שתי חתיכות שוקולד תות

העולם הזה הוא חרא, ומי שיגיד לכם אחרת הוא שקרן, פלצן, עלוב או שהוא חי באיזה בועה צפונבונית שהוא בחיים לא יצא ממנה. אפילו שכבר קורה לכם משהו טוב, תדעו שזה רק סיפתח למשהו רע שיקרה לכם אחר כך. כמו כשהזקנה הזאת גברת פרידלנד הסכימה שאני אגור אצלה בבית כמה שאני רוצָה, בתנאי שאני יעשה לה את הספונג'ה והכלים ואז הבן שלה הופיע יום אחד וישר זרק אותי החוצה. אפילו את התרמיל שלי הוא לא נתן לי לקחת, עד שצרחתי ככה שכל השכנים יצאו מהבתים שלהם ואז הוא זרק עלי את התיק שלי ואיים שעוד פעם אחת הוא רואה אותי שם הוא מפרק לי את הצורה.

ברחתי משם, גם ככה הסתבכתי כבר עם חצי מהשכנים. ג'וני, שאף פעם לא הולך לו עם בחורות, בדיוק עבר בכביש עם הסובארו הדפוק שלו ואני הרמתי את היד כאילו שיעצור לי טרמפ. לא יודעת למה עשיתי את זה, אני לא סובלת אותו. אבל הוא עצר ואמר שהוא נוסע לטבריה. אני, אף פעם לא הייתי בטבריה ופה בקרית שמונה כבר במילא אין לי מה לחפש, אז אמרתי לעצמי, יאללה, ונכנסתי פנימה. עד שיצאנו מהקריה התחיל לרדת גשם ורק אז נזכרתי ששכחתי את המעיל שגנבתי מהשכנה למעלה, אצל הזקנה בבית. חרא, כמו שאמרתי.

כנראה לקח לג'וני עד ראש פינה להתאושש מההלם שהסכמתי להיכנס לאוטו שלו, כי ברגע שעברנו את ראש פינה, קרה מה שכל הזמן פחדתי שיקרה והוא התחיל לדבר איתי וזה היה הרבה יותר גרוע מקודם כשהוא שתק. פתאום הוא התחיל להגיד לי כל מני דברים על איך שאני נראית סקסית  ואיך שהוא תמיד נמשך אלי מאז שאני הופעתי אצלם בשכונה לפני כמה חודשים. הכל חרְטה, אני יודעת בדיוק איך אני נראית, חוץ מזה שאני רזה, אין לי כלום. אני גם יודעת בדיוק איך נראות כל העשרים בחורות האחרות שהוא ניסה להתחיל איתם מאז שהופעתי שמה. היד שלו על הרגל שלי היה השלב הבא הבלתי נמנע. כבר אמרתי שהעולם הזה חרא?

"פה. אתה עוצר פה ומוריד אותי מהאוטו או שאני קופצת ואני ימות וכולם יאשימו אותך ברצח, כי כולם ראו איך נכנסתי לאוטו שלך".

לא יודעת אם המלים שלי השפיעו עליו או שהוא סוף סוף הסתכל עלי וקלט שאני מכוערת. בכל מקרה הוא פלט "כוסאומו" ועצר את האוטו "יללה, עופי מפה, אפשר לחשוב שאני צריך אותך".

איך שהאוטו עצר ירדתי, לפני שהוא יתחרט. זה היה באמצע שום מקום, אבל עדיף מהידיים השעירות והמגעילות שלו על הגוף שלי.

הייתי בטוחה שעכשיו הוא יעשה סיבוב ויחזור חזרה לקרית שמונה, מה יש לו לחפש פה, אבל הוא המשיך הלאה ישר עם הכביש. איזה דֶפֶק, הוא באמת נסע לטבריה. חרא. הייתי צריכה להישאר איתו. חצי שעה של סבל, אבל לפחות הייתי מגיעה לטבריה, במקום להיתקע ככה באמצע שום מקום. כמובן שהתחיל לרדת גשם ותוך שניה הייתי כולי רטובה. מהצד של הכביש היה איזה מטע או משהו ובאמצע שלו היה מחסן. בטח נטוש כי לא היה לו דלת וחשבתי שלפחות שם בפנים יהיה פחות קר ואני לא ירטב כל כך, לא שזה שינה משהו כמה רטובה שכבר הייתי. אז ירדתי מהכביש לכיוון של המחסן וישר החלקתי על הבוץ והתרסקתי על הסלע שהיה למטה. זה כבר היה יותר מדי. אפילו לא טרחתי לקום. פשוט נשראתי שם כמו שאני, חצי שוכבת חצי יושבת והתחלתי לבכות.

בטח בכיתי לפחות חצי שעה, כי כבר התחיל להחשיך, אבל לא היה לי אכפת. השלמתי עם זה שפה אני נשארת וזהו.

ואז בתוך החושך ראיתי אור קטן. אור חלש כזה, כמו של פנס של פעם, או גחלילית. חיפשתי מאיפה זה בא. חשבתי זה מישהו מתקרב מרחוק, אבל להפתעתי זה היה קרוב, ממש קרוב אלי, חצי מטר מהפרצוף שלי. מה שהיה מוזר זה שהאור הזה ריחף שם בלי שהצלחתי לראות מי מחזיק אותו. "חרא", אמרתי לעצמי ושלפתי מהכיס את האולר הקפיצי שלי. לא משהו, בקושי עשרה סנטימטר להב, אבל זה כל מה שיש לי. עם השרוול ניגבתי את הדמעות, שלפחות אני יראה יותר טוב מה מתקרב אלי.

זה היה בחור. שכה אני אחיה. בחור, שרירי, עם חזה חשוף, לבוש במכנסיים קצרים בלבד. הוא היה קטן. אבל אני מתכוונת ממש קטן, לא אחד נמוך כזה כמו ג'וני, אלא ממש ממש קטן, אולי בגודל של כף היד שלי והוא כולו זהר באור החיוור הזה שבעצם יצא מהגוף שלו והקיף אותו כמו הילה מסביב. איך הוא מרחף ככה? חשבתי, אבל אז ראיתי שיש לו גם כנפיים, מאחורה. בהתחלה לא שמתי לב, כי הם לא זהרו כמו שאר הגוף שלו, אלא היו כהות ומאחורה.

"דינה, דינה, אל תבכי" הוא פנה אלי.

"אני לא דינה, אני מורטישה" צעקתי עליו. 

הוא נראה מבולבל: "אבל פַּאן, אמר שקוראים לך דינה. 'תראה אותה שם, את דינה, זרוקה לבד בצד הכביש, היא בוכה, לך אליה, היא צריכה מישהו שיעזור לה', ככה הוא אמר לי".

"לא יודעת מי זה פַּאן, ומאז שברחתי מהבית של אסתר, אני מורטישה. אפילו בתעודת זהות שיניתי ואם הפאן הזה שלך חושב שהוא יתחנף אלי ויחזיר אותי חזרה לאסתר, אז תגיד להם שאני מעדיפה להישאר בדיוק פה איפה שאני."

"לא, לא, את לא מבינה, אני הַפֵיוֹן שלך, אני פה בשביל לעזור לך, להגשים לך משאלה" הוא נראה נבוך ומבולבל.

הסתכלתי עליו. את זה אף אחד עוד לא ניסה עלי.
"בחייךָ"

"כן, באמת, שכה אני אחיה" 

הוא נראה חמוד כזה, כמו כלבלב קטן, שבא לי לתת לו כאפה הגונה, רק בשביל לראות מה יקרה. אבל הוא היה כל כך עדין שפחדתי שזה ירסק אותו.

"אז אתה, כזה ... כמו הפייה של סינדרלה?" שאלתי.

"כן", השאלה שלי, כנראה, ממש עודדה אותו, כי האור שלו, שנחלש קודם, שוב התחזק: "כן, כמו הפייה של סינדרלה, אבל שלךְ".

"אז למה אתה גבר?" שאלתי, "פיות הם תמיד בנות."

"זה כי את כזאת קשוחה, שאף פייה בת לא העיזה להתקרב אליך, אז פאן, האל של הפיות, יצר אותי, גבר - חזק ואמיץ" והוא ניפח את החזה החשוף שלו כשאמר את זה.

כולו עשרה סנטימטר. התחלתי לצחוק, עד שראיתי שהוא נעלב ונהיה לי לא נעים ממנו. תכל'ס מה איכפת לי? אני לא חייבת לו כלום, אבל בכל זאת…

"אני יכול להגשים משאלות" הוא ניסה להחזיר לעצמו את כבודו. "את רק צריכה לבקש, תביעי משאלה ואני אגשים לך אותה."

"בטח. ואז תצחק עלי או שזה יצא יותר חרא אחר כך" אמרתי.

"לא, באמת. תנסי אותי, תבקשי משהו, להיות יבשה, או מעיל טוב, או בית חם, אפילו ללכת לנשף ולפגוש את הנסיך, אני יכול לסדר לך את זה".

הסתכלתי עליו. הוא נראה רציני, רציני ותמים, כאילו אם אני יבקש משהו, הוא באמת יעשה את זה.

"ומה תרצה בתמורה?"

"שום דבר, זה רק בשבילך, אני הפיון שלך".

תפס אותי הקטן הזה. פעם ראשונה בהמון זמן שמישהו אמר לי משהו ואני לא ידעתי מה לענות.

הסתכלתי עליו והוא המשיך לדבר, עד שבסוף… בסוף האמנתי לו.

"תביא לי שתי חתיכות שוקולד ממולא בתות", ביקשתי.

הוא נראה מאוכזב.

"מה?" תקעתי בו מבט של 'הכל חרא', "אל תגיד לי שאתה לא יכול..."

הוא נבהל, "אני יכול, בוודאי שאני יכול, זה רק…" הוא מיהר לעשות משהו עם המקל הקטנטן שהוא החזיק ביד שלו ותוך שניה הוא הגיש לי שתי טבליות שוקולד ממולא בתות, בדיוק מהסוג שאני הכי אוהבת.

לקחתי אותן, ונגסתי בהן, ביסים קטנים, לאט לאט, למשוך את זה כמה שאפשר, זה היה מתוק וטעים וכיפי כמו שזכרתי.

ליקקתי את האצבעות, הטעם היה אמיתי לגמרי.

"תודה", אמרתי לו בחיוך וקמתי והתחלתי ללכת למחסן הנטוש. יבש שם וכבר מאוחר, עדיף להסתתר שם הלילה.

"את יכולה לבקש עוד משהו, את יודעת"

"תודה, אבל כבר לא צריך, אני בסדר. בעצם, אם בבוקר עוד תהיה פה - אני יבקש ממך עוד שתים כאלה לפני שאני יחליט מה אני עושה הלאה.