דף #8545

נובמבר

דנה- מתי נולדת?

שאול- בנובמבר

דנה- בטח ירד גשם זלעפות ביום שנולדת, זוכר משהו כזה? מהסיפורים של אמא שלך? נובמבר תמיד גשום.

שאול- לא, אף פעם לא שמעתי דברים על מזג האוויר. את תמיד שואלת על חודש הלידה?

דנה- האמת שלא, אבל עכשיו פתאום בא לי. לא יודעת למה. כשאומרים נובמבר תמיד מצטייר לי חורף, שמיים מלאי עננים, אולי אפילו קודרים, מעילים, מטריות. חורף. ולידה ותינוק זה משהו כל כך הפוך מחורף.

שאול- ומה- יולדים רק בקיץ?

דנה- בטח שלא. מעניין אם התינוקות והאנשים שהם גדלים להיות מושפעים ממזג האויר. איך אתה? מה אתה אוהב חורף או קיץ?

שאול- מה אני אוהב?

לרגע סביבת בית הקפה נדמתה בעיניו כמו חלל העומד בפני עצמו, מנותק מהסביבה.  מנורה אחת יחידה האירה את החלל כולו, זוג מחוייך, מתלטף, ישב בשולחן בצידו השמאלי של בית הקפה, מרוכזים בעצמם, ועל הבר ישבה בחורה עם המחשב הנייד שלה, ובקבוק בירה לידה. מוסיקה שקטה התנגנה ברקע, וכאילו הזמן עמד מלכת. מין בועה שעטפה את כל החלל, מנותקת מהמציאות.

הוא אהב את התחושה הזו, את העצירה במקום, את הניתוק הזה מהזמן, מהסביבה.

דנה- מה, איזה טיפוס אתה- טיפוס חורף או טיפוס קיץ?

לספר לה על הבועה? היא תבין? הוא רצה לספר ולשתף אבל לא היה בטוח כיצד תגיב. גם היא היתה חלק מהבועה הזו, אם כי היא היתה מטושטשת מאד.

כהרגלו חשב כן לשתף אותה, והכין את עצמו למה שהכיר, כמו שהיה בעבר. גם היא תקשיב, לא תדע אם הוא צוחק או לא, תמלמל משהו במבוכה כדי לצאת ידי חובה. הוא התכונן לתגובות שהוא כבר התרגל אליהן,  אתה די מוזר, מאיפה הבאת את זה? למה אתה מתכוון? או שהיא תהיה מנומסת תגיד לא, לא מכירה, אבל אני צריכה ללכת קבעתי משהו ונהיה לי צפוף בזמן.

בניגוד להרגלו, הפעם בחר שלא לשתף. לשמור את הבועה ואת עצירת הזמן לעצמו. הוא נהנה מהסוד הקטן שהוא שומר לעצמו.

אסף את עצמו וחזר לשיחה.

שאול- אה, אה, לא יודע. אני מניח שאני טיפוס של העונה שעכשיו. תמיד אני של העונה שעכשיו. אוהב את החורף ואת הקיץ, ובעיקר אוהב את השינוי. זה שיש שינוי זה נהדר, יש תנועה, יש התקדמות.

ואיזה טיפוס את?

דנה- אני? מצחיק שאתה שואל, חשבתי שרואים עלי. אני בבירור טיפוס של חורף. תראה את הסוודר שאני עטופה בו גם כשכולם כבר עוברים לביגוד קיץ. אני מנסה להאריך את החורף עוד קצת. אני אוהבת את הימים הקצרים, את השהייה בבית, להתכרבל מול סרט או ספר טוב עם מרק שמריח ריח של בית.  אני בטוח טיפוס של חורף. אני אוהבת לשמוע את הגשם על חלון חדר השינה ואת הריח הנקי של העולם אחרי שיורד גשם. בקיץ אני כבויה, מתחפרת במזגן. מוזר שזה לא היה ברור לך מלכתחילה.

שאול- למה מוזר?

דנה- לי זה ברור, כל אחד צריך להיות טיפוס של חורף או של קיץ. אי אפשר את שניהם. אתה לא חושב כך? זה מוזר לי אנשים שהם גם וגם.

ופתאום הוא הרגיש שתחושת העמימות אופפת וממלאה אותו לגמרי, כאילו בועת הזמן לקחה אותו בשבי ומקיפה אותו כל כולו. הוא הרגיש את המחשבות נעצרות, עומדות, וכמעט התרפק על הניתוק המתוק הזה. הוא הכריח את עצמו לחזור ולדבר,

שאול- תגידי, לפעמים קורה לך שאת מרגישה שהזמן עוצר? למשל, במעבר בין העונות, בין החורף לאביב, או בין החורף לסתיו? או בין שעות אחר הצהריים לערב, כשהשינוי קורה יש כמו בועת זמן כזאת שנשארת, משתהה לרגע עם השינוי.

הוא לא הצליח להישאר נאמן להחלטתו לא לספר. השיתוף היה בשבילו הנוכחות באותו רגע, אחרת באמת שהיה מתנתק. באותו רגע רצה לא להיות שם יותר, גם לעצמו דבריו נשמעו מוזרים.

מה עכשיו? למה אתה מצפה? המחשבה התגלגלה בראשו.

דנה לא ענתה במשך זמן מה. רק הסתכלה עליו במין מבט חוקר, הוא לא הבין אותו, את המבט הזה, ולא הצליח לנחש את מחשבותיה. טוב שהיתה בועת הזמן כדי להקל את השתיקה.

היא נשענה על הכיסא שלה, מתחה את גבה על משענת הכיסא ובהתה בו. ידיה חיבקו אחת את השנייה, ועיניה נראו טובות ושקטות.

הם ישבו בדממה פרק זמן, כשאיש מהם לא מפר את השקט.

בסוף אמרה- לא המצאת את זה כרגע, נכון? אתה באמת מרגיש את העצירה הזו, את ההשתהות בזמן. זה לא משהו שממציאים.  זה נדיר שאני פוגשת מישהו שמכיר בועות בזמן, חשבתי שרק אני מכירה.  

שאול הרגיש שכל הגוף שלו מתרפה, הידיים, העיניים, השפתיים, והרגליים שלו. מין גל של שמחה מלא אותו, הכי הוא רצה לפרוץ בריקוד, ולא חשוב מה יחשבו עליו.  

עכשיו ידע שכנראה תהיה פגישה נוספת לבליינד דייט הזה.