שלא יפגעו בך, אמא

אימא, האם תמיד השמיים נראים כל כך שחורים? האם הנקודות הלבנות האלה ייעלמו מתישהו?

פרקול פנה אל אימא בהתרגשות של ילד. הוא היה קאדו צעיר ועינו השלישית לא התפתחה לחלוטין עדיין. לכן הוא אהב להביט לשמיים שהגנו עליו, לפנות אל אימא. 

הוא קם ממקומו והסתחרר באוויר עם כנפיו. הוא ניסה להתקרב אל הספינות, להגיד להן שילכו, שאין להן מה לחפש אצל אמא. אבל כנפיו החלשות סירבו לקדם אותו הלאה. 

הספינות התקרבו, והנקודות הלבנות הפכו לגושים מתכתיים, מכוערים. כנפיו של פרקול נרעדו מפחד. הוא שנא זרים. הוא לא דיבר באותה שפה כמוהם. הם לא יבינו אם הם יפגעו באימא, חשב בחשש.

"שלום," ניסה להגיד פעם ליצור מוזר, פרוותי, הולך על ארבע. 

ההוא השיב לו בגסות רוח: "מיאו." לא שהיה לפרקול מושג מה זה אומר, אבל הטון היה מתנשא ומגעיל. פרקול סירב לדבר אתו מאז. האמת היא שהוא לא דיבר עם אף אחד. לא היה לו איך וגם אם היה יודע את השפה שלהם, הוא היה שונה מהם. הם לא אהבו שונים. 

אבל כעת הוא רצה לנסות. הוא חייב! אחרת הם יפגעו באימא!

פרקול חזר לרחף באוויר. הגופים המתכתיים נצצו מבעד לחשכה, חותכים את השמיים כמו שהמתכות האיומות אהבו לעשות, פוצעים עשרות גלקסיות שפרקול לא ראה מעודו.

הוא עצם שתיים מעיניו וגילה שהוא בוכה ורועד. הוא ניסה לא לחשוב על הספינות. הוא חשב על המאכל האהוב עליו, בזלת, ועל אמא - על הכחול והסגול הרכים והעוטפים שלה.  

לפתע החל להתרגש והדמעות גברו. הוא פקח את עיניו, הספינות התקרבו ונצצו אפילו יותר. משום מה, פרקול כבר לא חשב שהן מכוערות. הן לא ייפגעו באמא, הבין במעין גילוי פנימי והתמלא שמחה. אמא יותר חזקה מהם. 

הספינות החלו לנחות, מרעידות את העולם סביב ומסחררות את האוויר במערבולות עוצמתיות. 

פרקול נרתע לאחור והביט בשמיים הסגולים-שחורים בגעגועים. אל תדאגי, אמא, לחש אל החלל. אני אעלה על הספינה, ואז סוף כל סוף תראי אותי. 

נחזור להיות ביחד.