ספונג'ה

הוא היה הסמרטוט האהוב עליה לתקופה ארוכה. שכנעה את עצמה שהיא מעדיפה אותו על אחרים. לפני כל שימוש שאלה את עצמה מדוע היא מעדיפה דווקא אותו, המשומש והבלוי בקצותיו. אך התמסרותו לידיה וקבלתו אותה כהוויתה גרמו לה להתמסר לסיביו ולהתנגדות שהרגישה כשסחטה אותו. היא נהנתה מעצם היותו מוכר, נוכח, ולא חקרה יותר.

המים שניגרו ממנו לפרקי ידיה ומרפקיה הרטיבו את חולצתה. בכל פעם היא חשה שהם מתאחדים ליישות אחת. לתקופה, חשבה שהם מנקים את העולם מרמאות, הם מבריקים את הכל מכתמי צביעות ושקר. משיכותיה התארכו ומגע רגליה במים גרם לה להרגיש חיה וחיונית שוב.

כשהחלו קרעיו להתרחב, עם כל סחיטה ולאחר כל שימוש, ראתה בכך סימן למסירותו, לחיבור המיוחד בינם. היא לא ראתה את הסוף. לא רצתה לראות. 

והנה היום ראתה אותו בידי אחרת. הוא חייך אליה מבין ידיה. לא אכפת היה לזרה לחבוק פיסת סמרטוט קרוע, כנראה. וליבה, נחמץ בקרבה. זכרונות טיפותיו על רגליה צורבים עדיין. והיא נאלצת להזכיר לעצמה שוב ושוב שהוא רק סמרטוט.