דיסנילנד מטונף ללא כיף

אמא ניסתה להשיג שברי זכוכית בכל חנות שעלתה בדעתה.

נסענו ברכבת התחתית של העיר, מתחנת תל אביב האוניברסיטה ועד לתחנת פלורנטין, אבל לא מצאנו דבר. סקרנו את הרחובות הצפופים, אמי אוחזת בידי וגוררת אותי מרחוב לרחוב, מחנות לחנות, והרגשתי את הרגליים שלי מאבדות תחושה. העיניים שלי היו סחרחרות מכל הצבעוני והמבריק. לא האמנתי שיש כל כך הרבה פלסטיק במרכז. הוא ציפה את החנויות, את גורדי השחקים ואפילו את הספסלים ברחובות כמו זיגוג שוקולד על עוגה, או כמו הלק המבריק של אמא. 

אבל לא מצאנו דבר.

אמא נאנחה כשחשבה על הדרך הארוכה הצפויה לנו בתוך העיר, וכאשר יצאנו מתחנת הרכבת, שמעתי אותה מלמלת לעצמה בכעס: "דיסנילנד מטונף ללא כיף". הייתה לה אותה הבעה שהייתה לה לפני שבוע כאשר הנושים הגיעו לפתח הבית ודרשו את הכסף. התחלתי לדאוג. עיניה סקרו את הרחובות ואת האנשים בסלידה. הנחתי שהיא שנאה את הפלסטיקים הצבעוניים האלה בדיוק כמוני, אבל אני התעודדתי מכך שלפחות האנשים לא היו עשויים מפלסטיק (או לפחות לא נראו כך). אבל יכולתי להבין את התסכול של אימא. אמנם האנשים היו עשויים ממה שאנשים עשויים, אך כמו מתנה שעוטפים בנייר, גופם עדיין היה עטוף כולו בפלסטיק הסינטטי: משקפים אפנתיים, שעונים חכמים, תיקים חכמים עשויים מבד ומפלסטיק, טבעות נישואין ואירוסין. אימא מלמלה לעצמה: "פלסטיקים מזורגגים." ולא הבנתי מה זה מזורגג, אבל זה נשמע לי רע, אז הסכמתי אתה. "אפילו לא מעט זכוכית! ואיך נשיג כסף… בשם אלוהי הפולימורים…"

"אמא, אני אעזור להשיג כסף." אמרתי. בראשי עדיין מהדהדות המילים: דיסנילנד, מזורגג ואלוהי הפולימורים שהזכירו לי שמות של מחלות נוראיות. "אמכור את בוני. אני כבר בן שמונה. אני ממלא גדול מדי בשביל כלב צעצוע."

ואימא שלחה בי עיניים דומעות מרוב התרגשות, הידקה את לחייה בידי ונשקה לי בכוח. היא שתקה לרגע ומחתה את הדמעות בידה. 

"מתוק שלי, אתה יקר לי יותר מזכוכית, במה זכיתי שיש לי ילד כזה מקסים שעוזר לאימא שלו?" והיא עצרה לנשום מרוב התפעלות. "אבל רק הזכוכית תעזור לנו." וכשראתה את המבט החושש שלי (כי שנינו ידענו שאם בבירת הזכוכית לא מצאנו כלום, אז כנראה שלא נמצא באף מקום אחר), מיהרה להוסיף בחיוך רחב מדי שנראה לי מזויף: "תל אביב היא עיר גדולה. נוכל למצוא שברי זכוכית." ואז הוסיפה לעצמה בשקט, "לובשי פלסטיק וגונבי זכוכית, זה מה שהם."

ואז כאילו בדרך קסם, נגלה לפנינו שלט פלסטיק בטורקיז צעקני. אני עד היום בטוח שזה צץ על ידי אלוהים כי היה עליו הכיתוב הבא: "בואו להשתתף בניסוי חדשני מטעם הממשלה. ניסוי חד פעמי! המתאימים יקבלו את שכרם במקום: שברי זכוכית אדומה וכחולה. זכוכית איכותית עשויה משרידי החול שנותרו בחופי תאילנד!"

"מה אימא אין חול באף מקום אחר? רק בתאילנד?" שאלתי מתוך לחץ וחשבתי לעצמי שאם לא תהיה זכוכית זה יהיה נורא. מבטה החרד של אימא גרם לי להבין שהמשמעות היא ששוב נצטרך לעבור דירה בגלל הנושים.

"לא, חמוד!" היא אמרה. "הם סתם מגזימים… אבל זו בהחלט הצעה מעניינת…" אמרה והובילה אותנו דרך דלת פלסטיק קלילה, שנפתחה בסיבוב של גלגל מוזר שהזכיר לי הגה בספינה כמו שרואים בסרטים הישנים. 

בחור רזה עם גלימה מוזרה ושיער כתום כמו גזר הכניס אותנו, נתן לנו טאבלט ועט ואמר בקול רוטט וצפצפני: "כמה ביורוקרטיות קטנות, ונוכל להתחיל בניסוי." אבל למעשה אף אחד לא הסביר לנו כלום. ואחרי מה שנדמה לי כמו נצח, לקחו את אימא והשאירו אותי נטוש על כיסא פלסטיק בחדר הלבן והחנוק. 

שמעתי קולות זמזום שהזכירו לי זרם חשמלי, או יתוש, ואז שמעתי דיבור עמום. בהתחלה קול מאנפף, שידעתי שהוא של הבחור המוזר בגלימה, ואז קול גבוה ורועד. הקול של אמא. 

הדיבורים הפסיקו לאחר כמה רגעים, והיה שקט מוחלט. התחלתי לפחד. אבל אז ראיתי שאפילו העכבישים שבפינות מפחדים, וטיפה פחות פחדתי. המשכתי לעקוב אחרי העכבישים, ובשלב מסוים איבדתי תחושת זמן. אפילו לא שמעתי את הבחור המוזר ואת אימא יוצאים מהחדר לעבר המסדרון שבו ישבתי.

אבל הם יצאו לעברי ואמא כיחכחה בגרון כדי שאשים לב. הסתכלתי עליה והיא נראתה חיוורת. היא אחזה ביד שמאל בחוזקה, כאילו כדי להשגיח שלא תיפול מהגוף, והודתה לבחור שהגלימה שלו רעדה על כתפיו הדקות, והובילה אותנו החוצה. 

"אמא, השגת את הזכוכית?" שאלתי, אפילו שפחדתי מהתשובה. היא הייתה יכולה להיות לא. ואז שוב יגיעו אלינו הביתה הנושים.

עיניה התרוצצו אל העוברים והשבים, היא הורידה את התיק מהכתף ופתחה בחטף את התיק. ואז ראיתי את זה. ממש לשנייה, לפני שסגרה שוב את התיק והצמידה אותו לחזה בחשש, ראיתי את החומר המבריק והשקוף כל כך שנראה לי כמו מיץ פטל או מים באגם. 

"מה הם עשו לך בניסוי, אימא? זה משהו שקשור לפלסטיק?" הכל היה קשור לפלסטיק בימינו, אז נראה לי הגיוני לשאול.

היא הפטירה אותי בצחוק עצבני, עדיין לופתת את זרועה. "אל תדאג לזה, זכוכית יקרה שלי."

ירדנו לרכבת התחתית של תל אביב. הפעם פנינו לרציף 16ב', הרציף שחוזר לצפון, לקריית שמונה. לאורך כל הדרך חקרתי את אימא בשאלות, הייתי חייב לדעת מה עשו לה בניסוי. אבל היא ענתה לי תשובות מעצבנות וקצרות וידיה נכרכות סביב עצמן.

אחרי כמה ניסיונות התייאשתי ושילבתי ידיים על החזה כמו ילד שנזפו בו. מדי פעם המשכתי להציץ אל אימא, ליתר ביטחון.  ואז שוב אלוהים עשה לי טובה. ממש לשנייה אימא הרימה את היד כדי להסיט קווצת שיער שכיסתה את עיניה. מעבר לשרוול, על האמה השמאלית, ראיתי ריבוע אדום מבריק, עשוי מאותו החומר האדום של החנויות, הרכבות והמשקפיים הצבעוניים של האנשים שהיו ב'דיסנילנד ללא כיף' של אימא.

פלסטיק! הרגשתי את הלב קופץ בחזה, אבל לא אמרתי כלום. כשחזרנו הביתה, אימא הראתה לי שוב את שברי הזכוכית וחיבקה אותי חזק בהקלה. 

נכתב על-ידי
נאקסון
סתם אוהבת לכתוב, ולעשות ניסויים במילים. חלק יוצא מוצלח וחלק פחות. אתם תגידו לי:)
הדף נקרא 122 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי