נֶ‎‏‏מי

כל סיפורי זורן

נֶמי אמרה לי שהיא תחזור הביתה בשש, אבל היא לא חזרה אז יצאתי לחפש אותה. זאת הגרסה הקצרה לאיך הגעתי למצב שניידת אבטחה דרסה אותי. לא לגמרי הבנתי בזמנו מה היה לה לטוס ככה באזור מגורים שקט כמו שלנו. אבל ברור היה שקרה משהו כי הסירנות שלה טרטרו לי בנשמה אחר כך איזה 5 דקות עד שכיבו אותם, תודה רבה באמת, איזה שנייה וחצי לפני שאיבדתי הכרה.

התעוררתי במיטה של בית חולים ואמרו לי שאנחנו על מעבורת בדרך לכדור הארץ מה שהלחיץ אותי בהתחלה, כי מה כבר היה יכול לקרות שלא היו יכולים לטפל בו בחכם עגלילי, אבל אמרו לי שזה לא בגלל זה בכלל, ונמי הייתה לידי ואמרה לי שהיא סה"כ קפצה לחברה שלה שירי לראות איזו תכנית בהולוגרפי ביחד אבל אז אספו אותם אנשים עם מדים ואמרו להם לבוא. אני פשוט ממש שמחתי לראות אותה שם. אנחנו לבד מאז שאימא שלה עזבה עם אבירם, החבר שלה, שאף פעם לא הבנתי לגמרי אם היה מאהב או סתם דושבג ששיכנע אותה שהיא צריכה לתעדף את האושר שלה וללכת איתו להיות נוודת אור מה שזה לא אומר.

לאמשנה, אני מרחף על הסמים שנתנו לי שמה ולא כואב לי הרבה ומאחורי הגב של הבת שלי יש איזה שידור חדשות באוויר ורואים שיירה של ספינות כמו שלנו עם מנועים פועלים וטסות בטיל. אבל לא כזה איכפת לי מה הסיפור. נמי אומרת לי שהניידת העיפה אותי איזה 30 מטר באוויר ומזל ששמתי על עצמי משחת מגן לפני שיצאתי כי היא ספגה את רוב האימפקט גם מהניידת המשוגעת וגם מהמדרכה.

אני בן 48, מתכנת. בונה סטריפים שיווקיים עבור אפלקציות בריינקאסט. הפירסומת הזו שרצה לכם במוח על הזורנים שחולמים בסטזיס שהם שותים את הבלאדי מרי הזה של "דרינקס למפיבושת", אז זה למשל אני עשיתי. פעם היו לי חלומות גדולים יותר כמו לכולם, אבל אני סך הכל די מבסוט. זה מימן לנו בית יפה בזורן 9, לא רחוק מהצוק שמשקיף לים הלוונדר, שאפשר לראות ממנו ביום טוב את הלווייתיישים ופרות הים קופצים באוויר לצוד את הבועות עם הגז המוזר הזה שהם נושמים. תמיד היה נראה לי כמו אסטרטגיית נשימה מפוקפקת, אבל מי אני שאטיל ספק בתהליכים האבולוציוניים של עולם אחר. אם זה עובד, יופי להם.

נמי בת 15, ילדה מתוקה. העור שלה קיבל את הגוון הסגול העדין שכל מי שנולד כאן מקבל ואת העיניים הירוקות אזמרגד שבאות איתו. והיא מוכשרת כמו שד ויפה כמו האימא שלה. אבל גם עייפה מאוד הרבה מהזמן. כולנו עייפים האמת. לא יודע מה הסיפור של המקום הזה. זה לא הכבידה, שדומה מאוד לזו של הארץ. זה לא האוויר - בדקו את זה. אולי משהו בצבעים של המקום. כל הסגול והירוק הזה. אולי זה דופק אצלנו משהו שמרגיש שהוא אמור לראות כחול וצהוב וירוק מסוג אחר.

עברנו לכאן לפני שהיא נולדה. אני ואימא שלה. היינו בלהקה ביחד וחשבנו שזה מהלך מוצלח בשבילנו לעבור להופיע ככה בכוכבים. אבל לא כזה הלך לנו בסוף ואני ויתרתי על זה יותר בקלות ממנה. היא אישה יפה מאוד שידעה לנגן בחליל כאילו היא הבת של פאן, ובהופעות שלנו היא הייתה כמו סופת מדבר כוסית. היה לה קשה לוותר על להיות מיוחדת. על לעוף ככה. לעשות אהבה עם אלוהים. ואני הפכתי מהבחור שעף לידה עם גיטרה חשמלית לאיש שיושב מלא ליד מסכים ומתקתק בשקט מרוכז. לא עזר שזה הביא לנו בית יפה מול ים בצבע לוונדר, ומרצדס אורביט-לנדר צהובה שידעה לעשות את הדרך לתחנת סנטרל בחצי שעה. היא הייתה צריכה להרגיש את אלוהים זז איתה כמו אז. ואני כבר לא ידעתי איך מביאים לה אותו. ומתישהו היא התחילה לחפש אותו במקומות אחרים.

אבל עשינו ביחד את נמי. נעמי. קראנו לה על שם סבתא שלי. שהייתה חיילת גיבורה והייתה חלק מכוח הפשיטה הראשון שנשלח להגיב לתקיפה של הזורנים. אני מציץ שוב במסך ולא מצליח להבין מה אני רואה שם. מראים לנו הולו של מלא קראוונים וגם סתם אנשים עם שדה מגן נייד פרוסים במעגל מסביב לבאר המשאלות, החור השחור שליד תחנת סנטרל, צבועים בצבעים של פסטיבל רוחני. ויש מוזיקה. זה עושה לי תחושה לא נעימה בבטן, אני מקווה שמעיין לא שמה - זה השם של הסופת מדבר ממקודם, גרושתי. אין לי מושג מה קורה, ואני מרחף בתוך אדים של משככי כאבים, אבל איכשהו לא בא לי שהיא תהיה שם.

אחר כך הסתבר שהיא דווקא כן הייתה שם. ניגנה בחליל שלה עם הרכב פרוג רוק איסלנדי מעל החור השחור, אבל הצליחה לברוח יחד עם עוד כמה בבלאגן שנהיה אחרי שהדבר הנורא ההוא יצא ממנו. פגשנו אותה שבוע מאוחר יותר בחדרה. בתור לדמי פיצויים על הפינוי. אבירם היה שם איתה, אבל הזקן שלו נשר לגמרי והוא היה נראה כאילו שכל האור ברח לו מהצ'קרות. פנים נפולות ומתוחות. גם שלה היו כאלה. נשארנו בקשר מאז, ואנחנו נפגשים מידי פעם. הם חיים באחת הקהילות הטיפוליות האלה שהקימו בנגב.

אני ונמי לא ידענו כלום אבל. ואיזו אחות חמודה שחומה וכחולת עיניים בשם ברוריה - זה היה כתוב לה על החולצה - כיבתה את ההולו ועמעמה את האורות בחדר. אני שואל את נמי מה שלומה והיא אומרת שבסדר. ומספרת לי על איזה בחור שקוראים לו אינוך שהיא פגשה בחוג לציור שלה, ועל שירי שאמרה שהוא חמוד ושהוא עשה לה עיניים, ואיך שכולם בחוג ציירו באותו שבוע את אותו הציור כל פעם - את היצור הזה שבכל המערכת אפשר לראות ציורים שלו, זה שעל שמו נקרא הבלאדי מרי שאני מפרסם, וזה היה די קריפי כזה. אבל אז הם יצאו לאכול המבורגר ולשתות שמורז חמוץ וזה נהיה בסדר.

וואלה אני לא יודע מה להגיד בדיוק. חדרה זה לא זורן 9, והדירת חדר וחצי שסיפקו לנו לבינתיים זה לא הבית שלנו שמשקיף לים הלוונדר. אבל אני חייב להודות שאני מרגיש פחות עייף. והים התיכון מספק אותי בימים הטובים שלי. ואני מנגן לפעמים שוב בגיטרה חשמלית כשיוצא לי.

נמי הלכה לבקו"ם לפני חודש. גייסו אותה למודיעין. משהו שושו שהיא אומרת לי ברצינות שאסור לה לספר עליו. מכינים אותם שם לכל מקרה שלא יהיה. את תחנת רקפת בשחקים, החור תולעת, פוצצו בפצצת מימן גדולה וסגרו עניין. ואני ממש מתגעגע לאורביט-לנדר הצהובה שלי. אולי יום אחד שוב יהיה לי מספיק כסף בשביל משהו כזה.

Photo by Meik Schneider on Unsplash / https://unsplash.com/de/@mshndr

Photo by Meik Schneider on Unsplash

נכתב על-ידי
אסא וולפסון
הדף נקרא 13 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי