המשקיפה מהצד

היא נכנסה אל החדר בכזאת סערה, ומהירה לנעול את הדלת.
מבוהלת, בוכה, חבולה. שרוול שמלתה היה קרוע.

נראה כי הריב ביניהם היה הפעם רציני.

לפתע היא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה מולי.
היא החלה לפרוץ בבכי.
לא זיהתה את האישה שראתה. המון פעמים היה לה קשה
להביט בי, משום ששיקפתי לה את האמת.
שעל פניו, למרות יופייה הרב, היא הייתה אישה שחיה בפחד מתמיד מהבאות.
פחדה שזהו יומה האחרון.

בום! בום!
יוסי בעט בדלת בעצמה.
"דנה, תפתחי עכשיו את הדלת! את שומעת?! "
"דיי, בבקשה יוסי, אתה חייב להירגע! אני מצטערת, רק בבקשה תפסיק! "
אבל הבעיטות היו חזקות יותר.
הבעיטות הרעידו את החדר, והרגשתי שאני זזה קצת.
דנה החלה לבכות בהיסטריה.

לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלצפות מהצד.

דנה רצה לכיוון מנורת הלילה, שתשמש לה כמגן או נשק.
יוסי פרץ את הדלת, ורץ לכיוונה.
היא עמדה להכות בו עם המנורה, אך הוא היה חזק יותר וזריז יותר ממנה, חטף ממנה את המנורה ותפס בשיערה. דנה החלה לצרוח, לזעוק לעזרה.
יוסי צרח עליה לשתוק.
הוא גרר אותה לכיווני.
דנה המשיכה לצרוח, ויוסי נגח את ראשה בי.
החל להיווצר בי סדק, והכל החל להיראות לא ברור.
עוד חבטה, והתנפצתי לאלפי רסיסים. עוצמת ההלם שחשתי הייתה עצומה.
התמונה כבר לא הייתה לי ברורה. ראיתי בקושי משיערה האדמוני של דנה.
"למה גרמת לי לעשות את זה? " זה כל מה ששמעתי.
ואז הרגשתי ששוב נשברה החתיכה האחרונה ממני.

ומה נשאר?