סיפור של כאב

כואב.

קשה להניח את האצבע באיזו נקודה בדיוק תחושת חוסר הנוחות מתקיימת, אבל זה כואב. את זה היא יודעת בוודאות.  

הכאב כל כך עז שנשימתה של האישה נעתקת. היא מנסה לנחם את עצמה וממלמלת אל חלל החדר : "כאב זה חיים. כאב זה קיום. כשמתים, כלום לא כואב יותר". אבל אין מי שישמע. היא מסתגרת לבדה בבית לאחרונה. 

בעצם, כשחושבים על זה, זה לא לגמרי נכון. היא לא בדיוק לבד. 

הן שתיים. היא והמחלה. המחלה והאשה.  

האשה חוששת מאד שידעו על המחלה, אבל יותר מהכל פוחדת שיראו ; מבועתת ממש מכך שכבודה העצמי יפגע. ירמס.  "אני יכולה לסבול הכל - רק לא השפלה", חושבת לעצמה. 

היא מדמיינת באֵימה את מבטי חבריה כשיראו אותה מתפתלת בשקט מכאביה. פולטת אנקות חרישיות. "אני לא מהגונחות הקולניות" - חושבת לעצמה בשעשוע. "לא גנחתי כשהיה לי טוב וגם לא עכשיו, כשהכאב גומר אותי ואני מאבדת את עצמי". 

האישה חזקה מאד. היא יודעת את זה. כך חייתה את חייה וכך גם תמות. חזקה. "לעזאזל - מה החיים האלו שווים?" שואלת את עצמה האשה ביאוש ניכר. "שווים מעט מאד . מעט מאד" ממלמלת במענה לעצמה. 

 עמוק בתוכה, היא יודעת כי עכשיו כשאין יותר זמן, זה הרגע להתנתק מהמוסכמות, לשים זין על העולם ולרסק את עַברה. אבל נפשה כבולה והמחלה כמובן מתפתחת ופורחת לצידה.

היא ממש לא פראיירית, המחלה של האשה. היא רוצה אותה שבורה. מרוסקת. חלשה. היא תשדוד את רוחה ורק אחר כך - תרצח את גופה. 

בלילות, כשחושיה מעורפלים, האשה חולמת שהיא מתהלכת גאה, זקופה. מחייכת לעולם שפעם - חייך אליה חזרה.

אבל אז הכאב מפלח את גופה ומעיר אותה משנתה. 

מעוצמת הכאב, היא מתקערת בצורה לא רצונית ומתיישבת חסרת נשימה אל מול המראה אשר מונחת על גבי השידה. "זה לא מראה חינני" היא חושבת לעצמה בעצב. "לא חינני בכלל".

האשה והחברה שהיא רק שלה, כבר לא מתמודדות אחת מול השניה. היא חלק ממנה מזמן וממש עוד מעט, יד ביד, הן יחוו יחד עולם ללא בושה. ללא כאב.

נכתב על-ידי
דניאל
הדף נקרא 64 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי