רולטת הזמן מתעתעת

א.

עשרים ועוד יום חלפו מתחילת המסע. ככל שהתקדמו הימים בדרך למעלה התקצרו המילים להברות ולהבל פה. האוויר בפסגות ריק מהשראה ודליל בחמצן - מחייב את הצועד לפשוט מעליו כל משא.

גם  לדוואה קל הצעד האמון על מסעות בהרי ההימליה הטיפוס מעל הצוק התלול בעודו נושא אותה על גבו - דרש מאמץ רב.

מבעד לטשטוש החושים שבעילפון הגבהים, מתוך סלסלת הקש, לא הצליחה להבחין בין שריקת הרוח לקול נשיפותיו המתגבר.

בהתמדה ובנאמנות המשיך וגמא מרחקים כשהיא מיטלטלת על גבו לקצב צעדיו - פניו מופנות אל מעבר לרכס הבא מרחק אין סופי מהפסגה.                                                                                       

מדי פעם, כמיתוך חלום הקיצה מהדהוד קולו של מלווה נוסף, שדחק בה להישאר ערה - מבחינה מזווית עיניה ביתר חברי הקבוצה המטפסים בלאות.

בגבהים כבחלום, חווית הזמן מתעתעת ובדומה לרולטה מסתובבת  הזמן נעצר חודשיים לאחור פוגש אותה בחדר אחרון בדירתה ברחוב סואן בתל אביב.

ב.

שלושים ועוד שלושים ואחד יום ספרה, מאז קרס עולמה וגופה שהתגלה כחבר נאמן , נענה לה וקרס אייתה. 

ברגע ארוך נדמה כאין סופי - שכבה ללא תזוזה,  פנייה מופנות למעלה  למשתנה היחיד בדמות וינטלטור מאובק החורק כמטרונום – הד ללופ המתיש של מחשבותיה..

 לכודה במבוך ייסורי הגוף ומבוכת הנפש החליטה לעשות מעשה. עצמה עיניים מניחה לידה לדפדף בין דפי מגזין הטיולים שהיה מונח לצד מיטתה מבקשת מנופים רחוקים, להתערטל ולבקר בחדרה האפלולי והנבוך. עמוד אחד בודד עצמו הישר אל אצבעה השואלת. מבעד לדוק הלח שבענייה השתקפו המילים: "שלושים יום טריק למיטיבי לכת בנופים קסומים בהרי ההימלאיה" אשר בנפאל.

'יש לי שלושים יום ועוד יום, ” קרצה לאיש סודה החדש - הוינטלטור שעצר חריקתו במחאה - "להזדקף ולהגיע לשם". "אל תדאג" המשיכה גונחת בעודה מנסה להתיישר לראשונה מזה ימים: "כשאחזור לא אסתכל אליך יותר מכאן"..

ג

רולטת הזמן", מסתובבת שוב, נעצרת קדימה בזמן, בערב גורלי לפני הטיפוס ל "מעבר ההרים" לגובה 5500 מ"ר:

הד קולו חסר הסבלנות של המדריך מגיע עד לאוהל הקטן בו היא שוכבת קפואה, ללא ניע. "חייבים לבטל את הטיפוס לפס" קורא בפסקנות - מנסה להישמע נחוש. "מצבה מאוד קשה אני לא יכול להסתכן ולהמשיך".

משב קור פתאומי מקפיא גם את הדמעות והן נותרות תלויות דוקרות וזוהרות כיהלום.

חברי הקבוצה מכונסים סביב גציי אש בודדים שאף המלווים המנוסים לא מצליחים ללבות. והנה הם מצליחים מציתים ומבעירים את אש המרד; ובפעם הראשונה במסע קולותיהם מתאחדים לקול אחד.

לא מופתעת לגלות, כי מעדיפה אכזריות ישירה על פני הסתתרות מאחורי צדקנות ודאגה צבועה. ולרגע בודד, ללא תקווה לנס, בעודה מנסה להנשים את ריאותיה באוויר פסגות דל - היא מצליחה לשחרר את הפניקה לחופשי קוראת כמעט בהקלה: "אני לבד"..."אני לבד."..

הקולות מהאוהל הסמוך מיטשטשים להד רחוק.

 אך דממת הלילה ממשיכה ומהדהדת איתה..

ד.

החשיכה מתחילה לפשוט מלבושיה בפני אל השחר, חושפת את קווי המתאר של מחנה האוהלים הקטן והמבודד. דִּמְּמָה נאדרת. רחש צעדיהם של המלווים הנושאים איתם ניחוחות קפה - מסמנים את תחילתו של יום חדש.

 מתוך העננים זוהרות קרניים ראשונות. ברכות, כבמעשי אהבים, עוטות על ההר המושלג, צעיף מלכותי בגוונים ראשונים של זריחה – מדגישים את יופיו הבלתי נתפס.

במרחק מה אל מול הפסגה, ניבטת צללית דמותו של גובינדה ראש משלחת המלווים כשהוא כורע על ברכיו – מרכין ראש, בפני אלוהי ההר הנאצלים - מבקש כבכל יום מחדש את רשותם לבוא בשעריהם.. עשרים יום מוביל גובינדה משבט השרפה הגאה, את הקבוצה המעורבת בטיפוס עיקש, ב"טרק" קשה במיוחד בשבילים שבקושי סומנו.

זהו היום, החשוב והקשה במסע – הטיפוס למעבר ההרים – ל"פס". המקום הגבוה ביותר, בו ההרים מאצילים אחד לשני שביל ודרך למעבר.

 אט אט מתחילים לצוץ ראשיהם של חברי הקבוצה יוצאים מהאוהלים הקטנים. לרובם היה זה לילה ארוך וללא שינה.

בשקט מתוח, נאספים, מתכנסים סביב המדריך המתהלך חסר מנוחה. "מה שלומך הבוקר"? שואל – נמנע מלפגוש במבטה מניד ראשו ומסנן קללה למנהליו שהעמידו אותו במצב בלתי אפשרי .

 היא מהנהנת, "אוקי". מרגישה כאב חד בחזה ודפיקות לב מואצות – ממועקת הייאוש הקיומי באין חמצן .

 מנסה לעודד את עצמה כי הבוקר הזה אינו שונה מעוד עשרים בקרים אחרים, בהם הצליחה להרים רגל ולצעוד, בין גלויות נוף מתחלפות כבחלום.

למדה לא לעצור. אי אפשר היה לעצור.. צעדה בקצב קבוע. מבט מרוכז למטה. עוקבת בריכוז כאילו חייה תלויים – בטביעות צעדיו של דוואה המלווה המסור שלה. משננת כבמנטרה: "אל תסתכלי למעלה, אל תסתכלי למעלה…” אל עבר טור האנשים המתפתל "לשם".

"יהיה אוקי היום", חוזרת בקול חלוש אך נחוש למדריך, מנסה להאמין למילים שמשמיעה.. ומתמוטטת.

ה.

זהו הצליל המתכתי והרך, המהדהד מאגל הזיעה הבודד שנוטף ממצחו הנאמן של דוואה ופוגש בצוק הקפוא, המקומם אותה מהעילפון. בקול מחוספס מצרידות, מתעוררת מצעקתה: "ssstttooop!"

מזדקפת, לא נרתעת מעומק צעקתה: ssstttooop!"

בשקט ובאטיות  מוריד אותה דוואה מגבו. נותן בידיה את המקל שגילף עבורה כשחלפנו בשדות האורז, או שמא היה זה באזור המפלים? מתנדנדת כשיכורה מייצבת עצמה. משחררת ידה מידו.

בעיניים עצומות אחוזות בחוזקה, נודרת כמתפללת. ובפעם הראשונה במסע היא מרימה פנים פוקחת מבט ומישירה עיניים הרחק למעלה.. לפסגה.

ו.

לפתע…

זה קורה.

היא מאבדת תחושת משקל שבמכאוביי הגוף והנפש.

קלה כנוצה מרחפת חולפת ועוקפת את גובינדה הצועד בראש השיירה בדרך לפס, מותירה את חברי הקבוצה הרחק מאחוריה בוהים ונבוכים..

כבהילוך איטי מתגלה בפניה בפעם הראשונה מפגש הפסגות והוא נח בתפארת מעל הילה של ענני נוצה בוהקים. 

חסרת נשימה מרימה ידיים קדה קידה כשהרוח העזה מרקדת סביבה כקדה לה מנגד..

  "זהו הרגע האחרון והראשון בחיי " לוחשת וחוצה בנחישות את הפס לציידו השני. כשפניה זוהרות אל האופק הפתוח.

כבתמונת חלום אך בבהירות חדה מתגלה במלוא הדרו מפגש הפסגות והוא מחזיר אליה מבט ריק ועתיק יומין כמזמין, איך מכאן?"

מאת: עין.בר