אף פעם לא תדעי


אני זוכר נסיעות של שבת בבוקר לדרום, לקרית גת או לעומר, לחברים של ההורים. אז, בתקופה המעורפלת והלבנה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הרבה לפני מלחמת שלום הגליל והאינטיפאדות המדממות, העולם היה חופשי ושמח, והיה לי אבא.

נסענו לחברים בדרום בְּבְּקָרִים של שבתות ותמיד ברדיו ניגנו תכניות של סוף שבוע. שירים ופזמונים, שיחות מרתקות עם אנשי תרבות וספורט - השידורים התנגנו באוזני הקטנות כנעימה ישראלית שממתיקה את הנסיעה ומפזרת אבקת סוכר על הנוף המדברי שהתגלגל מחוץ לאוטו עד האופק. היו אלה המערכונים של שבת, שנורא אהבתי, שהוקלטו בהופעה חיה והוסיפו צחוקים אמיתיים, לחוויה הטובה. החיים אז היו שלמים ומלאים, עטופים בתקווה ואור חזק, שהצפין עבורי הבטחה אחת ברורה: משהו גדול וטוב עומד לקרות בכל רגע. הרגשתי מוגן, גם מבלי לדעת שזה מה שאני חש. הייתי שוכב מאחורה באוטו, מקשיב בהתרגשות למערכונים, מציץ לפעמים לראות את אבא שלי נוהג, את אמי לצדו ואחי הגדולים במושב האחורי, וחוזר להתכרבל בין השמיכות, מתענג על המוסיקה. אני זוכר את 'אף פעם לא תדעי' של שלמה ארצי מנגן הלוך ושוב תוך כדי נסיעה. אני זוכר את ההתרגשות שחשתי מהשיר היפה, ואיך שירת הפזמון השתלבה לי היטב עם נסיעה בנפתולי דרכים חופשיות של הרפתקה חסרת גבולות.

הרמתי ראשי והצצתי מהחלון, וראיתי קו אופק של עיר לא ברורה עם מגדל קסום מעולם אחר. זה היה מינרט וזאת הייתה רהט, אבל אז עוד לא היה לי שמץ של מושג. המראה השונה, המוכר והזר בעת ובעונה אחת, היה בעיני כל כך אקזוטי, שמאז, בכל פעם שהגענו לאזור הדרום ושולי המדבר הפכו לנוף היחידי שראינו, התיישבתי מול החלון וחיכיתי לקו האופק של העיר המסתורית עם המגדל הציורי. זה הרגיש לי כמו בספר מכושף על עיר פלאים שלא הכרתי, אך ידעתי שיש כמוה בעולם. בהודו, בג'ונגלים, בצדו השני של הגלובוס... לא הבנתי איך פלא כל כך קסום ממעמקי העולם, מהבהב לי פתאום בלב המדבר, תוך כדי נסיעה. דמיינתי מקדשי ענק עם בלטות סומסום ועמודים גדולים, גנים אקזוטיים עם חיות לא מזוהות ואנשים שחומים ויפים, יחפים ועטופים בבדים מבושמים, וזה עורר בי התרגשות תמימה של ילד. במצבים מוצלחים של נסיעה, הייתי רואה אותם, את עולמות הכשף השקופים, ובאותו רגע היה מנגן גם השיר של שלמה ארצי. עם אבא שלי בכיסא הנהג, הנוף המדברי והשיר המרגש, הייתי בגן עדן. נשכבתי בנינוחות בסטיישן של הסובארו, התבוננתי באור הדרך שמרצד על תקרת הרכב בקצב הנסיעה, והתמסרתי כל כולי לאושר המתקתק. קהל צוחק ברדיו.

ואז אבא שלי מת.

זה פתח לסיפור שלם, אחר ושונה לגמרי מההקדמה הדרומית עם המינרט הקסום ושירי הדרכים של שלמה ארצי, אך עדיין, למרות שלהיות יתום וזיכרון הנסיעה הם מצבים המבטאים חוויות שונות בתכלית, הסיפור עצמו מחובר בנפשי לאותו המקום. שנים אחרי שאבא שלי נפטר וכשהיינו נוסעים לדרום, היינו עוברים מול קו האופק של רהט, ודרך החלון, התבוננתי במגדל המואזין מזדקר בלב שממת המדבר ונעלם בממד אחר של הוויה. לא יכולתי למקם, במרחב הפתוח של מישורי המדבר, איפה אנחנו בדיוק, או מה אני רואה ומה זה אומר, אבל המקום היה ברור. כשהנוף הצחיח מתגלגל מסביב עם רוח חמה בשיער ושמש שמציפה את העיניים, ליבי העצוב התמלא אט אט בשמחה, וביחד עם קולות הצחוק של הקהל ברדיו, הרגשתי, שאבא שלי עדיין איתי. תוך כדי נסיעה הרגשתי את האובדן חזק מאד וכואב, אך המקום המיוחד סימל, למרות הכל, חוויה טובה. כשהיה מתנגן 'אף פעם לא תדעי' הייתי מתחיל לבכות. למעשה, כל חיי, כשהייתי שומע את השיר הזה, הייתי מתחיל לבכות. ללא שליטה. בכי תמרורים חסר מעצורים, ממעמקי הכאב של נפש פצועה, שלא מוצאת מזור. רק בגיל 30, קניתי את הדיסק 'דרכים' של שלמה ארצי ושמעתי אותו בסטודיו שלי כשציירתי. ניגנתי את שיר הנשמה הלוך ושוב בריפיט ללא הפסקה, שעות על גבי שעות, ימים כלילות, בוכה בזעקות שבר וסוחט את הטראומה חזק כדי שתצא לי סוף סוף מהמערכת, ובאמת, לבסוף, הצלחתי לרסן את הדמעות. אחרי חיים שלמים עם ערוץ פתוח של צער וכאב, התרגלתי לרעיון של היתמות והשלמתי עם האובדן. הפנמתי באותו ערב את מצבי הייחודי, מזגתי לעצמי כוס של תה צמחים לצד חלון השקיעה, נרגעתי, והמשכתי בדרכי.



נכתב על-ידי
איתי שקד
אמן, הרפתקן אמנות, כותב בכיף. גוגל:"סקס בינלאומי וסיפורים אחרים"
הדף נקרא 161 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי