הזורנים החדשים
אני ושירה הצטרפנו לאחרונה לאחת הקבוצות האלה של הזורנים החדשים. אנחנו נפגשים פעם בשבוע בדירה של אחד מחברי הקבוצה וכולם מביאים דברים טעימים לאכול. מידי פעם מישהו מביא איזה חתיכת טקסט ישן ואנחנו יושבים עליו ביחד ומנסים להבין את הראש של היצורים האלה שכתבו את זה. זה גם ממש מצחיק. עושה רושם שהיה להם הרבה חוש הומור. למרות שהאמת שאי אפשר לגמרי לדעת אם התרגום הזה נכון, וגם אם התכוונו שמה שמצחיק אותנו יהיה מצחיק בכלל.
"הראש של הציפור מנקר בתחת של היקום", "שמונה איברי מין יש לנכבדי הכפר. ושלושים יש לקבצן", "טוב לכרוך את הגפיים סביב עמוד וללחוץ, אך טוב שבעתיים שהעמוד כורך עצמו סביבך ולוחץ עד שהכול נשבר". זה מתוך התרגום של אביעד פריכי לאחד מספרי הרחרוח הנפוצים ביותר שלהם. בהקדמה הוא מספר על תהליך התרגום המדהים. מחקר לשוני ואנתרופולוגי עצום שנמשך כחמישה עשורים. עשרים שנה לקח להם רק לזהות שהמחסנים העצומים שבהם היו שורות אינסופיות של כדים קטנים וארומטיים היו בעצם מין ספרים כאן.
לפני כמה שנים התחילו לצאת כל מיני תרגומים של הספרות הזורנית. וזה מיד הפך להיות להיט. כמה שזה היה יותר אניגמטי ומוזר, ככה זה יותר הצליח להם. הוצאת שער-יקום הפכה להיות אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שיצאו ממערכת השמש שלנו. ולא היה אכפת לאף אחד שאין לנו אפילו זורני אחד שיאשר שאפילו מילה אחת מהטקסטים המתורגמים היא מדויקת.
הרפתקאות הברון שבורשמיים למשל, הפך לרב מכר מטורף, למרות שכמעט אין ספק שאין שום משמעות לתארי אצולה בתרבות הילידית. הם תרגמו איזה ניחוח שתמיד הופיע לפני מה שהם חשבו שהנם שמות פרטיים מסוימים למצייני מעמד.
ספרי פילוסופיה זורנית כמו הדאו של זורן, וחוכמת זורן, והסאגה הזורנית של מישלתון מילאו את המדפים ואת הכיסים של שער-יקום. "בא חכם זרוע ציד אל חכם רחרחן ואומר לו מה לך קערת הפריך המשוננת אם פרחי הצנונית אינם מגזימים בקיץ?". כך מתרגם פריכי שיר קטן מתוך מה שהוא מכנה "מחברת מצורעי זורן", ותילי תילים של פרשנויות ועבודות אקדמיות ודתות עממיות קטנות פורחות באחו האנושות בתגובה. "בא חכם עגלילי אל תלמיד שן בריא וסח דבר זימרה משורר אבן אפורורית אל מצח הנמר". היסטרי.
אבל אין ספק שיש מה ללמוד מהטקסטים האלה. יש בהם מין שקט עמוק שמלווה אותם ברקע. נפגשה דעת האדם עם החוצני הכבוש ומבקשת לפרש בו פירושים. ואולי היא לא בדיוק מפרשת אותו. אבל עדיין משהו מריח המפגש דבק בטקסט.
בכל מקרה אנחנו נהנים מהחוג הקטן שלנו. ואני חייב להודות שזה שיפר את חיי הנישואין שלנו. משהו בזה מחרמן את שירה. אני לא מבין מה בדיוק, אבל אני לא מתכוון לחקור יותר מידי במופלא. כל עוד היא מרוצה, אני מרוצה. אנחנו חוזרים לדירה שלנו בימי שלישי בעשר בלילה ויש חגיגה. ואם מידי פעם צריך לתת איזו תרומה או להעביר איזו חבילה קטנה שאסור לפתוח לאיזה זר בפינת רחוב, אני לא מתלונן ולא שואל שאלות. האמת זה אפילו די מגניב כזה. אני ושירה הסכמנו שברגע שרוצים שננתק קשרים עם המשפחה או משהו מוזר אחר כזה, שם הגבול שלנו. אבל בינתיים כולם מאוד חמודים.
"כל הכוכבים סופם להפוך לגבינה, אבל עד אז טעים מאוד להקיא במישור הפתוח שבלוליי מתנות אל קרני התאו ולשמוע את החכם מפליץ את משנתו בשנתו, כשהוא צלוב במסמרים אל קיר המשפט. צוחק בעודו נשרף חי. טועם נצח במצבו הכבוש. חסר תנועה בתוך יקום שאין בו עצירה."
ככה מקריא אודי קדיש מבעד לזקן הג'ינג'י שלו, ואני רואה את הנצנוץ בעיניים של שירה. הצצה קטנה בשעון מראה לי שהשעה כבר תשע ורבע. החיים יפים אלינו בזורן ארבע. איזה חכם עגלילי בר מזל אני. מתעלם באלגנטיות מההצדקה הלירית המתחסדת שהשיר הזה מציע לגורלם של היצורים האלה. תוקע חתיכה מעוגת התפוחים של דרורה לתוך פי ולועס. תיכף הולכים הביתה.