המתנה

חמש הדקות הכי ארוכות 

הן אלה בהן אני עומדת 

מחוץ לבניין הדירות
בו גרה הפסיכולוגית שלי.

אני נשענת על גדר, חציה בטון חציה ברזל
המוטות בגב שלי, אין איפה לשבת. 

מסתכלת על המכוניות שעוברות ומדי פעם פוזלת לכיוון דלת הלובי כדי לראות 

האם הבחור החמוד בכפכפי אדידס 

המוחה דמעה מתחת למשקפיים- 

כבר עבר. 

חשה את עצמי סוכנת ריגול חשאית שהצליחה לפענח תעלומה סבוכה מאוד 
בלי לדעת שגם הוא כבר פיענח אותי

מצפה לי מבעד ערפילי דמעותיו, מסונוור כאילו יצא מהקולנוע אל אור היום בלכתו לרכב הישן