שני חלומות של שינוי מלאחרונה

1

 זה היה סיוט. לא היה לי כוח לכתוב אותו כשהתעוררתי באמצע הלילה, לכן אני לא זוכר את רובו, אבל זה מה שהיה: בסוף החלום אני בבית עם מלא אנשים ויש רציחות. אני לא זוכר איך זה הגיע לזה אבל הייתה תחושה רעה ודם טפטף מלמעלה. אנחנו בכניסה של חדר מדרגות לוס אנג'לסי עמוס בדמויות ולמעלה מישהו חותך עם סכין אנשים. ממש יכולתי לחוש את הסכין חותך בבשר החי ודם טפטף על הכול. זה הזכיר לי מצוקה מחלומות רעים בתקופה פרועה מאד כשהייתי צעיר, לפני יותר מעשרים שנה. היו לי אז המון חלומות סנאף מזעזעים ולא היה לי איך להכיל את הרוע. בחיים עצמם הרגשתי כפייה קסומה, צעיר ורענן וחוגג את עצמי בשיא עלומי, ולא הבנתי - מאיפה הסיוטים? אז כדי להתמודד עם הדיסוננס המטלטל בנפש אהבתי להגיד שמצאו דרך להשתיל לי את החלומות האלה. לא חשבתי אז שזה נשמע כמו קונספירציות של המוסד או כפרנויה סכיזופרנית. כשדמות האב המופנמת הייתה ג'ון פרנקלין הבמאי הגדול, מלך הברנז'ה והקשרים הבלתי אפשריים בעולם התקשורת, הפוליטיקה והוליווד, זה נראה לי הגיוני. ובכלל, הצחיק אותי לחשוב שמצאו דרך לעורר בי חלומות שכאלה; הרי אני אמן גדול וחשוב ברמה בינלאומית - ברור שיטרחו לעשות זאת. העולם נראה לי מוטרף, ומצב מטורף נראה לי הגיוני לחלוטין. לרגע לא חשבתי שאולי הגראס והאסיד שאני מעשן בכמויות מסחריות, הם אלה שטרפו את נשמתי. בכלל לא היה אכפת לי. בתכלס, המחשבה על התערבות חיצונית - ואולי גם קצת אהבה מתוקה מג'ון פרנקלין הגדול?- עזרה לי מאד להתמודד עם הכאב והייאוש, בתקופה שלא יכולתי בשום צורה לקחת אחריות על עצמי.

בכל אופן, מה היה הפעם בחלום? היה לי ילד! תינוק גדול! תינוק שהוא שלי, ורק שלי, ואני צריך להגן עליו מפני הרוע. עצם זה שהוא היה שם איתי בבית העמוס דמויות זרות ורציחות, מיד ביטל את התחושות הרעות של המצוקה. לקחתי אותו על הידיים ויצאתי מהתופת עמוסת החתכים והדם המטפטף, החוצה.

הפעם הייתי קול. לא הרגשתי כלום. הייתי אמיץ. למעשה, עוד בתוך הבית, כשהבנתי שהילד שלי, מיד התגברתי על הפחדים והכאב. הייתי מגניב ובעל תושייה. מוכן לפעולה. מיד הרמתי את הילד על הידיים ויצאתי החוצה, לחלום טוב יותר. בחוץ חיכו לי אנשים אחרים, טובים ונעימים, ובשמש הזורחת של הבוקר עברנו לסיפור אחר לגמרי.

2

אני בחדר ילדותי במיטה עם חבר, קורא ביומן שלי שמצאתי, שבמציאות שרפתי אותו בתקופת הלימודים לתואר הראשון. אלה היו יומנים שבהם שחררתי את הנביא האלוהי הגייז שבי בלי בושה ועד הסוף, כולל כל האשמה הבוערת של הארון שהייתי שרוי בו אז עמוק עמוק, ורציתי נורא, בעקבות הסופרים הביטניקים האמריקאיים שהטריפו אותי והשפיעו עלי כל כך, להרגיש טראגי, להיות טראגי, יתכן שזה גם בגלל הסמים שצרכתי אז, בתחילת שנות העשרים שלי, וסחטתי את כל האמת האותנטית של חיי ליומנים האלה, הוצאתי את הנשמה. חוויות וחלומות, הזיות ושאיפות, כתבתי וכתבתי, גרפומן משיחי שמשרבט באובססיה עד שיוצא עשן, כולל רישומים ושירים קיצוניים, אירוטיים, מורבידיים, אוטופיים, וכל כך העמיסו עלי אשמה בלימודים לתואר הראשון- תואר באמנות, בישראל, איזה רעיון אבסורדי, ממש אוקסימורון- שלא יכולתי לבטא את ההומוסקסואליות שלי בחופשיות, ובאמת הרגשתי טראגי ובצורך לקורבן, והקורבן היו היומנים, אז שרפתי אותם! בקצה השדה בכפר אזר, באחר צוהריים קפוא של חורף עקר, באמת שהרגשתי טראגי מול הלהבות שעלו מערמת הניירות הקרועים, כמו לב קרוע, שבור, אך קפוא כקרח, בלב הלהבות, בצינת השקיעה, ומכאן הטרגדיה - שכנעתי את עצמי שלא הייתה ברירה ולא היה מנוס, ואם אני רוצה להישאר בחיים, עלי לשרוף את הכל, הכל! ומאז אני חש באובדן, אבל זה לא כל כך נורא.

בכל אופן, בחלום מאתמול אני שוכב עם חבר במיטה בחדר הנעורים שלי, החלום הולך ומשתפר מרגע לרגע, ואז פתאום אני מוצא בין השמיכות את אחד מהיומנים שאינם! אני מאושר. אני מתחיל לקרוא לחבר מתוך היומן, שיר אחרי שיר, נזכר מה הלך שם, הרוח, הדרמה, ומקבל את הכול בהשלמה ובאהבה. ואז, אנחנו שוכבים בתוך אוהל והשירים נכתבים, נרקמים, תוך כדי שאני מקריא אותם, כל שיר עם איור משלו, על דופן האוהל שמעלינו. שמחה, אופוריה, אני מאושר! השירים חזרו אלי. המקום שהלך לאיבוד, נשרף, עלה באש הגיהינום של להבות השנאה, חזר אלי באושר ומתיקות אין קץ, בעדינות, ברכּוּת, תוך כדי שאני שוכב בין שמיכות משי באוהל עם חבר אהוב, נושם עמוק, מתבונן למעלה ורואה את השירים נרקמים על הבד עם איורים, אחד אחרי השני, אחד לצד השני, עוד אחד ועוד אחד, מסתלסלים מסביב גם בלי שאני מקריא, פלא, הם חוזרים אלי, ממלאים את ליבי ביופי זורח, אופרה ושכינה מלאכית.