תעלומהמה

מבט פנורמי על החוף השומם: שמיים אפורים ועננים לבנים משתקפים בים שנמתח עד האופק... קצף הגלים מעטר את קו החוף כאימרה... צמחיית החוף נעה ברוח הקרירה ומתגלגלת במורד החולות הלבנים למטה, שם רואים בצד שמאל בית נטוש... אפור, מוזנח, שבור ומפורק, בית פרטי גדול ויפה שראה ימים טובים יותר... על המרפסת הרוח מסלסלת עלים יבשים וחול לבן מתפזר לכל הכיוונים... מישהו כנראה רצה להפטר מכמה צנצנות צבע ישנות, וצבע את המרפסת בירוק ואת משקופי הבית בחום... בתוך הבית הקירות גבוהים והאור לא מגיע אל התקרה... בחדר האורחים האור קלוש ומתרפק על ריהוט ישן וקירות טפט מאובקים... זרועות של אור חיוור חודרות דרך חריצים בחלון וזוחלות על קצות האצבעות לאורך ריצפת הסלון האפל... הן מטפסות על כיסאות מרופטים ושולחן אוכל גדול, עוצרות על צלחת עם שאריות מאובקות של חביתה מקושקשת. בדלי סגריות נעוצים בה במעגל.

בבית הזה הם חיו ואהבו. בימי הקיץ החמים, כשהעולם היה שטוף באור שמש חזק ובוהק, זורח בצבעים עזים של שמחה וחופש, הוא, והיא, השפריצו ביחד בין הגלים הגדולים והשתזפו בעירום פראי על חולות החוף המוזהב. הבית הגדול שפע בשמחת חיים וצבעים חזקים, וצחוק ילדים מילא את החדרים, התגלגל לאורך הפרוזדור ופרץ החוצה, אל דשא החוף הירקרק, שהתנועע ברוח החמימה, שֶׁיִּבְּשָׁה את הכבסים הלבנים שהתנפנפו על חבל דק מאחורי הבית.

עבור שניהם, זה היה הדבר עצמו. אחרי שנים של קשרים בינוניים ולא מספקים, הם מצאו אחד את השנייה, במקרה, בנפתולי הכרך הסואן, בבוקר נקי של קיץ מבריק, בפינת הרחוב הנוצץ. הם נתקלו אחד בשנייה ונבהלו; התבוננו אחד בשנייה, בהפתעה גמורה, והתאהבו על המקום. בצחוק גדול הם זרקו את שקיות השופינג למושב האחורי של הג'יפ והתגלגלו על פני גבעות העיר ומתחת לשמי אחר הצהריים המסנוורים, החוצה, אל השדות הפתוחים, אל עבר הים הגדול.

בבית הזה, בחדרים האלה, הם אהבו. באינטימיות משותפת הם ריככו שנים של חוסר התאמה חברתית וייאוש מתסכל מקשרים, שגם ככה לא נועדו להמשך זמן רב. בבית הזה, בחדר הזה, הם התעלסו בתשוקה אמיתית, עזה ואדומה, כדובדבן שמבריק ממי סוכר על גבעה של קצפת בכוס שמפניה גבוהה, על שולחן עמוס במגדנות ומעדנים מופלאים שטרחה להכין השכם כל בוקר ולהביא לחדר על עגלה מזהב... קרני השמש חודרות מבעד לווילונות הצבעוניים והשמחה שבלב שוצפת וקוצפת, מתרגשת וגועשת, ממלאת את החדר בפרפרים ועלעלים ופורצת החוצה דרך החלונות הגדולים, מטפסת על קירות הבית בצמות קלטיות של צמחיה עבותה שפורצת מתוך החלונות הגדולים, ירוקה ודחוסה, משתרגת ומתלפפת סביב הבית בתנועה בלתי פוסקת של צווחות קופים בג'ונגל אבוד ושיפעת פרחים שמניצים בלבלוב חושני, צבעוני ונוצץ ומפיצים במרחב הדחוס ניחוח שמיימי... בחדר הזה, על המיטה הזו, הם התרגשו וסערו בלילות של אור נרות ונשמה, אהבה עמוקה וצחוק, שהתגלגל עד קצה הקצוות של השטיח הישן.... השטיח כעת אפור וקרוע ומכוסה בשכבות עבות של חריוני ציפורים יבשים בתצלום ישן בשחור לבן... החדר עזוב ונטוש, מפורק והרוס, עם שכבות של גבס שבור, שבוהק בגוון ירחי עמום, ונראה כמו מערת מאובנים חיוורת, שזורחת מתחת לחלון הגדול, השבור... 

מה קרה שם, בבית הנטוש על החוף השומם? האם הוא הבין, שהקשר איתה, היה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לו מאז ומעולם? האם היא הבינה, שהוא הגבר עליו חלמה כל חייה בחשאי, בתקווה להימצא אתו, בסוף היום, באותו הבית? האם הם הסכינו לרעיון, שהקשר שמעבר ליחסים שביניהם, היה עמוק וקדוש, חי וקוסמי, כאורות הבריאה עצמם? האם אנו נוכל אי פעם להבין, מה קרה שם, ביניהם? מה קורה בין שני אנשים שנפגשים במהלך החיים ונקשרים? מסתבר, שלא. לעולם לא נדע. תעלומהמה.

מוקדש למיה דגן ואווה אילוז.