ש"ג

ערב חמישי, אני ודוביק בעמדה. מסביבנו רק שקט עמוק. ואסור אפילו לעשן. אפשר לסמוך על צה"ל שאפילו כשיוצאים לחלל, מישהו יקים עמדה שמישהו אחר יצטרך לשמור בה. לא רציתי בכלל להיות פה. היה לי יותר טוב באליפלט. שם כבר הייתה לי פינה מדוגמת, ופז"ם, ולא העירו אותי בבקרים. אבל היה תקן ל-1,500 חייל תומכי לחימה. ועשו הגרלה, ואני יצאתי. אז בגלל זה אני עומד כאן עם דוביק, מתגעגע לבחורה שעזבה אותי ברגע שהגיעה החופשת שחרור שלה, וטוחן תפוצ'יפס באפוד מלא, בצריח מבודד של הטיולית על חלל המזדיינת הזאת.

חלק מהחבר'ה ממש התרגשו מהסיפור הזה. לעלות על ספינה מהדגמים החדשים האלה, לעבור את הקורס תפעול של הצקלג, שזה התותח שהקנה שלו מצביע החוצה מהעמדה שלנו, ולעבור בחור תולעת הזה. וואלה לא מבין אותם. תוריד את כל הקישוטים מהסיטואציה הזאתי וכל מה שנשאר לך זה לעשות 8-8 מגעיל במוצב זז, לחטוף מלא זריקות חדשות בזרוע על כל מקרה שלא יהיה, ולאבד חברות לטובת איזה שמוק אחר שלא יוצא לדרך. זה לא כאילו שאנחנו הולכים להטיס משהו או לראות איזה פעילות מעניינת. הכי קרוב שהגעתי לראות אש בינתיים היה תורנות מטבח שרמי פלטוביץ' דפק אותי בה בשישי האחרון.

"חרמש לש.ג, עבור" אומרים לי בקשר. "ש.ג לחרמש, המשך", אני מחזיר. דוביק מסתכל עלי ומכניס עוד תפוצ'יפס לפה שלו. "מעדכנת שבעוד חמש דקות צפוי לעבור לידינו רת"ח בדרך לנקודה 5. זה בסדר, הוא משלנו". "רות קיבלתי", אני אומר ביובש. ודוביק מחטט באף. רת"ח, למקרה שאתם לא מעודכנים בנדבר החדש, זה רכב תקיפה חללי. ונקודה 5 זה הכוכב לכת החמישי במערכת השמש של זורן. "אתם בסדר שם?" היא שואלת אחרי שניה. וואלה, לא. לא בסדר. אני מת פה מבפנים אחותי. נשבר לי הלב, נשבר לי הזין, נשבר לי המוח. ויש עוד 5 שעות לפני שאני יכול לעשות סיגריה בחדר עישון ולהתקפל למיטה שלי. "כן, בסדר. הכל שקט" אני אומר. "רות ש.ג, המשך שמירה נעימה". והאור הקטן על לוח המחוונים נכבה. והשקט המעיק הזה חוזר.

עמדת הש.ג עומדת מחוץ לגוף הספינה העיקרי. היא משקיפה על המזח שלנו. איפה שספינות אחרות יכולות להתחבר אלינו ולאפשר לאנשים שלהן לעלות אלינו. ויש לה תותח שמכוון לשם. בכל התדריכים על אירועי פלישה לספינה, העמדה הזו חוטפת ראשונה. וזה נשמע אולי קרבי לאללה. אבל זה לא. תמיד מאיישים אותה אנשי נשקיה, או טבחים, או עובדי רס"ר. חבר'ה שקיבלו חצי הכשרה. כאלה שלא מצופה מהם להרבה. ככה שאם הם נאבדים, לא קרה שום דבר נורא מנקודת המבט של כוח הלחימה המבצעי.

ספינה גדולה ומלבנית עוברת איזה 10 קליקים מימין אלינו. אני נבהל כשאני רק רואה אותה, אבל אז נזכר. יש לה דגל שוודיה על הצד. היא עוברת לידינו, מתמקמת לא רחוק ואז יוצאות ממנה כמה יחידות סיור בפסים צהובי להבה. זה מכווץ אותי רק קצת. כשהתגייסתי זה מה שרציתי. להיות טייס של יחידת סיור ותקיפה כזאת. אבל לא עברתי את המבדקי כניסה. ואז הייתי כל כך מבואס מזה שלא רציתי שום דבר אחר. וזרקו אותי לקורס תומכי לחימה. כוסומו, עוד שבעה חודשים והייתי כבר משתחרר, והייתי עדיין עם חגית. והיינו נוסעים ביחד לאיסלנד או משהו.

דוביק ממשיך לאכול מהתפוצ'יפס. אחד אחרי השני. ומסתכל עלי. לא מבין איך הוא לוקח את זה בכזאת שלווה. התחילו לשים אותנו בזוגות אחרי צביקה ומה שהוא עשה לעצמו בלילה השלישי שלנו כאן. אני יכול להבין האמת. לבד לגמרי פה בחוץ. בחלל ובכוכבים, בלי שום אדמה. יש בזה משהו שלא תמיד בא טוב לאנשים.

באחת וחצי בלילה באים להחליף אותנו. ואני יורד והולך לעשן. החדר עישון שהכינו לנו הוא במפלס התחתון. ויש בו חלון גדול לכוכבים ומשאבה ששואבת את האוויר המורעל לאנשהו שאני לא יודע. רמי יושב שם לבד וכשאני מצטרף אליו הוא אומר לי שזהו, כבשו את נקודה 5. כמעט בלי נפגעים בכלל. ושתהיה בטח מחר איזה מסיבה בחדר אוכל. אני מושך בכתפיים. מה איכפת לי. עוד 7 וחצי שעות אני עולה שוב לשמירה.

אני יודע שאני אמור להיות שמח. זה טוב שהמלחמה הזו מתקדמת בקלות וכמעט בלי בעיות. זה טוב שהאנשים שלנו לא מתים. לפני שנה וחצי כשהזורנים באו לארץ כולם חשבו שזה סוף העולם. אבל האמת הפשוטה היא שזה לא עושה לי כלום. אני קולט פתאום שאני עמוק במחשבות ואני מרים את הראש. רמי כבר הלך. ואני לבד. שקט פה מאוד.

אני קם ויוצא אל המסדרונות הארוכים של הספינה. הולך לכיוון אזור המיטות שלנו. אנשים עוברים לידי בדרך. מדברים על דברים. חלק מהם נראים שמחים, חלק פחות, חלק אוכלים משהו בזריזות בדרך לאיזו עמדה. משמרת לילה. ואני הולך למיטה. נפרד מאוד מכל זה.

אני מטפס על המיטה שלי, העליונה מתוך שלוש בגומחת הקיר שלנו. דוביק מתחתיי כבר נוחר. משתרע על המזרן הדק שלי ומתכסה. לפחות המזגן סביר כאן. אני מפנה את הראש הצידה ונתקל בחלון זכוכית הפלדה המשקיף החוצה. מי ששם את זה כאן בטח התכוון להיות נחמד, אבל לי זה ממש עושה לא טוב כרגע. מזכיר לי איפה אני עומד להיות שוב בעוד כמה שעות. אני עוצם את העיניים ומסובב את הראש לכיוון של אורות התקרה הרכים, שלפחות יהיה קצת אור שנופל על העיניים העצומות. בסוף זה יגמר הדבר הזה. ואנחנו נחזור הביתה. ואני אשתחרר. ואז נראה מה הלאה.

פתאום יד נוגעת בי מהצד. "היי", אומר לי בלום, "מה קורה איתך גבר? אתה בסדר?". אני פוקח עיניים ומסתכל עליו. הוא עומד ליד המיטה שלי. אני בא להגיד לו שכן, אני בסדר. אבל העיניים שלו רואות אותי ומודאגות. בלום הוא בחור רגיש. חובש קרבי שאיבד רגל באחד הקרבות וצורף אלינו פה בעורף עד סוף המערכה. כי אי אפשר לחזור בינתיים. הוא רואה שאני לא מסוגל ממש לדבר איתו כרגע ושם לי יד על הכתף. "קח", הוא אומר לי. ושם לי ביד שקית פלסטיק קטנה. "זה יעזור לך מחר. וכשנגמר לך, תבוא אלי שוב. רק אל תגיד לאף אחד".

שאלוהים יזרח על בחורים כמו בלום, תאמינו לי. פתאום אני נושם. פתאום לא נורא לי. ואני מתחיל להרגיש שאני עומד להירדם. ואפילו העיניים המוזרות האלה שמופיעות לנו בחלומות כל לילה ואף אחד לא מדבר עליהן לא מורידות לי יותר מידי את המצברוח. יהיה בסדר. בסוף זה יגמר הדבר הזה. ואנחנו נחזור הביתה. ואני אשתחרר. ואז נראה מה הלאה.

Photo by Redd on Unsplash / https://unsplash.com/@reddalec

Photo by Redd on Unsplash


נכתב על-ידי
אסא וולפסון
הדף נקרא 49 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי