גיבורים בין-עירוניים
מור משרקי
1 למאי 2020
·
3 דקות קריאה, 575 מילים
בסוף אפריל של שנה שעברה מוטי התחיל לעבוד במוניות.
ביום שקיבל את המונית, אמא שלו הייתה שמחה. עכשיו אולי הוא יקפיץ אותה לכדורעף קופים פעמיים בשבוע. מה את חושבת, שלא תהיה לי עבודה? אמר מוטי, נרגז. אמא שלו עשתה פרצוף. בסוף הוא הקפיץ אותה כל פעם. באמת לא הייתה לו עבודה.
האֲווִירִיּוֹת האלה גומרות ת'שוק, פנחס אומר למוטי בכל סוף משמרת. אנשים לא צריכים נהג מונית שיעשן ויבלבל להם ת'שכל, ת'מבין מה שאני אומר?
אֲווִירִית זה יקר אחושלוקי. מוטי עונה. אתה רוצה להגיד לי שכל העניים הפושטקים עוברים על החוק ומחזיקים מכונית פרטית? פנחס מגחך ועונה, כן. הם פושטקים. בכל מקרה הגַלַקְטִּיקוּם לא מתעניין בהם, אז מ'כפת להם.
כבר שנה שהם עובדים ביחד במוניות. נפגשים כל סוף משמרת, מעשנים, מבלבלים אחד לשני את השכל אבל מבינים זה את זה טוב מאוד.
יום אחד פנחס לא הגיע לפינת עישון.
כשעברה שעה והוא עדיין לא בא, מוטי לא דאג. היה שמח בשבילו, בטח יש עבודה. אולי איזו משפחה של פושטקים שצריכה נהג מלווה לסידורים ולא רוצה להסתבך עם הגַלַקְטִּיקוּם.
לא לכולם יש כסף לאֲווִירִיּוֹת היום, חזר מוטי על הטענה, למרות שפנחס לא היה שם. האוֹטּוֹמַטִּיזָצּיֲה המתנייעת הזאת היא זבל מכני שעושק ת'חברה.
גם למחרת פנחס לא הגיע.
מוטי התפלא, יומיים ברצף עבודה זה חריג, במיוחד בזמנים האלה. הוא עצר את הרכב ליד חניית המונית של פנחס וראה דרך החלון מודעה צבעונית.
אח שלי גיבור, רוצה לעזור למין האנושי בלי לצאת מהמונית? לחץ עכשיו!
בתחתית המודעה הבהב חצי עיגול צהוב. במקום TAXI היה רשום HERO בשחור מנצנץ. מוטי בדק את שעון כף היד שלו. מחוגים זעירים צצו על גב ידו השזופה. אם פנחס לא יגיע תוך חצי שעה, הוא ילחץ.
הוא פתח את דלת הנהג והמתין. עברה חצי שעה. פנחס לא הגיע. מוטי יצא מהמונית ולחץ על המודעה.
טביעת האצבע שלו נקלטה ובאוזנו הצטייץ קול נעים, "שלום אדוני, הבנתי שאתה מעוניין לשמוע עוד על ארגון המוניות הכי אקסלוסיבי בארץ. השם הרשמי הוא גב"ע, גיבורים בין עירוניים."
"אה, האמת שתהיתי אם חבר שלי, פנחס, גם נהג מונית, קשור אליכם. פשוט לא ראיתי אותו יומיים, והמודעה שלכם... החניה שלו ריקה, ת'מבינה? אמרתי אולי... הוא היה אומר לי כמובן, אבל אם הוא הצטרף ולא הספיק..."
"פנחס אצלנו." הקול הצייצני אמר בביטחון, "אז אתה רוצה להירשם גם?"
"אני, לא בדיוק הבנתי ת'אמת, מה עושים אצלכם..."
"אני אסביר. אחר כך תתן לי את הפרטים שלך ונהיה בקשר. סגור?"
"סגור." אמר מוטי וסגר את הדלת של המונית.
שבוע אחר כך, מוטי ופנחס נפגשו כרגיל בסוף משמרת.
אני אומר'ך, הסיגריות האלה זה גועל אמיתי, טוב שהפסקתי, פנחס אמר, זה מילא לי ת'ריאות בעשן מסריח שת'לא מאמין. מוטי צחק. גם הוא הפסיק עם הסיגריות, והבין בדיוק על מה פנחס מדבר.
איך שהיא הודתה לי, אמר פנחס אחר כך ועיניו התלחלחו. זה היה מרגש ת'יודע, באמת הייתי הגיבור שלה, הם פחות פושטקים ממה שת'חושב. מוטי חייך. גם הוא הרגיש ככה, והבין בדיוק על מה פנחס מדבר.
מאז שהצטרפו לארגון, מוטי ופנחס ונהגים אחרים היו מקבלים ביום ממוצע עשרות קריאות מהשכונות של הפושטקים, כלומר העניים. הם עזרו להם עם הקניות, עם תרופות, עם להגיע לבית אבות או להסיע ילד בכיסא גלגלים לפארק שעשועים. כל מה שהגַלַקְטִּיקוּם לא עשו בשבילם אף פעם, הגיבורים הבין-עירוניים עשו בשבילם כל יום, ובחינם.
מאז שהצטרף לארגון, למוטי הייתה עבודה כל הזמן, וכזאת שעושה טוב על הלב. הארגון היה מגייס כספים ומממן את הנהגים. מסתבר שיש הרבה אנשים טובים כמו שיש הרבה עניים שצריכים עזרה.
רק אמא של מוטי לא מרוצה. עכשיו כשיש לו עבודה הוא לא יכול להקפיץ אותה לכדורעף קופים פעמיים בשבוע. מזל שביטוח לאומי סידר לה אֲווִירִית משותפת עם עוד כמה זקנים. נוחה, כסופה ומרחפת עד לקופים של האמזונס. וואלה האוֹטּוֹמַטִּיזָצּיֲה המתנייעת הזאת היא אחלה של דבר, למי שיש כסף.
