האחות הגדולה

בוקר.השמש חודרת מבעד לתריסים בבית המפואר של חוי ואדי ביישוב החדש גני עדן. חוי בת ה-18 שוכבת במיטה על מצעי המשי האדומים וקוראת באייפד את הדרשה היומית של האחות הגדולה. שיערה הג'ינג'י מכסה את גופה העירום. במרחק של חמישה מטרים, באותו החדר, שרוע על רצפת הזכוכית נחש מסוג פיתון בורמזי. צבעו סגול מנוקד ואורכו שני מטרים.

בקומה השנייה של הבית אדי בן ה-18 וחצי יוצא מהג'קוזי ומתיישב על ספת העור הכסופה תוך שהוא מנגב את שיערו השחור ומנער את תלתליו. הוא פותח את האייפד שלו ומניח אותו על השולחן העגול לצד מכשיר האייפון שלו שמתחיל להבהב. אדי מרים אותו וקורא את הודעת הטקסט מחוי.

חוי:

"אתה ער?"

אדי:

"כן כפרה, מה קורה? חשבתי שאת עדיין ישנה, לא רציתי להפריע. עליתי להתקלח למעלה".

חוי:

"איזה ישנה. אני רעבה. תאר לך שהייתי צריכה לעלות עכשיו ולעבור בין כל החדרים כדי לחפש אותך? הייתי מתה בלי האייפון"

אדי:

"אפשר לחשוב, כולה 20. יאללה בואי נצא לחצר לאכול. תתארגני".

צהריים. חוי ואדי לוחצים על הכפתור של דלת הכניסה ומחכים שתיפתח. כל אחד מהם מחזיק בידיו סלסלת קש גדולה והם מפלסים דרכם בין העצים הרבים. אדי מכניס לסלסלה אפרסק, אשכולית, מלון קטן ובננה. חוי מכניסה לסלסה מלפפון ונעצרת ליד עץ תפוחים גדול שנמצא באמצע החצר.

אדי:

"חוי, תפסיקי עם השטויות שלך. אסור לנו לאכול את הפרי הזה. את יודעת מה האחות אמרה".

חוי:

"בטח יודעת. היא והשפה המוזרה שלה. קראתי קודם את הדרשה. היא חוזרת על זה בכל יום. 'אל תגעו בו פן תמותון'. מה זה השטויות האלה? אתה יודע שהנחש אמר לי קודם שהאחות מאיימת עלינו כי היא יודעת שאם נאכל נבין שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיה. שאנחנו לא צריכים שהיא תדאג לנו לאוכל, לבגדים, לבית שאנחנו גרים בו. הוא אמר שאנחנו חיים בסרט ואנחנו לא מבינים איזה עולם גדול מחכה לנו שם בחוץ. היא סתם לא רוצה שנתפתה ללכת למסיבות ולקזינו. זה מה שהוא אמר. אתה יודע מה זה בכלל קזינו? אני קוטפת תפוח. קח ביס"

ערב. חוי ואדי נכנסים הביתה. מהרמקול הגדול בסלון בוקע קולה של האחות הגדולה.

האחות הגדולה:

"שכחתם שאני יודעת הכל? חשבתם שתצליחו להסתיר ממני? תניחו את האייפונים שלכם על השולחן. את האייפדים אני אקח לבד. יש לכם חמש דקות להחליף בגדים ולעוף מפה. אתם עוד תצטערו על זה".

חוי:

"אבל..."

האחות הגדולה:

"בלי אבל ובלי חבל. נשארו לכם ארבע דקות".

כעבור שנה.

בוקר. הגשם חודר מבעד לחלון השבור בביתם של אדי וחוי בעיר הנחשלת בלי פתח תקווה. אדי נצמד לחוי בניסיון לחמוק מהטיפות שמרטיבות את המיטה הצרה בחדר הקטן שלהם. קולה של האחות הגדולה בוקע מהרמקול שנמצא בתקרה.

האחות הגדולה:

"בוקר אדי, תפסיק להתפנק. יאללה, לעבודה"

אדי  קם מהמיטה, שוטף את פניו במים העכורים שיוצאים מהברז ויוצא לחצר.

כעבור שעה יוצאת חוי לבושה בבגדים בלויים. היא לוקחת את סלסלת הקש המתפוררת ומכניסה לתוכה שני מלפפונים קטנים, עגבנייה ותפוח רקוב.

אדי: 

"לכי לשוק אישה! לא נשאר לנו כלום".

חוי פוסעת בסמטאות הצרות, עוברת בין מקבצי הנדבות ומגיעה לשוק. היא פורשת את מרכולתה בעיניים מבוישות על שולחן עץ רעוע. 

לא רחוק משם, בבית המלאכה שלו, יושב אדון מנדלבאום מאחורי נול האריגה. כשהוא קולט את חוי הוא יוצא לרחבה העמוסה בדוכנים ומתקרב אליה, מחייך כמי שזכה הרגע בפרס נחשק.

חוי מישירה אליו מבט. היום, היא יודעת, לא נותרה לה ברירה.

אדון מנדלבאום:

"נו, חוי, רוצה קצת כסף? איך תשלמו את חשבון החשמל? את יודעת מה אני רוצה..."

חוי יודעת.

היא מסתובבת לאחור בלי לומר מילה. 

היא מטה את ראשה. 

דמעות שוטפות את פניה כשהוא גוזר את הצמה הארוכה שלה.

נכתב על-ידי
נגה אולמרט
הדף נקרא 67 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי