הציורים של גבי


Photo by Artem Xromov on Unsplash / https://unsplash.com/@nortlong

Photo by Artem Xromov on Unsplash


הייתי בעייתי מאד בגיל ההתבגרות. הילדות הסתיימה; המשחק הקסום, התמים, בשדה השיפון הגיע לסיומו ומצאתי עצמי בקצה הצוק. הצניחה היתה חופשית. היה לי כיף, כן, ממש כיף, ליפול. הרגשתי חופשי בצלילתי. שניה לפני שהתרסקתי באכזריות על קרקע של מציאות קשה, אמי מצאה עבורי מקום ללמוד בו ולהעביר את ימי, במקום התיכון ממנו הועפתי בבעיטה. נחתתי ברכות במכללה פרטית לאמנות, ובכיף שלי התחלתי ללמוד ציור, עיצוב וצילום.

היו אלה שנים כיפיות מאד. מעבר לצמיחתי והשתכללותי כיוצר, חשתי בגיבוש ובביטוי של עולמות התרבות והיופי, שספגתי בנפשי במהלך השנים. הבנתי שאני אמן, גם אם לא היה לי שמץ של מושג אז, מה זה אומר.

במכללה הכרתי את הטיפוסים הצבעוניים והמטורפים של עולם האמנות, שנראו לי כחומר אנושי אפל ושונה לגמרי מהחבר'ה המדליקים שהכרתי בתיכון. הם היו מבוגרים ממני, בחמש, עשר שנים ויותר, והיו גם גימלאים, כך שמהר מאד מצאתי את קבוצת השווים שלי, יחידת הצעירים הסוררים, המתבגרים פורעי החוק, אשר ממש כמותי מצאו עצמם חוגגים מחוץ לתלם החברה, בלימודי אמנות עליזים. את השיעורים העברנו בכיתות שונות ובמסלולים מקבילים, אך נפגשנו בקפיטריה בהפסקות שבין השיעורים. בחבורה כיכבו אבי זהבי החתיך, דור הקשוח, רונן חלימי ודרור הבלונדיני, וגבי. אני וגבי ישר הפכנו לחברות הכי טובות. לא יכלתי למצוא דמות שונה והפוכה יותר מכל מה שהכרתי, אהבתי או ידעתי, עד אז. אמריקאית במקור, גבי עלתה לארץ מלאס וגאס המהבהבת וסימלה עבורי את האופל הפוסטמודרני של תרבות הקפיטליזם, של שנות התשעים המטורללות. בְּגלקסיה המרושתת בטלביזיה בכבלים ולוויינים, החלל, אסיה, אירופה ואמריקה, ערוצי המוזיקה והקניות, הביביסי והסי אן אן, הפכו מוחשיים יותר ויותר, ככל שנערת האמוריקה נכנסה לתוך חיי.

גבי ציירה טוב אך לא היטב והסתובבה תמיד במראה זרוק ולא ברור. למרות השוני המוחלט ביננו, נמשכתי אליה מאד. היתה בה 'אחרות' של אנשים מעומק החיים, שידעתי על קיומם, אך מעולם לא פגשתי באופן אישי. זה הדליק אותי מאד. כחלק מנטיית הלב שלי בגיל ההתבגרות, ללכת נגד עצמי עם רצון עז לעשן סמים ולעשות את כל מה שאסור, השתוקקתי שנהיה חברות הכי טובות כמה שיותר, לפחות עד שהלך הרוח הזה, הזר, ימצה את עצמו.

וכך היה. הפכנו לחברות טובות ובילינו שעות רבות של בדידות נעורים בחדרה הזרוק בגבעתיים או בחדרי המעושן בתל השומר. אל תוך הלילה ולאור נרות, היינו מדברות ומציירות ביחד ללא תחושה של זמן, פוגשים חברים משותפים ויוצאים לבלות בתחבורה ציבורית בכל הברים והמועדונים של המטרופולין הניו יורקי של גוש דן. ראינו סרטים אמריקאים בהקרנת חצות ובזכות גבי והסמים הרגשתי שאני חלק מעולם הקסם הזה, הנועז והקולנועי. הרגשתי שאני חי בתוך סרט הוליוודי, צבעוני ונוצץ במיוחד. הכי אהבתי לצלול כל השבת לתוך ספרים של ג.ג מארקס וויליאם בורוז ובערב לתפוס אוטובוס לגבעתיים אל גבי, לעשן באנגים ביחד, לכתוב, להתחרמן, לצייר באושר גדול ולשרוף את הזמן האינסופי שהיה בידינו, כצעירות חופשיות בשולי החיים.

ואז התגייסתי. למרות שהייתי צלם צבאי וצה"ל היה מדהים, הייתי כל כך מפורק מהסמים ומהשנים שביליתי מחוץ למערכת, שהיה לי קשה. רציתי להשתחרר, ולא ידעתי איך. ראש הענף אמר שלהשתחרר אפשר רק דרך הכלא. הוא לא העלה על הדעת, שאפנה לקב"ן, וזה בדיוק מה שעשיתי. לאחר כמה פגישות עם קב"נים שונים, שאמרו לי, "אתם דור מפונק! עושים בשבילכם הכל ואתם לא תורמים דבר!" הבנתי שצריך לנקוט בצעדים יותר נחושים. בפגישה הבאה אצל הקב"ן החלטתי ללכת על בטוח. הימרתי, כמו בלאס וגאס, והחלטתי לצייר לקב"ן את סגנון הציורים של גבי, שהכרתי בעל פה. אצלה, למשל, ציור תמים של עץ, יהפוך לדימוי של צליבת ישו האומלל, ולא, כמו שאצלי, לשקדיה יפייפיה במלוא פריחתה. ציור של בית, אצל גבי, יראה כקוביה מפורקת עם חלונות שבורים, ולא, כמו שאצלי, כרישום ארכיטקטוני מרהיב, באנימציה תלת מימדית.

וכך בדיוק ציירתי לקב"ן, כשישבנו אצלו אני ואימי הבוכיה בפעם האחרונה שהזמינו אותנו. מתוך החשיכה ובמצוקה אמיתית, הציורים של גבי נשלפו תחת ידי במהירות ובמיומנות. הקב"ן התבונן בציורים, עווית של זעזוע עברה בפניו והוא אמר:

"אתה מצייר כל כך יפה. אולי הצבא זה לא המקום בשבילך...?... "

והעיף אותי כמו טיל בפטור כוללני לכל החיים.

וזהו. זה הסיפור על הציורים של גבי.

האם אני גאה בו? לא. ממש לא. אבל זה מה שיכלתי לעשות בתור נער מתבגר עם בעיות רגשיות ונפשיות קשות. (וסמים). למרות האקזוטיקה האמריקאית, הייתי שרוי אז במרה שחורה וידעתי, שזו נקודת השפל של חיי. שבועיים אחרי הפטור התחלתי להשלים בגרויות ושבוע אחר כך התחלתי טיפול פסיכולוגי, שאני מתמיד בו עד היום.

גיל ההתבגרות היה עבורי מסע קסום ואפל לצד החיים הרגילים של האנושות. למרות רגשות הדיכדוך, הכאב וחוסר ההתאמה, היו גם רגעים קסומים של אושר והתעלות אמיתיים, נוצצים במיוחד. בסופו של דבר, היה מעולה. היה שווה. היה. כעת אני מחבק את ההווה בציפיה למתנות שהזמן יביא עימו בדרך המוארת קדימה, בחזרה לשדה השיפון.





נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל:"סקס בינלאומי וסיפורים אחרים"
הדף נקרא 102 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי