וידויים

כמה וידויים.


א. אולי אני נראית חברותית אבל תכלס אנשים מפחידים אותי, ובצדק (מנסיוני האישי, בכל אופן). אני חרדה חברתית מהלכת על שתיים. גם לא מובן מאליו - לא אחרי שישבתי בכיסא גלגלים איזו חצי שנה. עם טיטולים.


ב. אין לי מושג כמה גלגולי חיים כבר חייתי אבל אני ילדה, עם נשמה זקנה מאוד, בגוף חבול של אישה בגיל שלא אומר לי כלום. 


ג. תכלס, כן - חיי השתפרו ללא הכר. כן, נלחמתי בציפורניים להישאר בנאדם גם כשהנסיבות היו שואה אחר שואה. אין לי מושג מה גורם לי בכל פעם לתפוס את עצמי בשערות, כמו הברון מינכהאוזן, ולשלוף את עצמי מהבוץ. יש שם איזה ניצוץ שלא כבה בדרך החתחתים אל עצמי חופשי יותר, אותנטי יותר. כן, אני רוצה להיות חופשיה, ואני אפילו אגיד לכם בדיוק ממה: מהצורך להסתובב עם מאה כובעים על הראש, כמו הכובען המשוגע, וגם לנסות לחבוש בכל רגע נתון את הכובע הנכון. ובואו, בורכתי בתפיסת עולם מבוססת שכל ישר ובמנת משכל שרק מוסיפה שמן למדורה החושית-רגשית. אגלה לכם סוד - יש מצבים נפשיים שפשוט לא מאפשרים לשכל שלי בכלל לעבוד באופן פרודוקטיבי. איך אפשר כשהוא עסוק עכשיו בצופרים ובצ'קלקות וברקע אנשים לא מפסיקים להדהד לי מילים לתוך הפצעים? (לפעמים זה אפילו לא מילים). במצבים האלה אין יותר מדי אופציות. זה או לתת למוח לטחון את עצמו לדעת כמו הוריקן שנשאב אל תוך עצמו, או להעסיק אותו בבריחות מזדמנות מהמציאות. לזכור שגם זה יעבור. לא קל לזכור. להאמין שזה יעבור, אם כך? הו, להאמין זה ממש קשה כשלזכור זה לא קל. אז מה בכל זאת.

בכל זאת חופש! ממה? מהכלא שבחוץ, מהכלא שהפנמתי וספחתי לתוכי. מהכלא של חוסר התקשורת, של האובר-אמפתיה הארורה שלי. סעמק, אני סופחת דברים מקילומטרים. מה קילומטרים, משנות אור. אז לא צריך לצעוק. העולם הזה רועש ודורש, דורש ורועש. יש בחיפה איזה גרפיטי (הכתובת על הקיר אהההה) "אם המערכת חולה איך אני אחליט?"

אני מכירה אנשים שכבר מזמן נסגרו על מי הם, במה הם מאמינים, מה הם רוצים ומה הם עושים כדי להשיג את זה. טוב להם? אין לי מושג. למדתי להרחיק את עצמי מאנשים שלא בא לי לפגוע בהם. אבסורד קיומי בפני עצמו, אל תשאלו. 


ד. ידעתי בחיי אהבות כאלה שרוב האנשים לא מסוגלים אפילו לדמיין. ואף זכיתי בחיים האלה ליותר משושנת פלאים אחת. אמה מה? זה דפק לי ברמות את סף הריגוש. ואני רוצה להרגיש. למרות העומס המטורף על המערכת. אבל יש בי גם משהו שהתעייף מכל ההיפר ריגושים האלה. הבורות עמוקים כפי שההרים צונני פסגות. 


ה. אחותי הגדולה לימדה אותי קרוא וכתוב בגיל 3. בערך באותה תקופה עיצבתי משום מה עמוד עיתון. ציירתי המון, קראתי המון. איבדתי המון, התבודדתי המון. כבר אז מילים של אנשים חדרו אליי כמו אותו חוד של עיפרון שמגיל 5 או 6 עדיין תקוע לי במרכז כף היד. הלכתי פעם לפרדסים פשוט כדי לצרוח. סה"כ ילדות לגמרי נורמלית. זעקת כאב אצורה בתוכי. עצורה. ברוך אתה הבלם אלוהינו מלך העולם.


ו. המטורפים האמתיים הם אלה שמסוגלים ללקק קוק וקוויאר משדי גברות ולא מסוגלים לחוש שביב אמפתיה לשובל הפצועים שהשאירו אחריהם. אנשים ללא מצפון. קהי חושים. אכזריים ואטומים. העולם לא שייך לצעירים אלא לבעלי ההון. הכי חשוב לראות עלייה ברווחים בכל רבעון. ואל הכסף לא בוחל באמצעים.


ז. איך אמר הבאבא בובה? זה מה שנקבל אחרי הבחירות.


ח. יצירה נותנת תוקף לחוויה החולפת המכונה בפינו חיים. החיים לא היו שווים כלום בלי המוות. 


ט. החיים – אף אחד לא שרד כדי לספר.


י. "פסיכה" מוכנה להוצאה. היא ערוכה, מנוקדת, ומצאתי הוצאת ספרים כלבבי. חסרים לי רק איזה 7,500₪ כדי לחתום על החוזה, אז אם למישהו פה יש איזה רעיון איך לגייס את הסכום החסר – יאללה. יש לי כישורים רבים ומגוונים, אני רק ממש גרועה בלשווק את עצמי ולהשיג תמורתם כסף. עדיין, לפי ב"ל יש לי איזה 25% בריאים, אז זה אמור להיות אפשרי. 

תודות לכל מי שתמך כספית ונפשית ועזר לספר הזה להגיע עד הלום. בכלל לא מובן מאליו. זה כבר לא רק חלום שלי. חשוב לי שכל מי שהשקיע בו יזכה לקבל תמורה נאותה להשקעתו. ויש בהחלט למה לצפות. 


יא. מעניין מי אשכרה קרא עד הנה 🤔


נכתב על-ידי
ליאור רשף
כותבת, מגיהה ועורכת לשון.
הדף נקרא 105 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי