חצי הכוס המלאה

"... מה זה שלא היה שם, נהניתי מכל רגע: הקמפוס היה ירוק; המדשאות הבריקו ודקלים גדולים זרחו בכל פינה. מסביב לחומות הממלכה נפרשו שדות מלבלבים שנמתחו עד קצה האופק, שם יכולתי לדמיין את הים של חופי השרון זורח בשמש אחר צוהריים נצחית... מתוך הפריחה הירוקה של המרחבים בצבצו גגות רעפים אדומים, ניצני פרחים מתוקים, סגורים כמו נשיקה, פרפרים פורחים וברושים גאים הזדקרו בשורה כדי לתחום חלקת פרדס פטריוטית... על פסגת החרמון השלג נוצץ.... בתוך הקמפוס חדרי הציור היו גדולים ולבנים עם חלונות שהשקיפו אל השדות הפתוחים. מעבדת הצילום הייתה אפלה כמו בפנוכו של ספינת חלל נטושה... בחצר המרווחת של סדנת הפיסול אני עומד בצל ומרתך עם מסיכה כבדה וגיצים בכל עבר, מגדלי ג'אנק משאריות ברזל, שאספתי ממכולה של מפעל גדול באזור צומת תל מונד.

האמת היא, שהייתי מאושר. מאד. אולם איכשהו, משהו במיתוס הגדול של נפתולי הציור הישראלי, נשבר לרסיסים. זאת כנראה מכוון שגיליתי שכל אותם גיבורי תרבות מקומיים, ציירי חלומות דלים, עובדי עץ ואבן לצלילי נעמי שמר, נתנאלה והפרברים, בסוף היום, הם אנשים קטנים מאד ונרגנים. אפורים יותר מהעיר באפור. אני מניח שזה מה שגיליתי לבסוף גם על עצמי, באותן שנים של ניסוי ותהייה, וכאב לי להבין אמת מרירה שכזו, נטולת כל זוהר עולמי."

מתוך הסיפור "מיכל נאמן זה עוגב הפוך". על השנים שלי בלימודי התואר הראשון באמנות במדרשה בבית ברל. הציור על הפחית של שושנה הזכיר לי את התקופה.