מה שרציתי לומר

אולי מה שניסיתי להגיד זה שאני מתמודדת רוב חיי עם שיט לא מבוטל, שאני עייפה ממלחמות – צודקות או לא צודקות, שאין לי הרבה דברים חיוביים לומר על העולם כפי שחוויתי אותו ולכן אני משתדלת מאוד להתמקד במעט החיובי הזה. ויש. 

לא בא לי לחיות בהתבוססות בלתי פוסקת בפצעים הכל כך עמוקים שלי (אם כי יש לי נטייה לזה). לא רוצה להתחשבן עם אנשים על מי סובל יותר ולמה, על מי אשם או על מי צודק.

פשוט עייפתי.

אני לא רוצה להתאהב, אין לי כוח לשאת עוד כאב.

כשאני אוהבת אני נותנת את כולי ויש לי נטייה מאוד לא בריאה לאהוב את האחר ולשנוא את עצמי. 

אז אני משתדלת להשקיע את כל האהבה הזאת בעצמי. משתדלת. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

יש בי איזו דלת סגורה.

עדיין, אני חיה בחברת בני אדם ואני לא רוצה לפגוע בהם כפי שאני פגועה. אבל זה שם.

משתדלת להיות טובה לאנשים, להיות הוגנת, לא לשפוט מה שאני לא מבינה. ועדיין, אני חיה בחברה אלימה ואינטרסנטית. 

כמו כל חתול גם אני לא אוהבת שרואים אותי בחולשותיי. אבל זה מעייף ללבוש מסכה של בסדר אז אני מעדיפה להתבודד כשאני למטה.  

במשך שנים לא זכיתי אפילו לאפשרות להתבודד. רציתי רק שיעזבו אותי בשקט אז שיתפתי פעולה. זו הדרך היעילה והמהירה ביותר שאני מכירה להתמודד עם מצבי אונס. וגם אז הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני עושה את זה למען עצמי.

אני יודעת שאנשים יודעים להיות אדישים, חסרי אמפתיה, רעים ואפילו אכזריים, אבל אני לא מוכנה להיות כזאת בעצמי. זו לא אני.

לא טוענת שאין לי מגרעות. אף אחד לא מושלם. בזה אני לא שונה. אני שונה בגרעין שלי. יש בי משהו שתמיד שואף לשמש, למרות כל העננים והסופות.

אולי זה מה שניסיתי להגיד.

וגם, שהייתי שמחה להכיר אותך. לא בטוחה שאי פעם באמת זכיתי לזה. אפילו לא בטוחה שזה אפשרי. יש בך משהו מאוד לא נגיש.