הבידוד נגמר לי- חלק ב׳

בפרופיל הרזון שלו יותר בולט. המראה בחדר האמבטיה לא שיקרה.

הצלעות בלטו, העור ברובו חלק ובהיר, גופו עדין וילדי. הוא ניסה כמה שכיבות סמיכה, כעבור 10 החליט שעדיף להתמקד בחלק המוצלח יותר שלו ומשך שוב את תלתליו כך שיכסו מעט את העיניים. הוא ניסה לדמיין את אחד הערסים בבית הספר, יוראי, את שפת הגוף שלו. בדרמה היה להם תרגיל כזה- לקחת אדם שהם מכירים, לחקות את היציבה, הבעות הפנים ושפת הגוף ודרך כל זה לבנות דמות ובסוף מונולוג שלם.

״ניצן, כמה זמן אתה כבר באמבטיה?!״ אביו צעק מעבר לדלת

הוא ניסה להקשיח את הפנים שלו מול המראה שיראה כמו יוראי: להזעיף את הגבות, לסגור את הכתפיים, להקשיח את הגב והשפתיים.

״תכף!״

מגוחך. כשאתה קשוח אתה קשוח וכשאתה משהו אחר אתה משהו...אחר.

עוד צילום. #staydifferent #stayhome

״אתה מוכן כבר לסיים שם? קיבינימט!״ דפק אביו על הדלת נשמע כאילו הוא מוכן לשבור אותה באגרופיו.

באינסטגרם עבר על תמונות של הילדים בכיתה. הכל נראה לו לא קשור יותר, זר. כאילו מהרגע שהופסק בית הספר כל אחד צף לו לכיוון אחר. גם נעלם הצורך להוכיח משהו. הכל נהיה ברור יותר. החברות שלו בעצם צחקו עליו רוב הזמן.הערסים האלה- יוראי והחברים שלו, הם גם שקופים. הם הכי מפחדים להיות לבד. אף אחד לא באמת נמצא שם בשביל מישהו אחר. 

 בין הפרופילים הופיע ציור יפה בעיפרון של עין. עין גדולה פקוחה, מאד מציאותית. 

עדן מזגה לעצמה מים חמים. קטפה גבעול עלי מרווה מהאדנית. השקט הזה מסביב. העלים הריחניים והאדים העולים מהכוס. איזה שקט. הפוסטים שלה מקבלים לא מעט טראפיק. הרבה לייקים, תגובות. יופי. יש התרחשות.

היא התקשרה לאמא שלה

היי מאמוצ׳קה, מה שלומך?

ספסיבה, טוב, הכל טוב. מרגישה בסדר, לא חולה

איך אבא?

גם בסדר, גם בסדר. בבית. איך את מותק שלי?

אני בסדר מאמא. הולך לי ממש טוב.

כן? נו זה יופי. 

כן. התחלתי בדיוק השבוע עם לייב-סטרים

שטו לייב-סטרים? 

זה קבוצות שאני מדריכה און-ליין.

אה, יפה מאד. הם משלמים לך על זה?

זה תהליך מאמא. זה לא קורה בבת אחת. 

 ומה עם בחור שלך? יואב?

יוגב? הוא כבר לא… אני יותר מנסה להתחבר לעצמי עכשיו

(חתיכת חרא)

צריך בחור טוב. מחכה שתביאי לי כבר מישהו. מישהו שנראה טוב, מרוויח טוב. 

אותו הדבר בין כל הבנות וכל האמהות בכל העולם אי פעם. כשנותרה לבדה בתום השיחה הרגישה עדן לפיתה עוצמתית בגרון, את הבטן מתרוקנת ואת הלב מתרוקן. זמן-עתיד לפת אותה בכח, חנק אותה עד שהפנים שלה הסגילו. אלוהים.

היא לקחה נשימה עמוקה. שום דבר לא משתנה. נסי פשוט לחיות את הרגע עדן. 

שום דבר לא משתפר. רק הזמן זז. עוד קצת ועוד קצת הוא זז וזז.

גם עליזה הרגישה את הזמן כשהלכה בלילה לאמבטיה והביטה בראי שמעל הכיור. היא אהבה את הקמטים סביב עיניה ששיוו לה מראה חייכני. פחות מכך, הרבה פחות, את העור הצנוח שמתחת לעיניים, בעפעפיים, סביב הפה, את השיערות הבהירות על הפנים והצוואר. פעם הייתה כל-כך יותר יפה. 

 בימים רגילים זו רק מחשבה שחולפת אבל בזמן האחרון אין מנוס מלשהות איתה ארוכות. אין אורחים, אין סידורים ואין עבודה. יש את המחשבות האלה שקופצות, את הכדורים האלה שמפוזרים בכל הבית, קופצים מהקירות ומהמראות. 

היא הביטה יותר מקרוב בראי ישר לתוך העיניים. זוג הכדורים האלה שלא משתנים מהלידה ועד הקבר. היא הביטה לתוך אישוניה שלה- עליזה מביטה בעליזה מביטה בעליזה הנערה מביטה בעליזה המבוגרת מביטה בעליזה הילדה הקטנה מביטה בעליזה הקשישה מביטה בעליזונת הקטנטונת מביטה בעליזה ה…

״מה? מה קרה?״ הזדעק חיים ממיטתו ומצא אותה יושבת על ריצפת האמבטיה

״אתה יכול לחבק אותי? אתה יכול לחבק אותי בבקשה?״

מטושטש ונוקשה משינה ניסה. ניסה באמת כמיטב יכולתו לחבק אותה כפי שהייתה צריכה. היא מזגה לעצמה עוד וויסקי ושתתה אותו נקי. נכנסה למיטה ויחלה לשינה טובה שתעטוף אותה.

מחשבותיו של אברי נורו מראשו כמו כדורי גומי, אבל במקרה שלו הכדורים לא קפצו חזרה אליו אלא התפוצצו כמו זיקוקין די-נור בצבעים מתכתיים זוהרים שצבעו את החדר בצבעים שנמסו וזלגו לרצפה והתאדו לכדי ענק צבעוני במרכז החדר בגובה 15 מטר ששאג כמו טירנוזרוס רקס ואבוי אברי׳לה הקטנצ׳יק׳לה בתוך הפה שלו כמו יונה בתוך הדג והטירנוזרוס רקס התחיל לעוף ברחבי הדירה ויצא החוצה דרך החלון שובר את ההסגר, מצפצף על החוקים ועל הממשלה. הטירנוזרוס רקס טס בשמי חיפה עם אברי מוגן בבטנו ואברי פתח דלת סתרים קטנה בבטנו של הטירנוזרוס רקס והציץ החוצה. הרוח נשבה על פניו, גגות השכונה חלפו תחתיו, הרחובות ריקים מאדם ופנסי הרחוב בהם המשיכו להאיר את הבמה הריקה. הטירנוזרוס ביצע להטוטים באוויר: סלטות וברגים וצוקהרה ונחת על המרפסת של האמפייר סטייט בילדינג ואברי הוא האישה והטירנוזרוס רקס נאחז במגדל כאילו היה איזה עמוד טיפוס במגרש המשחקים וטלטל את האמפייר סטייט הנה והנה עד  שהתפרק לאלפי חתיכות לגו שהתפזרו לכל עבר, צבעוניות, מטורפות והרכיבו מחדש את החדר סביבו בשילובי צבעים מטורפים צהוב, אדום, כחול, ירוק, זה לא סתם צבעים לא סתם לא סתם זה קוד, זה אומר לי משהו:

 צהוב זה חרדל, אדום זה קטשופ, כחול זה ים, ירוק זה דשא

 אז עכשיו אברי הבין את הצופן ואת מה שהוא אומר והוא הרגיש שאמת עמוקה וגדולה פגעה בו והדהדה בכל גופו

 הוא לא יכל להסביר אותה במילים אבל הרגיש שהאמת הזו כל כך חזקה שהיא משנה את כל כולו מין התוכן החוצה מין המסד ועד הטפחות שהוא מגלה את עצמו האמיתי איברים פנימיים בחוץ והעור מתהפך פנימה הוא התבונן בכבד שלו, בכליות, בריאות משוטטים על רצפת חדר השינה כמו חיות מחילה ריריות ואדומות המגששות בעיוורון את דרכן, מחליקות על הרצפה מתנגשות בקירות וברהיטים בחיפוש אחרי דלת היציאה.

עדן החליטה לנסות להזיז את החיים הדפוקים האלה לאנשהו, למצוא השראה.

היא הקשיבה לטד-טוק עם דיפק צ׳ופרה. "גם אם נדמה לך שחייך כבר תוכננו מראש, גורלך תמיד מעוצב בדרכים שאינך יכול לצפות״ היא תמיד כל כך התחברה למה שהוא אומר על מה שליקום יש להציע לנו. אפילו עכשיו במציאות הזאת. אולי זאת הזדמנות באמת.

היא ניסתה להרגע, נשימות, תודעה נקיה וכולי אך הלפיתה בגרון לא עזבה אותה. 

לא תוכלי להחזיק מעמד כך

את כבר לא ילדה

 והפרנסה שלך? 

 וחבר? בעל?  וביבי? וקשישים נפטרים? והפרנסה? מה יהיה עדן?

היא ישבה בשקט וניסתה להתבונן ברכבת המחשבות הדוהרת בראשה. 

בראש העמוד הופיע  קישור שמשך את תשומת ליבה בזכות רישום יפה של עין פקוחה תחתיה כתובה כתובת האתר ותו לא:

eye2i.com

באתר הביטו אנשים ממצלמה למצלמה זה בעיני זה. החוק באתר ברור ויחיד: מביטים בעיניים. כל השאר- אסור.

היא הגדירה את החיפוש- רדיוס: 50 קילומטר, מין: גבר, נטיה: סטרייט

אחר מספר דקות ומספר דמויות הופיע מולה נער. נראה בן 15 בערך, שחור שיער, מתולתל, פנים עדינים, בהירים, תמימים ועינים ירוקות. בהתחלה נראה רציני מאד. פניו קפוצות. ואז שחרר חיוך נבוך ומזמין.

היא סידרה את שיערה והשתהתה עוד רגע בתנוחה כמו ציורית של סירוק לפני שמיקמה את מבטה בעיניים המתבוננות במסך. הנער הביט בה במבט מלוכסן. היא גם ניסתה להתבונן בריכוז. עיניהם ננעלו. היא חייכה מעט ומבטו נפתח וגם מבטה שלה התרכך לעומתו. הוא התרכז רק בה והיא צללה עמוק לתוך אישוניו. היא חשה כח משיכה שואב אותה פנימה כמו בגלישה במנהרה בין-מימדית. היא הרגישה איך היא שטה בתעלות אפלות בהן הבזקי צבע: פה ירוק, שם לבן, פה אור חזק צהוב והרבה כחול מבהיק מכל מיני פינות. כחול עז ומוחשי שכמעט ניתן היה לגעת בו.

ניצן מצידו ראה אישה בוגרת מרוכזת רק בו. אף אחד לא התבונן בו כך קודם לכן. אפילו אמא שלו, מסתכלת עליו אבל לא רואה, מייד מנסה לשנות משהו, מעבירה ביקורת, מנסה לחנך אבל לא חוקרת ככה פנימה. ואבא שלו.. נראה שהוא מתעצבן רק מלראות אותו.

בראש שלו קולות אמרו לו להפסיק, לשבור את הרגע המביך הזה. התחשק לו לעשות פרצופים ולצחוק אבל הנוכחות של זוג עיניה החומות שקראו אותו בשקט מבעד למסך היה חזק מכך.

הוא הרפה והביט בה חזרה. הבחין בקמטים מתחת לעיניה, בזוויות עיניה, בריסים ובגבות המעוגלות ששיוו לה מראה פתוח וקצת מתפלא. כל הקמטים שדיברו אליו כמסר מצורף. עיפות, ניסיון וגם הזמנה.

הוא הביט עוד פנימה אל תוך הצבע האגוזי בעיניה. היה נראה לו שמתחת לבגרות שהיא שידרה יש עוד משהו. 

לפנות בוקר לא הצליח חיים עדיין להרדם. הוא יצא מהמיטה להליכה בשכונה. עליזה נחרה לידו במיטה והרבה יותר טוב ללחץ הדם שלו לזוז קצת. ארבע וחצי בבוקר. מי ידביק אותו בקורונה ומי יגיד לו איפה אסור לו ואיפה לא אסור לו להיות.

פנסי הרחוב עוד האירו ואורם הכתום התערבל באור-שחר כחלחל, כסוף וכתמתם. הוא טייל על הכביש. מכוניות מכוסות אבק וטל חנו בצדדים. הרחוב הראשי דומם כמותן. המסעדות והברים במעלה הרחוב סגרו את שעריהן והיה שקט כמו ביום האחרון עלי אדמות.  

בקצה הרחוב הבחין בחיה. גופה היה שקוע עד מחציתו בפח ההפוך ורגליה הקצרות תוחבות אותה עמוק יותר פנימה. פרוותה הקצרה מלוכלכת וגסה. 

״גועל נפש. חזיר״ חשב והתכופף באיטיות להרים אבן גדולה.

״שו!״ צעק בחצי קול. ״לך מפה!״

החזיר דידה אחורה מהפח והתבונן בו.

חיים הרים את האבן מעל ראשו. ״סע מפה חזיר! תעוף מפה!״

החזיר נחר באיום וחיים הטיח את האבן לעברו אך החטיא. במקום זאת פגע בפח עצמו. מאחוריו זינקו בבהלה שני חזירזרוני-בר קטנים וחרחרו בקולות גבוהים. 

״זו אמא״ חשב לעצמו.

עכשיו אמא-חזירה חרחרה בקול נמוך והתקרבה אל חיים באיום.

״שה, שה״ ניסה להרגיעה אך היא המשיכה להתקרב

צעד ועוד צעד.

חיים הסתובב והחל לרוץ בכל כוחו להגיע מהר חזרה לדלת ביתו. החזירה דלקה בעקבותיו.

״ספרינט לא כל כך רע בשביל חמישים ו..״