לנשק נסיך

יש כאלה אצלכם שאומרות שנשים צריכות גברים כמו שדגים צריכים אקורדיון. יכול להיות. אבל אצלנו כאן, בעומק של אלף מטר מתחת לפני המים, במקום שקרני השמש לא מעזות אפילו לחדור אליו, במקום של אפלה טוטלית, לא ראינו אף פעם אקורדיון, כך שאני לא יכולה להגיד לה מה אני צריכה פחות. אולי איזו סבתא של סבתא של בת דודה רחוקה שלי ראתה פעם, כשהטיטניק טבעה, אבל אני לא. ממש לא. אף פעם. אבל אני יכולה להבין את מי שאומרת את זה, למרות שאצלנו זה שונה לגמרי. אצלנו, החכאים, לכל אחת משלנו יש זכר על מחזיק מפתחות. מתי שאנחנו רוצות - אנחנו יכולות להפעיל אותו, כמו שאתם מפעילים את השלט של הטלוויזיה. יש משהו יותר טוב מזה?

איך זה יכול להיות, את שואלת? אני אסביר לך. קודם כל את צריכה להבין שיש הבדל גדול בין העולמות שלנו, של עולם היבשה ועולם המים. לא כמו אצלכם שהזכרים גדולים מהנקבות, כאן אצלנו אנחנו הגדולות יותר. הרבה יותר גדולות. אנחנו השולטות. אנחנו המין החזק. המשקל שלי הוא פי חמישים או משהו כזה יותר גדול מהמשקל של הזכר שלי. הזכרים שלנו ממש לא שווים שום דבר, כמעט כמו אצלכם. הם, הזכרים שלנו, אפילו לא יכולים לצוד משהו כדי לאכול אותו. אפילו לאכול לבד הם לא יכולים. צריך ממש להאכיל אותם. כמו תינוקות שמתחברים יש לשד של אמא אחרי הלידה. אז מה הם עושים, את שואלת? הם מתחברים אלינו. כן, מה שאת שומעת, ישר לגוף שלנו. שאנחנו נאכיל אותם. כמו התינוקות שלכם. 

הזכר היחיד שהצליח לחדור בין המחושים הענקיים והיפהפיים שלי נגס את העור שלי. ישר בנקודה הנכונה. זה הדבר היחיד שהם יודעים, הזכרים. להגיע לנקודה הנכונה, לנקודת העונג, כמו שאנחנו קוראות לה, ולהתחבר אליה. יש להם, לזכרים שלנו שיניים חדות כמו סיכות ולסתות עצומות וחזקות. ברגע שהשיניים שלהם פוצעות את העור שלנו הלסתות שלהם ננעלות, וזהו, הם שלנו לעולמים. אי אפשר יותר להפריד. הרגע הזה של הנגיסה הוא כל כך מתוק ונעים, אמאל'ה שלי, רגע שמעביר בָּךְ שרשרת של צמרמורות של עונג, כמו האורגזמות שלכן, אבל הרבה-הרבה יותר חזקות. כמו הגלים של האוקיינוס אחרי צונאמי של רעידת אדמה של עשר בסולם ריכטר, או כמו זרם המפרץ, חזק וחם וסמיך, שסוחף אותָךְ ומטלטל אותָךְ עד לשִכְּרון החושים ואובדן ההכרה.

הכי טוב זה שאנחנו בכלל לא צריכות לדאוג להם, לזכרים שלנו. הם מקבלים קצת מהדם שלנו, ממש טיפה בים, ואחר כך הם לאט-לאט נעלמים. אוי, זה כל כך טוב שהם נעלמים. אין צורך בבתי דין רבניים. אין גירושין,  בכלל. גם לא צריך לעשות את הטקסים המטופשים האלה שלכם, שאתן חוגגות, כאילו, את חתונת הכסף וחתונת הזהב, ואלוהים ישמור - גם חתונת הפלטינה. אתם חיים הרבה זמן, אתם, לא כמונו. בהתחלה הלסתות העצומות של הזכרים מתמוססות. כן, פשוט נעלמות. ואחר כך הפנים שלהם מתמוססות אל תוך עורנו ובסוף גם הגוף שלהם נבלע בתוכנו. כל מה שנשאר מהם זה זוג אשכים, שאני יכולה להפעיל מתי שאני רוצה. בדיוק מה שכל חכאית טובה צריכה. 

אוי, אני כבר כל כך מלאה, עוד מעט מתפוצצת. מרגישה כל כך כבדה. הבטן שלי מלאה בביציות. אני כל כך רוצה שיהיו לי מיליון חכאים וחכאיות קטנים וחמודים, שימלאו את הים בשמחה. כדי שזה יקרה אני רק צריכה ללחוץ קצת על האשכים. תגידי את בעצמך, זה לא יותר טוב ממה שקורה אצלכם, שהזכרים שלכם נעשים נפוחים ושמנים, עם בטן של בירה, ככל השנים עוברות ואתן נשארות עם הטיפול בילדים ובבית? כן, את יודעת, הזכרים שלכם לא עושים שום דבר בבית. רק מספרים לכן למה הם לא יכולים לעשות שום דבר, ורובצים על הספה בסלון ונלחמים אתך על השלט של הטלוויזיה או שהם נרדמים ונוחרים.  

אני גם יודעת שהזכרים שלכם אומרים: לא כדאי לקנות פרה שלמה בשביל קצת חלב, ואני אומרת: לא צריך לקנות תרנגול שלם בשביל שתי ביצים. כן, כן, אני יודעת, התרנגולים שלכם לא מטילים ביצים. אלה התרנגולות שמטילות. אבל אני חייבת לומר לך שאתם חיים בעולם מה-זה מוזר. מאובן כל כך, חסר גמישות. עולם שבו את נולדת למין מסוים, וזהו. את נשארת במין הזה עד שאת מתה, בלי שום יכולת להחליף. אצלנו זה אחרת לגמרי. את יכולה להתחיל את החיים בתור נקבה, ואז את יכולה להפוך לזכר, ויש מינים של דגים שיכולים לעשות כמה סיבובים מזכר לנקבה. אבל אנחנו, החכאים, לא. 

אתם, בני האדם, כל כך מקובעים ושמרניים לעומתנו, הדגים. הנה, למשל, דג הליצן, כן, כן, זה שכיכב בסרט נמו, מתחיל את החיים שלו בתור זכר, ואחר כך הוא יכול להפוך לנקבה או להישאר זכר. שמעתי שבסרט של דיסני אימו של נמו מתה והוא היה מאד עצוב. בחיים בים זה הרבה יותר פשוט ממה שהסרטים הטיפשיים של האולפנים של הוליווד מספרים לכם. אבא של נמו היה יכול להפוך להיות אמא שלו, ואז נמו לא היה יותר עצוב, כי בָּיָם המשפט "אמא יש רק אחת" לא עובד. אבל האולפנים חייבים שיהיה תור על יד הקופות של בתי הקולנוע, וסיפורים שבוכים בהם עובדים טוב על אנשים. האמת היא שבחיים האמיתיים מתחת לפני הים נמו אפילו היה יכול להפרות את אמא שלו, שהיה פעם אבא שלו. זה קורה כל הזמן אצלנו. אבל זה היה הופך את הסרט למוגבל למבוגרים בלבד, ודיסני היו מפסידים המון כסף. 

מה היה אומר על זה הפסיכולוג ההוא שלכם, המפורסם, כן, פרויד. מה היה קורה לתסביך אדיפוס שלו, שהכי פרסם אותו, אם גם אצלכם הבן יכול לשכב גם עם האמא וגם עם האבא. מעניין, לא? כל הבניין הגבוה של הפסיכולוגיה שלו היה מתמוטט וצולל למעמקי הים, או התת-מודע, אני חושבת.

אני רואה שאת ממהרת. בטח צריכה ללכת לקניות כי אתם מארחים בשבת את ההורים שלו, או להוציא את הילדים מהגן, או לנקות את הבית. כל מה שנשים צריכות לעשות בשביל הפרזיטים הקטנים עם שני האשכים שהן מגדלות. כן, ככה זה כשאת מנשקת נסיך, ופתאום, הופ, לפנייך עומד צפרדע!