אינסייד אאוט

אתה ממש יכול להריח את זה בקצה הנחיריים. להושיט יד וכמעט לגעת בזה. אבל לא. אל תיגע! אל תעז לגעת. זה שורף ממש. חורך את הנשמה.

הבדידות.

הו כן, אתה נאנח, הבדידות. היא נמצאת בכל מקום כאן. העיר הזאת פשוט מפזרת מגפה מדכאת של גלמודיות. אתה לא רוצה להידבק ולחלות. 

ואתה נשאר בבית.

אתה נהנה לראות, דרך השמשות הדהויות, את נחילי הנמלים ששועטות בבוקר ללא משים, בדרכן לשום מקום. ובערב, אתה רואה אותן חוזרות מובסות, מעוד יום של יגון ואכזבה. הליכה שפופה, עיניים כבויות.

אתה לא שונה מכולם כאן. גם אתה לבד. ככה זה. 

ואתה נשאר בבית. 

אבל תקשיב לקול הפנימי שלך - אתה חייב לצאת החוצה ולהתמודד איתה. תילחם ותנצח את העיר הבת זונה הזאת, ולך תדע, אולי אפילו תמצא אהבה. 

יש שם מלא אפשרויות. תצא ותסתכל מסביבך. תשתלב בתנועה. המבחר עצום. האפשרויות אינסופיות. אפשר למצוא מזור. בטוח. 

ואתה נשאר בבית.

התנאים נפלאים. יש פה הכל. בתי קפה ופאבים, מלונות שמתיימרים לנחש את המאוויים שלך לצד מקומות עממיים, פשוטים, המנסים ללא הצלחה לחקות תחושה של חופש, תחושה של שחרור. יש תקווה. 

ואתה נשאר בבית. 

אתה יודע שאין לך ממה לחשוש. לא באמת אכפת להם ממך. כל אחד לעצמו בעסק הזה. אם אתה לא מוצא כאן את המקום שלך בעצמך, אף אחד לא יעשה זאת בשבילך. אתה חייב להעז ולהשתלב בהמון הזורם. להיות חלק מזה. תנסה. יש כאן מיליונים שמנסים. 

ואתה נשאר בבית. 

אתה מרגיש אותם מביטים בך. חש את העיניים שלהם בעורף שלך. גורדי השחקים רואים הכל. רואים וצוחקים עליך. לועגים לחרדה שלך. מגן העדן למעלה בטוח רואים טוב יותר את הגיהינום כאן למטה. 

תראה להם למה אתה מסוגל. תוכיח להם אחרת. 

ואתה נשאר בבית. 

תפסיק כבר לפחד מהחוץ. להיות חרד מהנחיל. נכון, סואן, מלוכלך, רועש וצפוף שם, אבל בזה החן של המקום. שם טמון הקסם. 

אבל בסוף, אתה מבין, בינך לבינך, שהעיר יותר חזקה. מעכלת הכל ויורקת חזרה. זה משחק בסכום אפס. המקום לא יכול להתקיים עם חוקים אחרים. 

ואתה נשאר בבית. 

זהו! החלטת. תישאר כאן. מקום בטוח. נעל את הדלת, הגף תריסים וסגור חלונות. אל תעז לתת לה להיכנס פנימה. ככה טוב יותר. שָׁקֵט. רגוע.

מרחוק עוד שומעים רעש עמום של צופרים, של כאלו שאולי עוד מנסים.