המנוגנת

המנוגנת

 

פרקי אצבעותיו של הפקיד לחצו על החותמת. נדחתה הבקשה. נדחו שלושת הבקשות. ומה לו, לאדם הקטן המסתכל על הדיו הברורה, לעשות - כשעיניו נתקלות לשבריר שנייה בעיניו של הפקיד?

האדישות שבה הוא מתיישר בכיסא ומחווה בידו לעבר הדלת. עצבותן של פרקי האצבעות שסוגרות את הדלת. סוליות הנעליים שחורקות כל הדרך אל היציאה. עורף אחד של פקידה מסתובב אליו וסוקר אותו בבוז. הפקידים, הניירת, ריח המערכת המחלידה מיום ליום ומגלגלת אותו ככדור כדורת ממשרד למשרד.

זה היה הפין האחרון שנפל מבחינתו. כשהתיישב ברכב לחץ על התמונה של קטיה והתניע. "הם דחו את הבקשה שלי. נמאס לי כבר קטי. אני לא מבין, אני לא יודע מה צריך לעשות. כן, כן, ניסיתי מספיק. כל יום אני בא לשם. כן, אבל תראי…" הוא שואף אוויר, ומחזיק אותו ארבע שניות בפנים, כמו ביוגה. עם המילים שלו משתחררת הנשימה. "אני נוסע עכשיו לסטלה מאריס להסתכל על הים. תביאי המבורגר. אני אצלע כל החיים, זה מה שיהיה. לא, לא--אני לא עושה דברים כאלה. בסדר, הם עושים ואני לא עושה. כן. למישהו אכפת? את--זאת לא חוכמה. הוא לא הסתכל לי בעיניים אפילו. טוב. תביאי המבורגר, ניפגש שם."

 


2. 

הם ישבו זה מול זו, רגליהם משוכלות מול המנזר, והים, וההמבורגר. הוא אכל את שתי פרוסות הלחם, והיא את הבשר. 

קודם ביקש ממנה להתרכז בקול הגלים. שיפולי ההר עליו ישבו, היו כקולה של גיטרת בס היורדת בסולם. נמוך, אמר לה, בסוף - כשהים וההר נפגשים, זה כל כך נמוך שאפילו האוזן שלך לא מסוגלת לשמוע את זה. והיא הנהנה, עיניה מטיילות באוויר, אנה ואנה. ראשה זז מצד לצד, בעודה מזמזמת את תיאוריו. "אם לא היית חושב בצלילים, איך הייתי רואה?" 

והוא משך בכתפיו, נפנה אל הנוף. הנוף הכחול, המחשיך, השמש הנבלעת בקו התפר בין הים לשמיים. "אני אסביר לך. את יודעת גם לתפור, נכון?" היא מסכימה. "יפה. במכונת התפירה יש את התפרים. את עושה קו, וזה לוקח זמן. אבל זה מחבר בין שני בדים." היא מסכימה. "ככה גם כדור הארץ."

"אתה לא נורמלי." הוא נוגס בלחם, והיא מוחה מפיה שארית של המבורגר. "אם הם היו יודעים איך אתה מתאר דברים, אף אחד לא היה חושב פעמיים להוציא אותך מהצבא. תתעקש על זה."

מעבר לכתף שלה השמש נעלמה. הוא התבונן בפנים שלה, כמחכה להפוגה הזאת לשיחה ביניהם. "קטי, אני חייב לומר לך משהו."

"מה?" היא הסיטה את השיער מהפנים שלה, וסובבה את ראשה אליו. הוא צלל אל תוך עיניה, וידע שהיא לא מסוגלת לצלול בעיניו שלו, ולכן לקח את כף היד שלה והנחה אותה אל הפנים שלו, מעביר אותה ברכות על פניו: תחילה על הלחיים, ואז על האף, והעיניים, והפה המתעקל מעלה בחיוך עדין. "אז תגיד."

"את יודעת מה אני עומד לומר לך."

"אתה מכיר אותי מספיק שנים כדי שתדע מה אני עומדת לענות לך."

"אבל אני מוכרח להגיד את זה."

"אז תגיד את זה."

"אני אוהב אותך."

היא משכה את היד שלה מהפנים שלו, בתנועה חדה, מערסלת אותה בחיקה. "יופי."

"יופי."


3. 

הוא שכב על הגב על מיטת קומותיים קרה ובהה באינסוף, והרגל שלו שלחה פעימות של כאב. "תומר אחי, תגלגל לי סיגריה."

פניו של תומר הופיעו מלמעלה, מרחפות מעל, גבותיו השחורות משרטטות סימן שאלה על פניו. "אתה מעשן?" הוא התבונן בו בסקרנות, וכעבור דקה הפנה את ראשו לבנים וחיוך נסוך על פניו. "אמרתי לכם שהוא שקרן. הוא שקרן רע," ואז תומר נפנה אליו שוב. "אתה שקרן רע, וגם אין לך יושר. מה, אתה חושב שאני מסתובב וגונב להם טבק? מי אתה חושב שאתה, אה? כולם ידעו שזה אתה. תפסנו אותך על חם." הוא תפס בצווארון החולצה שלו והתחיל להדק. "ואני לא הולך למ"מ. ואני לא הולך למ"פ. ואני לא הולך לסמלת, ואתה חי בסרט. פשוט חי בסרט קולפין." והמשיך להדק. 

יוני קולפין שתק. יכול היה רק להתבונן באדישות בידו המהדקת עוד ועוד את החולצה. ושוב עצר את נשימתו, הפעם לא ידע לכמה זמן, עצר את נשימתו והזמן עצר מלכת. בדיוק כמו בפעם ההיא שהסיע את קטי הביתה, לרחוב הכלנית שש ברמת ישי. וכשחיבקה אותה אימץ אותה אל לבו ועצר את נשימתו, במחשבה שכך גם יעצור הזמן מלכת. ורק כשעמד להתעלף שחררה אותו ואמרה לו בקול רועד - "אתה לא נושם! תחזור לנשום!" 

כשעזב תומר את החולצה, הסתובב יוני על צדו והחל להשתעל. והשיעול התגלגל במעלה הגרון שלו, מתוך בית החזה, והפך לקיא שנשפך על בגדיו הלבנים של תומר. 

האף של יוני קולפין, כשהרים את ראשו מהמיטה,  היה שבור. 


4. 

במרפאה, החופלת הביאה לו שני כדורים. כדור שינה שהגניבה לו מהאוסף האישי שלה, וכדור אקמול לטפל ברגל ובאף השבור. "מי ישמע, אתה מבקש ממנו לגלגל לך סיגריה."

הוא נאנח ולקח מידה את הטבליות. "אני צריך לבקש לראות קב"ן."

"מה," היא סקרה אותו מלמעלה למטה. "חוץ מלהיות חצוף אתה נראה בסדר לגמרי."

"הם לא יודעים שאני משוגע," הוא השיב לה. "הם חושבים שהכל בסדר איתי."

"ככה זה כולם, קולפין. ככה כל החיים." לחופלת קראו סמדר. לפעמים יוני הרגיש שהיא היחידה שהוא יכול לדבר איתה בכנות. היא שאלה אותו פעם אחת, אם זאת הסיבה שכל הזמן הוא בא למרפאה. ובאותו יום הוא חשף חיוך נבוך והודה שיש לו כישרון מולד בלקבל מכות. והיא צחקה, כמו שלא ראה אותה צוחקת בבסיס הרבה זמן. לפעמים תהה אם אי פעם יהיה מסוגל להודות בפניה שהוא מחבב אותה. אבל תמיד כשטיפלה בו התבונן בה ונזכר בפניה הצופיות של קטיה, והרגיש שהוא לא יהיה מסוגל לאהוב אדם אחר אף פעם, כמו שאהב אותה. ולכן גם אף פעם לא העז. "טוב. כשאתה משתחרר על סעיף נפשי, דבר איתי. אולי אני אשתחרר אז, וגם אתה תשתחרר, וניסע ביחד לאיזה אגם לדוג דגים."

"סמדר."

"קולפין."

"זה לא מצחיק. את לא יודעת לדוג."

"דיי, נו, אני לומדת מהר. שחרר ממני. תראה איך אני ככה מטפלת בך, דוחפת לך מרשמלו לאף. זה לא מקצועיות תגיד לי? איפה עוד תקבל טיפול כזה? אז אתה מדבר איתי על דגים, בחייאת."

"תקשיבי. אני חושב שאני כבר מתחיל לצלוע." הוא הוריד את הנעל שלו, והגרב, וחשף רגל כחולה למחצה. "אני לא מצליח להרים אותה מהרצפה. את יכולה לבדוק אותה?" היא העבירה את עיניה החומות, הגדולות, מהרגל שלו, אל הפנים שלו, כמנסה להעביר לו מסר. כמנסה להסביר לו, שהיא בסך הכל עברה הכשרת חובשים, ואין לה שמץ של מושג מה לעשות עם הרגל שלו.

"קודם כל, תתקלח. דבר שני, לך לראות רופא. אולי יוריד לך פרופיל. אולי תקבל נכות מצה"ל. מה רע? אפילו ישחררו אותך. אם תלך לקב"ן ותגיד שאתה גם משוגע, פעמיים כי טוב. אתה  רואה? בסוף הכל מסתדר בחיים."

"אבל?" הוא התחיל להחזיר את הגרב שלו והנעל שלו. היא התבוננה בו במבט בוחן. "יש מלכוד, לא?"

"מה אני אעשה כשתלך?"

הוא חייך. "סמדר."

"קולפין."

"תגלגלי לי סיגריה, בבקשה. כמתנת פרידה."


5. 

ואיך הכל נגמר? כשגלגלו אותו באלונקה לבית החולים. 

לאט, החל לאבד את תחושת הזמן. כשהיה שוכב בחדר, בוהה לתקרה. מנהל שיח סתמי עם שותפיו לחדר שלעיתים קרובות מדי הפך לאלימות, חד צדדית, נגדו. פעם אחת, מתוך שינה צעק - "תגלגל לי סיגריה תומר!" ושותפיו לחדר החלו לקלל, אינעל העולם, כוסאוחתוק של הילד הזה, אנחנו נזיין את האמ-אמא שלו. ובפעם ההיא, תומר לא היה מוכן לסלוח לו. פניו הופיעו מול פניו של יוני. הוא נתן לו סטירה שהעירה אותו מתוך שינה. "אתה מסתלבט עליי גם כשאתה בחלום התשיעי?" 

"אני עוזב היום את הבסיס," ענה לו יוני, מנומנם. "אתה לא יכול לעשות שום דבר. אני הולך, ולא חוזר."

"אל תדאג. אני אדאג לך ליציאה מכובדת, כזאת שאף אחד במקום המסריח הזה לא ישכח."

"אה, מתנת פרידה וכאלה." בראשו, דמיין את תומר הולך איתו החוצה ומעשן איתו סיגריה. מתנצל, על המכות, על ההתחצפויות, על ההלשנות מול הסמלת. על הכל. סוגר איתו את הפינה, בצורה מכובדת, כמו שאנשים שמכבדים את עצמם עושים. בעולם האמיתי. אבל תומר לא היה שייך אף פעם לעולם האמיתי, שמציית לחוקי הכבוד. שמנהל את המלחמות שלו בכבוד, ובוחר את האויבים שלו כך שיוכלו להחזיר לו בקרב. 

הוא משך את יוני מהמיטה בעוד זה צועק - "רד ממני, פסיכופת! מטורף! עזוב אותי מניאק מסריח!" ושותפיו לחדר צעקו - "סתמו כבר את הפה, רוצים לישון," ואף אחד לא קם בשבילו.

בחשיכה לא הצליח יוני לראות את הסכין, וכתוצאה מכך גם לא התחמק ממנה, וכתוצאה כתוצאה מכך, הדבר הבא שזכר היה את הכאב המלובן, הקר, שדקר בבטנו כמו להב עשויה קרח דק. וכשסמדר מצאה אותו על הרצפה, הדבר היחיד שהצטער עליו היה ידיה העדינות שניסו לשווא לעצור את סילון הדם שפרץ מבטנו. וכשראה אותה אוחזת בו כך, עיניו התמלאו בדמעות והוא הצטער שוב ושוב בפניה, שהוא לא אוהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותו. 

וכשהתעורר בבית החולים, אל מול אורות הפלורוסנט הלבנים, שאל אותו הרופא למי להתקשר. "תתקשר לקטיה," השיב לו. 

"מי היא בשבילך?"

הוא לא הסתכל על הרופא. "זה לא משנה."

"אני רוצה לדעת, כדי שנוכל לרשום במערכת."

"היא הרבה דברים."

"בחור צעיר, אני לא יכול לאפשר לך לקבל אורחים שאינם קרובי משפחה."

"היא אחותי."

"אין לכם את אותו שם משפחה."

"היא התחתנה כבר." 

"בחור, אתה עושה ממני צחוק?"

יוני הסתכל עליו, מנסה להעלות על פניו את המבט הרציני ביותר שיכול היה להעלות עליהן אי-פעם. "אם המקצוע שלך יקר לך, תתקשר לקטיה בבקשה." והרופא, שהתבונן בצעיר המפציר בפניו להביא - לא את הוריו, ולא את משפחתו, אלא בחורה אחת צעירה, זימן אותה בכוחה של התקשורת האלקטרונית.


6.

הוא התבונן בפניה, כדוגמת אותו כומר המתבונן בתמונת פניו של ישוע הצלוב בכנסייה. היא הביאה את כיסא הגלגלים, מתהלכת בבית החולים בחופשיות יחסית, על אף שאינה רואה. רק אחרי שתיאר בצלילים את בית החולים יכלה להבין לאן הוא מכווין אותה. איך יכול היה לתאר וילון, או זווית חדה? הווילון היה צליל רך, של ילדה קטנה, והזווית החדה כקולו הצורם של העורב המתקרב אליה מכיוון היד השמאלית. וכך ידעה היכן עליה למצוא את כיסא הגלגלים. וכשהביאה אותו אליו, הפציר ממנה לקחת אותו לסיבוב בחנות המזכרות. גם כשהרגיש את האבן הכבדה הזאת, שרבצה עליו, מבחינה מילולית והן מבחינה מטאפורית, בחלל הקיבה - רצה לראות אותה ולהיות בקרבתה של קטיה. בפעם האחרונה שנפגשו היא סירבה לו. הוא לא ידע אם להתעקש על קשר מסוג כזה ביניהם, ובכל זאת המשיך להפציר בה בעודם נוסעים אל חנות המזכרות. ובמקום להשיב לו, כן או לאו, הסיעה אותו ברחבי בית החולים לקולו המכווין ולא ענתה על שאלתו - אם היא אוהבת אותו או לא. "את יודעת, לפעמים אני מתפלל שתראי. אפילו רק לחמש דקות. כדי שתראי את העיניים שלי, שמבקשות ממך, כמו… כמו איזה כינור אומלל שצורם במשך סימפוניה שלמה. ואף אחד לא שומע אותו, חוץ מהמאזין הבודד בקהל שבוכה לקולו הצורם."

"תראה איזה מזל," אמרה, כשהגיעו לחנות המזכרות. "שהצבא הבין שאתה מטורף. גם בדרך ישירה, וגם בדרך עקיפה. עכשיו לא תצטרך להסביר לאף אחד. איזו מזכרת אתה רוצה?"

"כן, אני מניח שאני בר מזל. אני רוצה את הדובי הגדול, האדום לבן. והייתי רוצה, הייתי שמח, להביא אותו לך. אבל את תוכלי רק להרגיש אותו. להרגיש כמה הוא גדול, ועוטף אותו. ואני אביא לך אותו, את יודעת? כדי שתזכרי את הערב הזה, לפני שאת שוכבת לישון."

"יוני, דיי. תחשוב שנייה בהיגיון."

הוא גלגל את עצמו אל הדובי, מותיר אותה לעמוד כשזרועותיה משולבות בכעס על חזה. ובעודה משדרת אליו את הכעס הזה, בגלים, בטיפוף רגל עצבני, גלגל את עצמו לקופה וקנה את הדובי הענק. וכשהושיב את הדובי הנ"ל על ברכיו גלגל את עצמו אליה ודחף את הדובי אל גופה. והיא לא לקחה אותו, אלא רק נתנה לו ליפול. "אני לא משתפת איתך פעולה. הוא יישאר כאן."

"קטי!"

"יוני, תפסיק. אני אלך מכאן."

"אז תלכי."

"אני הולכת."

והיא הלכה. 

והוא נשאר בבית החולים, עם הדובי הענק שלו, לבהות בתקרה ובנורות הפלורוסנט. ידע, שגם אם ניצח על הבירוקרטיה, הפסיד על האהבה.

נכתב על-ידי
טלית
"הדמויות בספרים אמיתיות כמו בני אדם" (ספר האי-נחת)
הדף נקרא 17 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי