שיט ראשון, חלק א'

(סיפור מלפני כעשר שנים, אולי.)

שקיעה בפינה מרוחקת של ים האדם

גלי-איש מתנפצים אל החוף, שבורי לב וחרוכים

אני ואת על המזח, מביטים

טועמים את האוויר החם והפראי

בטרם שיט

רטט נמוך עבר באלכסון. מערב ודרום, מזרח וצפון. כוס קפה נפלה, קללה, פניו של רוכל ירקות אחד מתכסות אפלה. אם צועקת על בנה שככל הנראה שגה מאד. אנחנו מנתרים מטה, אל הרחוב. 

איננו אוהבים לרכב על גלים נמוכים, שליליים. הם דביקים וחדים, ובלתי נעימים. אך היום סופה מתקרבת ואנו ממהרים אל חוף מבטחים לבל נילכד במערבולת. אינכם עוזרים לאף אחד כשאתם טובעים, אמר לנו פעם האיש שלימד אותנו, וככל הנראה יש חוכמה בדבריו. אבל רחמינו בכל זאת נכמרים על היצורים היפהפיים, המטורפים והחולמניים הללו שבעולמם אנו כרוחות רפאים.

הרטט מתקדם במהירות מתונה, מה שאנחנו קוראים לו גל-מסטיק, ואם אני קורא אותו נכון, יש לנו עוד זמן בטרם יגווע. אז אנחנו צועדים בקצב מדוד ונינוח במקומות החשוכים מתשומת לב בתוך קהל האדם. השטח המת מעניין ברחוב המדבר הצבעוני נפתח בפנינו, נסגר מאחרינו. השביל משתנה כה וכה. הרטט מחריף מעט - סטירת לחי, אישה רעת מבט מנסה בעיטה בחתול צעיר שהבחין בנו והתקרב בכמיהה. אני מתנצל בלבי בפני היצור, אין ביכולתנו לעצור כרגע. זו איננה העונה לליטופים. 

רבים מהרטטים העוברים בים האדם הינם מהירים מכדי שניתן יהיה להשתמש בהם. גולש יכול להמתין רגעים ארוכים לפני שיעלה על גל מתון דיו. תשעים אחוזים מכל אומנות שייכים לסבלנות. כמובן, הצעירים והנמהרים מנסים לפעמים לרכב על נתיבים מהירים יותר, או עכורים יותר, אבל רובם נופלים במוקדם או במאוחר. חלקם גם פוגעים בעצמם תוך כדי, או מתים. אין מקום ליהירות בלבו של ימאי. את הים יש לכבד. 

זו איננה השיטה היחידה להפליג. אבל בעינינו היא האלגנטית ביותר. בלי להחליף בגדים. בלי לדבר. בלי לזייף מסמכים, בלי לגנוב דעת או לתמרן. הגולש הוא אציל - פשוט, מיומן ומלא חן. גם סגנונם של מהלכי הגגות האקרובטים, הדומים לנו בטעמם ובהלך רוחם, פחות מדבר אלינו. יותר מידי מאמץ, והסיכון הגופני הכרוך בכך הופך כל יציאה לשיט לכדי ספורט אתגרי. לשם מה?  

מלפנינו השמש צובעת את גגות הבתים בסגול משוגע. מאחרינו נשמעות מרחוק יריות ראשונות, ואנחנו קולטים שאיחרנו לצאת. את מעיפה מבט ומסמנת לעבר קצה השוק - המקום בו יריעות בד אדומות וכחולות נקשרו אל קירות החול של הבניינים העמוקים. אני מהנהן ומחפש לנו נתיב חלופי. כבר לא נצליח לצאת בזמן. אנחנו צריכים למצוא מחסה. בזריזות. מאחרי איש גבוה שמתווכח עם אשתו - תשומת לבם לכודה - אנחנו עולים על משהו אחר ופונים ימינה. 

הטעם של השביל שעלינו עליו מר. מעורר בחילה. פס של אלימות כבושה בקושי עובר כאן ואני תוהה מה קרה לאורכו. גל מודחק ועמוק. מטעה בשקט שלו. איש לא מעוניין להיות מודע אותו. בחוץ הוא מרבה להיות הפניות ראש מוסחות דעת, פה ושם הוא התכווצות עמומה בחזה, או בבטן. אבל בכל רגע, עשוי להתפרץ ממישהו משהו רע. לכך נדרשת רק חוליה חלשה אחת. אנחנו מסתכלים אחד בשנייה וממשיכים לאורך הנתיב העכור והאינטנסיבי הזה עם בטן מתהפכת ונשימה כבדה. 

כעבור שלושים מטרים בערך, אנחנו פונים על זרם של פחד פתאומי מהדבר שמתקרב מדרום. היריות קרובות יותר עכשיו, האוזניים שמעו צליל חזק מספיק כדי לשבור את חלום השגרה, והמבטים הורמו בדאגה פתאומית. איילות וטורף. זה איננו נעים, אבל הנתיב החדש שזה יוצר הוא רחב ופתוח. הראשים מסתכלים בהלם על הג'יפים המתקרבים. הג'יפים שמהם מגיעות היריות. אנחנו חייבים למהר. איתרנו את הפתח שלנו, מתחת לגגון פלסטיק ירקרק ושבור, ואנחנו נכנסים אל חדר מדרגות מוצל.

אנחנו עולים במהירות רבה מעלה בגרם מדרגות מתפתל, מאתרים חלון הפונה אל חצר אחורית, ויוצאים ממנו אל הגג בעזרת מרזב פח נדיב ומאובק. אישה עומדת בחצר, לבושה בגלימות חומות, רוחצת כלים בדלי אלומיניום בין העשבים הירוקים והארוכים. פניה הסבלניות מופנות מאיתנו והלאה, ואנחנו מטפסים על הבניין בדממה מוחלטת. משהגענו אל גג אבן החול הקשה אנחנו מצטנפים לכריעה מאחרי המעקה, ומציצים למטה בזהירות. את מעבירה לי מימיה. אני שותה, מנגב את המצח המאובק מזיעה, ומחזיר לך. הג'יפים מתקדמים. ואיתם היריות. אימה ממלאת אותנו. ועצב רב. את שמה יד רכה על כתפי. 

אלה אינן שנים קלות לאף אחד משבטי האדם. פרינו ורבינו ומילאנו את הארץ. ועתה אנו לגיון, רבים מספור. ים אדם גדול ורחב ידיים, מתנועע לאור השמש בערים הגדולות שלנו. יתכן וכוחות האבולוציה מנסים בשצף להדביק את הקצב של אלו המובילים להשמדה עצמית. להדביק את הכוחות המניעים את האנשים הללו בג'יפים. עם הרובים, והמאצ'טות הגדולות, והלפידים. אלה שממלאים את הרחוב מתחתינו בזעקות, ופחד, ואימה. לאור השמש השוקעת בשיזאן, רפובליקה גלובליסטית מתפוררת ממהפכות, בדרום מערב אפריקה של תחילת המאה העשרים ושתיים.

אנחנו ושכמותינו אוהבים לחשוב על עצמנו כסוכנים של הכוחות האחרים הללו, אלו התומכים בהמשך החיים, אבל אנחנו יודעים שזה לא עד כדי כך פשוט. הנה, בני מיני שם למטה הורגים זה בזה. והנה, אני כאן, מסתתר. 

אנחנו צעירים, אני ואת. ועדיין חסרים ניסיון יחסית לשייטים הוותיקים שמסוגלים היו לצעוד בתוך הסופה שלמטה, להישאר בלתי נראים, ואפילו להציל כמה מאנשי הכפר בלא שיידעו מה התרחש. עיבלאן הנווט וודאי מסוגל היה לפרק בתוך שתיים שלוש דקות את חיות האיש שלמטה מנשקם ולשלחם לדרכם מבוהלים מרוחות רפאים ומעשי כשפים. לרוע המזל, אנחנו לא כך עדיין. אולי אף פעם לא נהיה, למרות שאנחנו בהחלט מוכשרים.

אני מעיף מבט לעינייך היפות והחומות. הן מחייכות אלי, כתמיד. ברוכה תהיי ידידתי האמיצה, חומת העיניים. הן בורקות בשמש הסוואנה הפרועה. את מסוגלת לחייך בכל מצב. אינני מבין זאת, אבל אני אוהב אותך על זה מאוד. מלמטה יריות, צרחות. אנחנו מביטים זה בזו במבט ארוך ארוך. בוחנים את ליבנו. בוחנים את מצפוננו. את עוז רוחנו. אנחנו מבוהלים, אנחנו סוערים. ייתכן שאנחנו עומדים לעשות טעות גדולה.

וגם רוח יש, שנושבת על פני, על צווארי, על זרועותיי החומות. ונעים לי כך, כאן למעלה על הגג, עם שמש אחר צהריים מאוחרת והרוח. אינכם עוזרים לאיש כשאתם טובעים, אמר לנו האיש ההוא שלימד אותנו. ויש חכמה בדבריו. והנה בני מיני שם למטה הורגים זה את זה, והנה אני כאן, מסתתר. 

יצאנו מוקדם מדי לשיט הראשון. כמה שנות אימונים נוספות היו מבטלות את הדילמה הזו. אבל אנחנו חסרי מנוחה אני ואת. צריכים את התנועה. איננו יכולים להמתין עשר שנים נוספות. העולם קורא לנו בתופים, בחצוצרות ובגיטרות. אינכם עוזרים כשאתם טובעים. בשמורה שליד העיר הגדולה הדברים נשמעו כל כך טבעיים ופשוטים. 

קרקוש נשמע מלמטה, דלת נפתחת, צווחה חנוקה.Photo by Simon Berger on Unsplash / https://unsplash.com/@8moments

Photo by Simon Berger on Unsplash


נכתב על-ידי
אסא וולפסון
הדף נקרא 29 פעמים
אהבתי חיבבתי
3 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי