ארווין

אף פעם לא ידעתי איך לכתוב סיפורים קצרים. זה היה אחד מאותם דברים 

שנפלו במרווח שבין חוסר הרצון לחוסר היכולת, היכן שנמצאה בעיקר חוסר הידיעה, או, כפי שלמדתי בכאב רב, מעין צורך בלתי ניתן לריסון להכביר במילים. אלו תמיד היו הדברים הקטנים שגרמו למשפטים להתארך: עוד תנועה של רגל מתחת לשולחן, מבט שנשלח אל הקיר הריק, רחש הצרצרים ברגעים הסגולים לפני זריחת השמש, האופן שבו אישה בשמלה כבדה שומעת דברים אחרת מכפי שהייתה שומעת אותם לו הייתה לובשת מכנסיים. לדברים האלה היה יופי מסויים בעיניי, גדול ומאיים ובלתי ניתן לריסון, כזה שבאופן עגמומי למדי גיליתי שקשה מאוד לבטא בדרכים שאינן תחושות, ובסופו של דבר, לפעמים אחרי מאבק ממושך, הם מצאו את עצמם נכתבים כאילו היו שם תמיד. כל אלה היו מה שהפך אותי למי שאני: הספרים שכתבתי על מאות עמודיהם היו מה שבמשך שנים רבות איפשר לי לחיות.

  אבל הזמנים השתנו, העולם השתנה, ובתוך התנועה הבלתי פוסקת הזאת הייתי היחיד שנשאר אותו הדבר. אנשים כבר לא קוראים סיפורים ארוכים, אמר לי העורך - שהיה גם המוציא לאור - בתחילתה של פגישה שהשתדלתי מאוד לדחות. הוא אחז בידו את ערימת הדפים שהושטתי לו חודשיים קודם לכן - חמש מאות ותשעים אלף מילים - והניד בראשו כשכתפיו משוכות אחורה בארשת של ייאוש מוחלט. "אף אחד לא עומד לקרוא את זה. אם אתה רוצה להצליח היום - ומי כמוך יודע ששנינו צריכים שתצליח - כדאי מאוד שתמצא דרך לכתוב פחות. תסתכל סביבך, תראה מה קורה בחוץ. מתי בפעם האחרונה ראית מישהו מסתובב עם…" הוא ניער את ערימת הניירות, עדיין באותה ארשת של ייאוש שקיבלה עכשיו גם צבע לא מחמיא של כעס, "עם משקולת כזאת?"

  עתה עמדתי במטבח הקטן ורכנתי מעל הכיור שהיה גדוש בכלים מלוכלכים עד גדותיו. ארווין שכב בעריסה וישן. הוא היה בן שלושה חודשים, ואילו יכולתי הייתי מפרט לו ארוכות - ארוכות כפי שרק אני יכול - עד כמה פחדתי שלא אוכל לדאוג לו אם לא אלמד לרסן את עצמי. היה עוד עתיד לפניו, כזה שעוד מיאן להתקרב להתחלתו, וכשהבטתי בגופו הקטן עולה ויורד בנשימותיו, נקודות זוהרות של אבק בקרן שמש נשברות סביבו באור של בוקר בבית עני מאוד, עלה בי מעין רעיון משונה: יש דברים שאי אפשר לרסן, זאת ידעתי היטב, אבל חשבתי שלפעמים ניתן אולי לסרס את הצורך עצמו. הבטתי במעבד המזון על השיש, שהיה מוכתם עדיין בשאריות של תפוחים ובננות, נזכרתי בערב צהוב וקיצי אחד שבו עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי, וכמו כל הדברים שמוצאים את מקומם הנכון בעולם ידעתי היטב מה עליי לעשות. הרמתי את מכסה הפלסטיק, דחפתי את היד פנימה וסובבתי את המתג בידי השניה עד הקצה. היה רסס אדום בוהק ורעש עמום של משהו מתבקע, אבל לא היה כאב; רק צליל ספק תחושה של משהו נוזלי שעדיין לא דמם לגמרי.

  ארווין התעורר והתחיל לבכות. מיהרתי אליו, כמעט לא מבחין במתרחש סביבי, והרמתי אותו מן העריסה. העצם שבלטה החוצה מהמקום בו פעם כתבתי משפטים ארוכים תמכה בצווארו, הרטיבה אותו, החליקה עד שנעצרה בחיכוך הרטוב של בד החולצה. לא הרגשתי כלום עד שהכתם התרחב על בד החיתול הלבן, ואז כרעתי על ברכיי והתחלתי לצרוח.


נכתב על-ידי
סתיו הולץ
הדף נקרא 22 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי