אבא שלי

ההספד שלא נישא

כשהייתי בת ארבע או חמש המצאתי לי אבא. את פניו ודמותו של האמיתי, הנעדר מרצון, הכרתי בעיקר מהתמונות באלבומי הילדות המוקדמים. הוא היה גבוה וחזק. בדימיוני עבד בחברת חלוקת גז ולעיתים המצאתי עבורו מקצוע אחר. הוא היה טוב לב, ובחלומותיי הגיע עם חיוך גדול והרים אותי לגובה וחיבק המון.

במציאות בה גדלתי הוא הגיע לבקר בכל שנות ילדותי שלוש פעמים: כשהייתי בת שבע בערך, לפני משחק כדורסל משותף הראיתי לו את מחברות כיתה ב' בגאווה גדולה; כשהייתי כמעט בת אחת עשרה במסיבת בר המצווה של אחי הגדול, הוא היה אורח הכבוד ופעם נוספת ביקר במפתיע כשהייתי צעירה מאד. 

"אבא בא. בואי מהר" זירז אותי אחי הגדול שוב ושוב כשהגיע לאסוף אותי מחוג בלט. המחשבה הראשונה הייתה צוהלת: הוא באמת הגיע ! גם לי יהיה אבא כמו לכולם. כבר לא יכאב לי לקרוא שירים וסיפורים על אבות של אחרים.

בבית חיכתה כבר כל המשפחה הקרובה: סבתא אחת, דודה אחת ובעלה, ואימא שלי מבוהלת. והוא עמד במרכז החדר גבוה וחזק, יפה וכועס. נובח את זעמו על העולם המטורף שסבב אותו. ואני, שגם כך גדלתי כילדה מוגנת ושברירית, התכווצתי עוד יותר במושב הכסא. אז גם השתרש לראשונה הפחד ההוא: אבא בא. אבא בא, אותו פחד שילווה אותי במשך שנים רבות לאחר מכן מכל מי שהזכיר את הגיל או המגדר המתאים להגדרה: אבא.

שנים עברו, גדלתי ובגרתי, הקמתי משפחה ויצאתי לדרך עצמאית בלעדיו. אך המתח בין הכמיהה לחיבוק אוהב של אב ובין הפחד החבוי בצמד המילים: "אבא בא" עדיין שם. גם עשרים וחמש שנים אחרי שבחר את קיצו.