Vende se.

כל העיר הזאת למכירה.

גם בערים האחרות שאנחנו עוברים בדרך -הכל למכירה.

אבל הכסף לא קיים.

יש באוויר תחושת מתח מגנטי כאילו שני חדרי הלב של העולם מתוחים עד הקצה, רגע לפני התקפה.

אבל זה לא בא עדיין מה שכולנו רועדים ממנו לא בא.עדיין לא.

רוב האנשים מתייצבים כמו מקדם בעמדות העבודה שלהם בזמן.מתעקשים להמשיך.אני לא יודע אם זו עיקשות כי ככה זהו רצונם או שככה הם רגילים,יש קוד ?אני לא מבין את היצור שאנחנו ,זה שהיינו ,זה שנהיינו זה הפרטי שהולך למכולת ,לעבודה וזה העצום שחולש על כל הארץ שמחבר אותנו זה לזה כמו לשלשת וירוסים במטבע ושטרות.

מגרסות של זמן.יום הדין לא יבוא אף פעם.זו המצאה אנושית עצלה - סוף האנושות;גוג ומגוג אלה ציפיות שהמציאו האנשים כדי ללבות איזשהו רגש וכרגיל זהו הרגש הנחות העלוב והמעצב ביותר של האנושות – פחד.זה הקוד.

אני מסתכל על כל המערכת על המסורבלות הבלתי נתפסת,המורכבות המשקל הכבד המכונות והקוד שתפס כל פינה אפשרית באוויר.

בשביל מה כל זה?　מה למדנו?

מה באמת?

כשהייתי קטן לימדה אותי סבתא על הלב,הוא האנטנה,זה הראוטר הפרטי.

."אני לא אעזוב אותך אף פעם אף פעם."