עֶרֶב כִּשְׁלוֹנוֹת צְעִירִים
הם ישבו במרפסת, הזוג עם התינוקת לבשו מראה מזוגג. דילי הוציאה קערה עם פופקורן טיפה שרוף ועכשיו נותרו רק אלו שלא התפוצצו.
לקטר, היא ידעה, זה שם המשחק. עובדתית לא היתה לה בעיה. כלומר היו לה טרדות פרנסה, בן זוג, הורים וכלים בכיור. אבל חינכו אותה, באותו חור בו גדלה, לחייך. היא חשבה שאולי תצטרך לחפש חברים אחרים. אולי בלית ברירה תמצא עצמה מחייכת בחברת מחבקי גמבה בלאדי בגליל. בינתיים השיחה התגלגלה מהבוס המסריח לפיטורין של לפני שמונה חדשים, הזוג עם התינוקת לא היו צריכים אפילו להתלונן, היה להם כרטיס חופשי חודשי מעצם נוכחות העולל-ההולל הצווח.
כשהגיע תורה שלה לתרום משהו בכל זאת, התפתלה ואמרה: אני לא הולכת אחורה, וגם לא צועדת במקום. היא חשבה שזה יהיה מספיק עמום. לדאבונה, הם לחצו.
כלומר....?
כלומר, יש קצת התקדמות. לא התקדמות התקדמות, אבל כן, לא הליכה אחרונית - היא חזרה לטעון. (היא לא העיזה לומר "רגעים של נחת" ולא רק בגלל שהיא לא בת 80). את דילי זה עיצבן.
גיבורתנו היתה גאה להיות ממוצעת בכל פרמטר, גם בכישלונות, אבל מזה זמן הבינה שזה לא מספיק. פה, במרפסת הזו, אסור לעקוף את השליימזל מלמעלה אם רוצים להשתלב.
למשל דילי, כבר שנים התהדרה בנאחס מפואר של פריווילגיה לא ממומשת.
טוב תראו, אני יודעת שאושר זה מוצר צריכה זול תוצרת אמריקה. שהאדם כמותג מתוכנת, כזה שמגיע יחד עם חבילת שיווק עצמי זה גועל רדוד, מכונת דיכוי ממש ועניין מסוכן. את זה דילי דווקא אהבה.
אבל בערב אחר, מרפסת אחרת, או יותר נכון גג שלם, התקבצה קבוצה אחרת. שם היה דילן והזוג עם הכלב והסלסלה ועוד אנשים ופירות ויין מבעבע. השיחה התגלגלה למחוזות הקידום המתקרב, רכילות על מי שכבר עשה רילוקשיין, קצת נדל"ן והרבה חופשות.
גיבורתנו היתה גאה להיות ממוצעת בכל פרמטר, גם בהצלחות, אבל כאן הבינה מיד - זה לא מספיק. כאן על הגג, צריך להיות מ֫וצלח.
כשדילן פנה אליה, אחרי שקיוותה כל כך שיידלג עליה, ושאל לשלומה, היא ענתה מה שענתה ונחנקה על גלעין זית.
למטה באוטו הבן זוג אמר לה: את, לא משנה איפה תהיי, רק להתנשא על כולם את יודעת.
היא נעצבה, הרגישה חשופה ושתקה כל הדרך הביתה.