במרצדס עם עוזי 2

בבוקר אחרי, אבי יהושוע הגיע לחנות הוותיקה שלנו לכוס הקפה המורתחת הקבועה שלו.

"אתה חייב להמשיך את הסיפור על המרצדס." אמרתי תוך כדי שאני מכין לו את המשקה.

"אה, זה. איפה היינו?"

"במטע של קרלוס בריסרלדה. דפקו לכם את המרצדס בלי ששמתם לב. תתחיל מהרגע הזה. מה קרה?"

"מה קרה? העיניים שלי יצאו מהחורים! כשהגענו למקום בו החננו את המרצדס לפני כמה שעות, היא לא הייתה שם! הלב שלי נפל לתחתונים!"

"מה אתה אומר."

"אח שלי, זה באמת! תראה איך העור שלי סומר כשאני נזכר ברגע הזה! מהשוק, הרגשתי בסכנת חיים. "יוסי," לחשתי לבובליל שעמד לצידי, "המרצדס... היא נעלמה!" יוסי גם קפא במקום. שקיות הקפה הטרי שקנה מקרלוס כמעט נשמטו מידיו. "על מה אתה מדבר?" שאל בחוסר אמון, "בטח התבלבלת במקום!"

"לא!"

"כן!"

"לא! תראה בעצמך - המקום ריק והמרצדס השחורה והנוצצת – איננה!" 

חטפנו שוק בהפוכה לתוך הלילה. הבנו, ששכחנו לנעול אותה. בנוסף, בקצה המטע ראיתי חבורה של קולומביאנים חשודים למראה, ששלחו לעברנו מבטים עוינים.

"אבי, תקשיב לי טוב," יוסי לחש לי בלחץ, "אני חושב שזה הקרטל. שמעתי סיפורים על זה. בוא נסתלק מכאן מהר. העוזים שלנו אצלם זה יכול להיגמר.... לא משהו."

"בוא נטוס מכאן" אמרתי והתחלנו לצעוד במהירות לכיוון השביל שמוביל מחוץ למטע. ידעתי שמדיין, העיר הקרובה, נמצאת במרחק של לפחות שעתיים - שלוש בהליכה, הליכה מהירה, שלא נאמר, טיסה רגלית, אבל לא הייתה לנו ברירה.

"איך נגיע לשם לפני החשכה?" בובליל שאל והביט בשעון הרולקס בדאגה. ואני חשבתי, רק בשביל השעון הזה המוצ'אצ'וס היו יכולים להעלים אותנו. אז מרצדס? מה לעזאזל חשבנו?

"אולי נצליח לתפוס טרמפ," אמרתי לו. ניסיתי להישמע אופטימי למרות הפחד שכמעט שיתק אותי".

"וואי, מצב פסיכי לגמרי." שקלתי את תערובת הבית, ואת הסומטרה שבמטחנה הקטנה, לוודא שהאספרסו הבוקר ייצא מדויק. אנשים נוספים החלו לפתוח את הבסטות והחנויות, כמו יוסי מהתכשיטים וד"ר פוטאטו.

"לאחר כעשרים דקות של הליכה מהירה בג'ונגל, הגענו לכביש משובש ומיד שמענו רעש של רכב מתקרב. משאית מאובקת עצרה לידנו, ונהג מקומי עם פנים מחורצות ועיניים טובות, הציע לנו טרמפ לעיר, תמורת כמה שטרות. עלינו מאחור בלי לחשוב פעמיים.

הדרך למדיין הייתה מפותלת ומאובקת. ישבנו בארגז המשאית, בין עיזים מסריחות וחזירים מלוכלכים, אחזנו בדפנות הקבינה והחלפנו מבטים מודאגים.

"מה נעשה עכשיו?" יוסי שאל מודאג בטירוף. "כל הדרכונים, הכסף, הכול היה באוטו."

אני הייתי יותר רגוע. "יש לי קצת כסף בנעל. נגיע למדיין, נמצא את השגרירות ונסתדר." 

אבי יהושוע סיים בשלוק אחרון את ההפוך בלי הקצף. הוא הניח את הכוס הריקה על הבר.

"וואוו, אח שלי, סיפור קיצוני צרחות. מה נסגר איתכם?" אני מגיש לו כוס מים עם כמה קוביות קרח. "הגעתם בכלל למדיין?"

"כן. כן. הגענו לעיר המוארת שבלב הג'ונגל עם רדת החשיכה. דבר ראשון חיפשנו את השגרירות הישראלית. תוך כדי צעידה ברחוב הראשי שמענו מתוך בית קפה קטן קולות מוכרים מדברים עברית. זה הפתיע ושימח אותנו מאד. זוג ישראלים שהכרנו במסיבת הפול מון בקוסטה ריקה, רון ומיכל, היו באמצע שיחה סוערת כשנכנסנו לקפה בהקלה מטורפת. כמעט שבכינו. רון ומיכל שמחו מאד לראות אותנו. התחבקנו שעה.

"אתם לא תאמינו מה קרה לנו," יוסי אמר, הלום מהמצב לגמרי.

"בטח גנבו לכם את האוטו במטע של קרלוס בריסרלדה," רון צחק ומזג עוד שוט של טקילה, "קרה לנו אותו דבר לפני שבוע."

"לא נכון!" התפרקתי על הכורסה לכמה חלקים. הייתי בשוק, בהלם, מזועזע לגמרי וקרוע.

"כן!" מיכל אמרה. "אתם לא הראשונים שזה קורה להם." מסתבר שבית הקפה הזה הפך למקום מפגש לא רשמי לתיירים ישראלים שנפלו קורבן לאותה תרמית. רון ומיכל כבר היו בקשר עם השגרירות ועם חברת הביטוח.

"אל תדאגו," מיכל הרגיעה אותנו, "מחר תקבלו דרכונים זמניים. תישארו איתנו הלילה."

"שאלוהים ישמור. עוד טוויסט בעלילה." אני מנקה את הבר וממלא סוכרים בקערות שעל השולחנות. כדי להירגע, אני מכין לעצמי קורטדו שיבולת. אבי סיים בשלוק אחד את המים עם הקרח. 

"כן אחי. בעודנו יושבים על כוס קפה משובח, קפה קולומביאני אמיתי ומשובח, יוסי ואני הבנו שלמרות הבלגן, נפלנו טוב. לפעמים דווקא ברגעי משבר מתגלה החברות האמיתית, אפילו עם אנשים שהכרת בגלגול קרמתי אחר לגמרי. יומיים אחר כך כבר רקדנו בפול מון הידוע של מדיין עם רון ומיכל וכל החבר'ה הישראלים. אפילו חזרתי לארץ עם הקפה מהמטע של קרלוס המלוכלך.

"חתיכת סיפור."

"כן אחי. זה אמיתי. יאללה אני חוזר למגרש החניה. נתראה בצהריים."

"יום טוב". 

סוף