ילדת הערפל/חלק א'


"אתה בטוח שאתה מוכן לזה?" היא שואלת אותי במבט חמור ונועצת את את החפירה באדמה הלחה. "דברים עלולים להשתנות בשבריר שניה, להיעשות גרועים בהרבה."

"גרועים יותר מלקבור גופה?" אני מנסה להתלוצץ ולהשרות נינוחות, למרות שבתוכי אני רועד יותר מצעצוע המין הגדול להפליא שמצאתי במגירה של האקסית, ושעשה לגבריותי הרעועה בדיוק מה שעושה בולדוזר לבניין בפרוייקט פינוי-בינוי.

עיניה הקשות מביטות בי רק לרגע.

"הרבה יותר גרועים."

אני צופה בזמן שאת החפירה שבידה מהדק את האדמה על הבור הטרי. הקבר אטום עכשיו בצורה אסתטית מאוד, כמו פשטידה בתבנית בטרם הכניסו אותה לתנור. אני משתדל שלא לחשוב על המילוי הספציפי. אני מוחה את הזיעה ממצחי ונזכר לעטות את ההבעה הקשוחה ביותר שלי, זו שאני שומר להיתקלויות בזרים מאיימים בסמטאות חשוכות ולנערות עזות פנים שמבקשות להפוך עליי את עולמי.

"אני לא מפחד." אני אומר.

"שקרן." היא עונה בשלווה.

היא מזדקפת באנחה ומנגבת את פניה בשרוול חולצתה. בדרך מעניינת וביולוגית משהו אני מוצא שאני נמשך אליה גם ככה, כשעורה נוצץ מזיעה ופניה מזוהמות. אני מבחין בבוץ סורר שמצא לו דרך תחת ציפורניה החפות מלק, ובדם קרוש שמשח את שיערה הבהיר בקווצות שחורות כמו סירופ. אני תוהה לעצמי כיצד היא יכולה להיראות כה נהדרת בעשותה דבר איום כל כך. כמובן שהיא תופסת אותי בוחן אותה כך על חם.

היא מתקרבת אליי בצעדים מדודים, עיניה החתוליות לוכדות את עיניי ולפתע אני מרגיש כמו מכרסם קטן שכפה פרוותית נחתה עליו בפינת החדר. אני אמור לפחד ממנה - הרי במו עיניי ראיתי למה היא מסוגלת - אבל אני לא מש ולו צעד ממקום עומדי. איני מצליח לתרץ את מעשיי בפני עצמי, אפילו לא למצוא איזו אנלוגיה מוצלחת. איך הייתם מתארים עכבר שהתאהב נואשות בחתולה שהופיעה בביתו בוקר בהיר אחד, וערערה את כל יסודות עולמו?

אצבעותיה מרימות את סנטרי כדי שאיטיב להביט בה. היא נמוכה ממני, ועדיין נדמית גבוהה מכפי שקיוויתי להיות. אני מתאפק שלא להשעין את ראשי ולהתרפק על כף ידה כחיה נאמנה. אני יודע שהיא מרגישה בכך. היא מחייכת אליי. חיוכה צחור מאוד בשחור פניה המלוכלכות.

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" היא לוחשת בשמץ מבטא זר, שעל מקורו עודני תוהה.

עיניי זולגות ממנה והלאה. מעולם לא הייתי מוצלח בכל האמור בקשר עין ממושך, והטלטלה של השעות האחרונות הפכה אותי חסר מנוחה מתמיד. בין צמרות הארזים אני רואה טלאים של שמי ינואר צוננים וצלולים. אני שומע ציפורים הומות בשיר מתוך קנים חבויים, ואת לחישת הרוח הקרה בין הענפים. אני שואף לקרבי את החורש. כל התפאורה והמעמד מזכירים לי משהו קלישאתי שכתבתי פעם. סיפור קצר אודות גיבור מיוסר, שבצירוף מקרים מעורר השתוממות דמה לי דמיון מופלא, ושבעקבות מפגש אקראי עם זר בלילה גילה כי מכר את נשמתו לשטן.

אני משיב מבטי לנערה שלמולי. היא יפה כזריחה השוטפת פניו של עייף. אין בתום עיניה ולו קמצוץ שטניות, בדיוק כפי ששטן אמיתי היה מבקש לשוות להופעתו. בפרץ אומץ אני נוטל את ידיה בידיי, מאושר עד אין קץ שהיא אינה מושכת אותן חזרה, ואז מביט עמוק לתוך עיניה לפני שאני חותם את גורלי לנצח.

"אני בטוח."

נכתב על-ידי
החולם בהקיץ
הדף נקרא 33 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי