אני שונא את היין
מכל הדברים, מה שהכי שנאתי היה היין. באמת, זה עושה לי צרבות. פעם בשנה, במשך ערב שלם שבו אני חייב לשתות בערך מיליון כוסות של החרא הזה. לא ממש נורא אבל מעצבן, זה המחיר כנראה שצריך לשלם בשביל חיי נצח. אני זוכר את ההתחלה שלי, העולם היה מקום הרבה יותר קטן. עזים, כרמים, פיתה עם לבנה בטעם של חול. תענוג אמיתי. הרבה שנים עברו מאז הימים בגלעד, עידנים אפילו. כמה שהם שנאו אותי בהתחלה. למרות שאני יכול להבין את זה, אנשים אף פעם לא אוהבים שאומרים להם את האמת בפנים. וכשזה מדובר במלך? באותם ימים? אפשר לכתוב ספר שלם רק על כמות הכינויים שהצמידו לי. אבל זה בסדר, ידעתי שזה לא יהיה פיקניק ביום שהצטרפתי ולמרות כל הסיפורים שבטח שמעתם עלי בסופו של דבר אני כלי. כלי עם הכרכרה הכי לוהטת במזרח התיכון אבל עדיין כלי.
אני שמח להיות כלי ולשרת, זאת המטרה שלי, זאת המהות שלי וזה מה שעושה לי סדר בחיים. שדים, מלאכים, מלכים, נביאים. עם הכל אני מסתדר בסוף. הכל כמובן חוץ מהיין. הוא תמיד חייב להיות אדום מדי ומתוק מדי ותמיד חייבים להגיש אותו בכוס גדולה מכסף שהשם שלי כתוב עליה. אז אני מגיע, שותה, צוחק וסובל. עם המצות אין לי בעיה, אבל אני ממש שונא את היין. הוא עושה לי צרבת.