מחר

היא יצאה מחדר השינה בתחושה מוזרה אך לצערה מוכרת של אי נוחות כללית. משהו קר וכבד - כמו זרועות זרות וגסות מדי במעיל ניילון עבה - סירב להרפות ממנה גם כשחצתה את הדלת ועמדה בתוך מרובע השמש הקטן שנפל במרכז הסלון כבמדי בוקר. האיש על הספה הרים את עיניו אליה לרגע לפני ששמט אותן בחזרה, והיא ידעה היטב, באותה הודאות בה זכוכית יודעת שזמנה פג כשהיא בדרכה אל הרצפה: היא עומדת כאן לגמרי לבדה.

   אבל היא לא עמדה שם לבדה, והאיש על הספה משך רגל אחת אל מעבר לכרית, נתקע בדופן שולחן הקפה, שלח יללה שקטה, גירד בראשו. הוא החזיק את הטלפון שלו מול עיניו בזוית שהסתירה אותן ממנה, והזרועות במעיל הניילון לחצו לרגע חזק יותר סביבה. זה היה רגע שהתארך מעבר לצורך, אך נסך בה מעין חמימות עצובה: היא כבר עמדה כאן פעם, באותו המקום בדיוק, חושבת את אותם הדברים. היו בקרים בהם היה די בכך כדי לנחם אותה, אבל השבוע האחרון היה קשה, וכשקרם העיניים האחרון שקנתה ביותר מדי כסף גם הוא כבר לא עבד כמו שצריך, היא מצאה את עצמה תוהה אם דה ז׳ה וו נשאר דה ז׳ה וו גם כשלוקחים ממנו את אלמנט ההפתעה.

   ״זה היה לילה קשה, אה?״ האיש על הספה מלמל. הוא לא הסיט את עיניו מהטלפון. אצבעותיו נעו בקביעות ימינה ושמאלה. היא ידעה היטב על מה הוא מסתכל: תמונות של אנשים שטוב להם. אבל ברגע הנתון ההוא, שהתארך כמו סרט מתנה שמתעקש להאחז בסיביו לפני שהוא נכנע למספריים, היא חשבה שגם אם המסך היה כבוי הוא היה ממשיך לבהות בו, בהשתקפות נטולת הפרטים שלו, בדברים שאפילו שמש אקראית של חורף לא הצליחה להסיט מהם את תשומת הלב, בכל דבר שלא עמד לפתוח את הפה שלו ולדבר על דברים שהוא לא רוצה לדבר עליהם.

   ״כן,״ היא ענתה. היא נשענה אחורה על הקיר, כתפה מושכת קצה של תמונה. בבוקר אחר הייתה ממהרת ליישר אותה בחזרה על המסמר, אבל הפעם לא התחשק לה. זה היה לילה קשה.

   ״אני לא יודע מה להגיד לך.״

   ״אתה אף פעם לא יודע מה להגיד לי. אתה יודע רק ללכת לישון ולהשאיר אותי בוכה.״

   הוא נאנח. ״את רק בוכה.״

   ״זה לא מפריע לך?״

   ״זה כן.״

   ״אז למה אתה לא אומר כלום אף פעם?״

   ״כי אני לא יודע מה את רוצה. את חושבת שקשה רק לך כל הזמן, אבל גם לי קשה.״

   באנחה היא התנתקה מהקיר ופסעה בשקט קדימה שלושה צעדים אל הספה. היא נדחקה אל המרווח הצר שבין הכרית למושב. חלפו שניות לפני שהוא סוף סוף טרח לפנות לה מקום, אבל בעולם המשונה של  הדה ז׳ה וו חסר המשמעות שלה הכל הרגיש ארוך ומתארך ומסתעף. ״אני רוצה שיהיה לנו טוב,״ היא אמרה. ״אני רוצה שנצליח.״

   ״זה לא נראה ככה.״

   ״בגלל שאתה לא עושה כלום!״ היא קראה בקול. ״אני מרגישה שלא אכפת לך משום דבר. זה לא משנה אם אני שמחה, או אם אני עצובה, אם טוב לי או רע לי, אם אני בוכה או לא בוכה, אני-״ היא נאבקה בקולה שהחל לרעוד, נלחמה בו, התפללה לכל מי ששומע אותה שלא תתחיל לבכות גם הפעם. רק לא זה. לא שוב. לא מולו. לא עכשיו. דמעה אחת התפוצצה בכל זאת בזוית עינה. אולי הוא בכל זאת צודק, אולי היא רק בוכה כל הזמן. ״זה לא מגיע לי, אתה יודע,״ היא אמרה וניגבה אותה בשרוול. דמעה אחת. לא נורא. יכול להיות יותר גרוע.

   הוא גירד את כף רגלו, מתח את גופו אחורה, הרים את הטלפון שלו בחזרה מול פניו. ״אני לא יודע מה להגיד לך.״

   ״זה לא בסדר,״ היא מלמלה לעצמה. עוד דמעה. שיילך לעזאזל, שתלך גם היא, מה זה כבר משנה בשלב הזה. ״מגיע לי להיות שמחה. מגיע לי מישהו שלא יוכל לשאת את המחשבה של לראות אותי בוכה. מגיע לי מישהו שלא יוכל להרדם בלילה אם הוא רק יחשוב שאני עצובה בגללו. מגיע לי מישהו שכשהוא רואה אותי יושבת ומתפרקת בגללו יחבק אותי ויגיד שהוא אוהב אותי ושהכל יהיה בסדר, לא שיילך לשכב במיטה ולהרדם. אני לא מבינה איך אתה עושה את זה.״

   ״מה את מצפה שאני אעשה? אשאר ער כל הלילה?״

   ״איך אתה מסוגל להגיד את זה?״ היא ייללה. היא הדפה את ראשה אחורה וקברה אותו בכרית המושב. ״איך? אני לא מבינה. למה אתה נשאר איתי?״

   ״אני לא יודע,״ הוא אמר. ״אני חושב על זה לפעמים. לפעמים אני מדמיין את עצמי חוזר הבייתה לבית ריק, וזו דווקא מחשבה נחמדה. אבל אז אני חושב לעצמי שאהיה רווק בן שלושים וחמש.״

   היא קמה מהספה והלכה למטבח, מנצלת את הרגעים בגבה אליו כדי לנגב את העיניים. היא הייתה עייפה, זו הייתה האמת. היא הכניסה קפסולה למכונת הקפה ולחצה על הכפתור. ״אתה רוצה לעשות משהו  בערב?״ היא שאלה. ״אני יכולה למצוא לנו מקום נחמד ללכת אליו.״

   ״אני פוגש חברים.״

   ״אני חושבת שזה יהיה נחמד-״

   ״לא מתחשק לי לבטל להם.״

   ״אוקיי.״

   ״אפשר מחר.״


נכתב על-ידי
סתיו הולץ
הדף נקרא 46 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי