת מלגה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית וכשחלפתי במונית לפדינגטון בדרכי לאוקספורד, הצצתי לרגע חטוף, בעודי נשען על חלון המכונית מעשן סגריה וללא ספק, חושב את עצמי לאיש העולם הגדול.   ולפתע. הנה הדלת. הנה הקיר. והתחושה הנדירה והבלתי נשכחת של דברים אהובים. הייתי מפטפט עם נהג המונית  והייתי מופתע מכדי לעצור את המונית עד שכבר עברנו את פינת הרחוב.                                                  חוויתי רגע מוזר. רצוני התפצל לשניים ונע מפה לשם. הקשתי על הדלת הקטנה שקבועה בגג המונית והורדתי זרועי להוציא את שעון הכיס.                                                                                                                            "כן אדוני" אמר נהג המונית הערני.                                                                                                                " אהה...לא.. זה שום דבר" קראתי " טעות שלי . אין נו זמן. המשך בנסיעה"!                                                   והוא המשיך. למחרת, קיבלתי הודעה שקיבלתי את המלגה. אני זוכר איך ישבתי ליד האש בעליית הגג הקטנה, ליד שולחן הלמידה בבית אבי, הוא שיבח אותי. תשבחותיו הנדירות וקול עצותיו מצלצל באוזניי.                                  עישנתי את מקטרתי החביבה. עישון - הסמל הנצחי של גיל ההתבגרות וחשבתי על הדלת בקיר.                             "אם הייתי עוצר, הייתי מחמיץ את קבלת המלגה". חשבתי. "הייתי מחמיץ את אוקספורד. את הקריירה המצוינת שלפניי"! התחלתי לראות דברים  בבירור. ראיתי דלת אחרת נפתחת בפניי: הדלת לעתידי המקצועי. לא היה לי ספק שהקריירה שווה הקרבת קורבנות. חבריי היקרים והמציאות הברורה המתיקו לי את השנים בהן פעלתי לקידומי המקצועי. היטבתי אחיזתי בעולם המציאות.   
וואלאס בהה אל תוך האש והאור האדום הדגיש בפניו תווים של  כוח עיקש. לרגע מהבהב ואז נעלם .                        "ובכן" נאנח " עבדתי הרבה וקשה. אבל, חלמתי על הגן הקסום אלף חלומות וראיתי את הדלת או לפחות יצא לי להציץ בה ארבע פעמים מאז. כן. ארבע פעמים.  לתקופת מה, העולם היה בוהק ומעניין. נראה מלא משמעות והזדמנויות כך שהקסם של הגן הנעדר היה עדין ומרוחק בהשוואה למציאות. מי רוצה ללטף פנתרים כשהוא בדרכו לארוחת ערב בחברת נשים יפות וגברים מכובדים? מלימודיי באוקספורד הגעתי ללונדון. מצויד בהבטחה נועזת לעשות דברים בעלי חשיבות. עדיין היו אכזבות... התאהבתי פעמיים. לא אפרט.                                                     אספר רק שפעם בדרכי למישהי שידעתי שהיא מפקפקת בתעוזתי לחזר אחריה, עשיתי קיצור דרך והלכתי דרך רחוב פחות מוכר בשם: חצר הרוזן. ונתקלתי בקיר הלבן ובדלת הירוקה המוכרת.                                                     " מוזר " אמרתי לעצמי " חשבתי שהם נמצאים על גבעת קאמפדן. זה המקום שמעולם לא מצאתי משום מה. המקום של החלום בהקיץ ". וחלפתי על פניה... ממוקד במטרתי.  באותו אחר צהריים הדלת הירוקה לא משכה אותי. הרגשתי רק דחף רגעי לנסות את הדלת. נדרשו אך שלושה צעדים ובעומק ליבי הייתי בטוח שהיא תיפתח עבורי. באותו רגע,  חשבתי שפתיחתה תעכב אותי בדרכי לאותו מפגש שבו כבודי היה מונח על הכף. הצטערתי לאחר מכן, בגין דייקנותי .  לכל הפחות יכולתי לתת הצצה , לנופף לשלום לפנתרים. אבל כבר הבנתי שאין טעם לחפש שוב את מה שלא ניתן למצוא על ידי חיפוש. אותה הזדמנות שחמקה גרמה לי צער . עברו שנים של עמל רב ובהן לא הופיע שום סימן לדלת. רק לאחרונה חזרה אל תוך חיי. ואתה, תחושה של כתם דק מתפשט על תמונת עולמי. התחלתי לחשוב עליה כעל משהו מר ומצער מפני שלעולם לא אראנה שוב.                                                                                     אולי סבלתי מעומס יתר בעבודה . אולי עברתי את מה שמכנים : משבר גיל הארבעים. איני יודע. אבל בטוח שהזוהר החד שמקל על עשיית המאמץ נעלם לאחרונה. ודווקא בשעה שעם כל השינויים הפוליטיים החדשים אני נדרש לעבוד . מוזר לא? בכל מקרה, אני מוצא שהחיים מייגעים. ככל שאני מתקרב אל תגמוליהם הם מתגלים כזולים. לפני זמן קצר התחלתי להשתוקק אל הגן בדחיפות. ואכן ראיתי שלוש פעמים"… 
"  את הגן"? 
" לא . את הדלת! ולא נכנסתי מבעדה. "                                                                                                וואלאס רכן כלפיי מעל השולחן ,כשדיבר, נשמע בקולו צער אינסופי                                                                  " שלוש הזדמנויות היו לי השנה . שלוש! נשבע שאם הדלת תציע עצמה בפניי שוב אני אכנס. אצא מהחום ומהאבק ומהנצנוץ העקר של היהירות ומהחובות הקטנוניים של היום יום. אלך ולעולם לא אחזור. הפעם אשאר. שלוש פעמים חלפתי על פני הדלת בשנה האחרונה והכשלתי את עצמי מלהכנס.                                                                        הפעם הראשונה היתה כשהיה ניסיון להפיל את הממשלה . מפלגת האופוזיציה ניסתה לעשות מחטף . זוכר את הערב הזה? אף אחד לא היה לצדנו בהצבעה והמחנה השני ציפה במתח לסוף הערב. באותו ערב סעדתי עם הטצ'קינס ובן דודו בברנפורד. הזעיקו אותנו טלפונית להגיע בדחיפות להצבעה. יצאנו מיד ברכב של בן דודו ובקושי הגענו בזמן. בדרכנו חלפנו על פני הדלת והקיר שהיו מוארים באור ירח ובאור הצהוב של פנסי המכונית.                                    " אלוהים " קראתי... 
" מה?" אמר הוצ'קינס " כלום" עניתי והרגע עבר.                                                                                    "עשיתי קורבן גדול" אמרתי ליו"ר המפלגה בעת שנכנסתי אל אולם ההצבעה.                                                        " כולם עשו" ענה ממהר לדרכו.  
" איני רואה כיצד יכולתי לנהוג אחרת בשעתו.                                                                                       ההזדמנות הבאה הופיעה כשמיהרתי אל ערש הדווי של אבי. מיהרתי על מנת  להיפרד מהקשיש הנוקשה ברכת שלום אחרונה. גם אז, הייתי משותק בידי דרישות החיים.                                                                                     אבל הפעם השלישית היתה שונה. היא הופיעה לפני שבוע וכשאני נזכר בה אני מתמלא חרטה חמה. הייתי בחברת גורקר וראפלס. זה לא סוד שאנחנו מדברים. סעדנו בפרובשייר והשיחה נעשתה אינטימית. עלתה שאלת מעמדי בממשלה שעומדת לקום. רציתי ליישב את הפרטים. היה חשוב שנדון בזה. הממשלה היתה מסובכת והרבה דברים השתנו ו... כן. תודה שאתה מחזיר אותי לסיפור.                                                                                         באותו לילה הדברים נותרו תלויים באוויר ומעמדי היה רגיש. הייתי לחוץ לקבל מענה ברור מגורקר. אבל נוכחותו של ראפלס עצרה אותי. השתמשתי במיטב יכולתי השכלית לשמור על קלילות השיחה ולא לכוונה באופן גלוי מדי אל הנקודה שהטרידה אותי. הייתי מוכרח. ראפלס התנהג בצורה שהצדיקה את זהירותי. ראפלס, כך ידעתי, יירד לפנינו, ברחוב קנסינגטון ואז שנהיה לבדנו, תכננתי להפתיע את גורקר בכנות פתאומית. לפעמים על האדם לסגת לתרגילים קטנים מעין אלו. ..  ואז בשולי שדה הראיה, נעשיתי מודע לקיר הלבן ולדלת הירוקה שמשתרעים מולנו בהמשך הכביש. חלפנו על פניה. משוחחים . חלפנו ואני עדיין רואה לפניי את צל צדודיתו של גורקר . כובעו מוטה מעל אפו הבולט. חלפתי במרחק של חמישים סנטימטרים מהדלת.                                                                                 " אם אומר 'לילה טוב' ואכנס דרכה" שאלתי את עצמי " מה יקרה"? הייתי 'על קוצים' לקראת השיחה עם גורקר.          'הם יחשבו אותי למטורף' חשבתי 'נניח שאעלם עכשיו. העלמות פתאומית ומדהימה של פוליטיקאי מבטיח!'             זה הכביד עליי.  
הוא פנה אלי בחיוך מלא צער ודיבר לאט  "אתה רואה" חזר ואמר " הנני! וההזדמנות חלפה על פניי. שלוש פעמים בשנה הדלת הוצעה בפניי. הדלת שמובילה אל השלום, אל העונג, אל יופי בל יתואר, אל חביבות שאיש עלי אדמות אינו מכיר.. ואני דחיתי את ההצעה. רדמונד והיא נעלמה". 
"  איך אתה יודע"?  
"  אני יודע. אתה אומר שנחלתי הצלחה . הצלחה היא הדבר הוולגרי הזה שמתקנאים בו. כן. הצלחתי".                    בכף ידו הגדולה אחז אגוז מלך "זו הצלחתי" אמר ופשט כלפיי את ידו, מראה את האגוז.                                         " בוא ואומר לך משהו רדמונד. האובדן הזה מכלה אותי. כבר חודשיים שלא עשיתי דבר מלבד מילוי חובות דחופות והכרחיות. נשמתי מלאה בחרטה בלתי ניתנת לפיוס. בלילות, בשעות שלא ניתן לזהות אותי, אני יוצא לשוטט. אני תוהה מה אנשים היו חושבים עליי לו ידעו. אני שר בקבינט. אחראי על המחלקה הכי חיונית בממשלה. משוטט לבד. מתאבל , קרוב לקונן בקול רם ,בגלל הדלת. בגלל הגן".! 
כעת, עולות לנגד עיניי, פניו התשושות והאש הזרה והקודרת שבעיניו. הלילה, אני רואה אותו מולי, באופן חי, בעודי משחזר את מילותיו ואת הצלילים שבהם נהגו.    
גיליון אתמול של המקומון של ווסטמיניסטר מונח על הספה. במקומון  מופיעה הידיעה על מותו. בארוחת הצהריים במועדון, דברנו רק על שאלת מותו.                                                                                                       אתמול עם שחר, נמצאה גופתו בחפירה עמוקה ליד תחנת מזרח קניסינגטון, באחת מההרחבות שנעשו עם מסילת הרכבת. החפירה מוגנת מכניסת הציבור באמצעות מחסום קרשים ובו נחתכה דלת קטנה עבור הפועלים שגרו בכיוון הזה. בגלל מחלוקת בין שתי חבורות פועלים, נותרה הדלת בלתי נעולה ודרכה עשה את דרכו.                                                                        ראשי התערפל ממחשבות ומחידות. נראה שהלך ברגל את כל הדרך מביתו באותו לילה. דבר שעשה לעיתים קרובות. דמיינתי אותו : דמות קודרת וכהה פוסעת ברחובות הריקים. עטוף כולו ונחוש. האם האורות החשמליים, החיוורים, שליד התחנה בלבלו את ראייתו והוא טעה לחשוב שזהו קיר לבן? האם הדלת הבלתי נעולה והקטלנית עוררה בו זיכרון נעלם? 
האם ככלות הכול, יש דלת ירוקה בקיר? 
איני יודע.  סיפרתי את סיפורו כפי שסופר לי. לפעמים, אני סבור שוואלאס היה לא יותר מאשר קורבן להזיה מסוג לא מוכר ונדיר ונפל למלכודת פתאים.אבל, אין זו דעתי הבלתי מעורערת. יתכן שתחשבו אותי לטיפש שנוטה לאמונות תפלות, אבל אני יותר מחצי משוכנע שהוא באמת ניחן במתנה על טבעית ובחוש שאיני יודע להגדירו, שהמסווה של דלת בקיר הציע לו מוצא. מעבר מיוחד וסודי לתוך עולם אחר והרבה יותר יפה.  
כאן ניגע במסתורין העמוק ביותר של החולמים. אלה הגברים בעלי החזיונות והדמיון.                                            אנו רואים את עולמנו כשגרתי. על פי המדד שלנו, שנקבע על פי אור יום ,הוא יצא מהביטחון אל תוך החשכה, הסכנה והמוות.  
אבל, האם כך הוא חווה זאת? 
 

נכתב על-ידי
אופיר מלכי
הדף נקרא 147 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי