הצעקה האחרונה

את הצעקה האחרונה צעקתי לפני שנים רבות,

והיא עוד מהדהדת בקירבי.

"היו שלווווום!", צעקתי,

והריק השיב פני ריקם.

וידעתי שהגבעות יוריקו שוב,

וקירות וחומות ייפלו,

ואעפ"כ ביכרתי ובחרתי בבלתי ניתן.

את הצעקה האחרונה צעקתי לפני שנים,

ורגע לפני שהיא יצאה מפי,

היא נתפסה בין שיני, במזל.

נגדעה באיבה, ואיתה איבתי.

ומאז - אהבתי ועודני

ומאז - סלחתי,

אבל טעמה נשאר בפי.

זוהי התמכרות. זר לא יבין, רק המכורים.

וגם אם אני נקי כבר עשור זה לא אומר שאני לא רוצה.

וגם אם לרוב תוכי שקט.

הצורך יתעורר ויצרח את נשמתי

ויקרע את קרבי.

ורק בקרב מאסף,

אאסוף את השברים ואדביק ואכסה בזהב.