בראשית

"כמה זה אמור להיות מסובך," איזו מחשבה מטופשת עברה במוחי, כמה יהירות הייתה גלומה במשפט הזה. בהבטחת הפשטות הזו יצאנו לדרך הנעימה כל כך שנגמרה מסובכת כמו פלונטר שאיש לא מצליח להתיר, ועכשיו היא בפנים ואותי השליכו להמתין לתורי במסדרון.

בחוץ המתינו עוד שני מוכי גורל כמוני, לא יצרנו קשר עין, כל אחד לגורלו, מנסים להתרכז בפרצופים המחייכים של זוג שדרנים שהוקרנו ללא קול על אחד הקירות, בלי המשקפיים הארורות של הדוד גוגל אי אפשר היה לדעת אם הם מבשרים על סוף העולם או מוכרים סלון שלושה חלקים במבצע מופרך שמסתיים עוד כמה דקות, הכל נראה אותו דבר, חדשות, פרסומות מסחריות ותוכניות אירוח התמזגו והתערבבו במידה כזו שלא ניתן היה עוד להפריד ביניהם. 

בדרך כלל התכנון ארוך עשרות מונים מהביצוע, כך צריך להיות, חלק, נקי – נכנסים, יוצאים. חמש דקות והזרם של האדרנלין שמציף את הגוף מבשר כי שוב כוחותינו שבו בשלום. התהליך הזה חזר על עצמו המון פעמים באתרים ידועים יותר ופחות, בהתחלה עם צוות מתחלף וארעי אבל לבסוף גובש הצוות המנצח, כלומר זה שניצח עד אתמול. זה שכלל רק שניים קבועים, אהובתי ואני. 

בשלוש וחצי לפנות בוקר התכנון נראה הרבה פחות מוצלח. אף אחד מאתנו לא תכנן שיקרעו אותו מהמיטה החמה בשעה המיועדת למחלקי העיתונים, הלחמניות החמות וגובי החובות של השוק השחור. למרות שידענו, כי קיים סיכון שכזה, הדחקנו אותו בהצלחה רבה, עד אשר בחסות האפלה הובלנו דרך הרחובות השוממים, בשביל הרמזורים הכתומים המהבהבים, מטושטשים מכאב ופחד ישירות לכאן.

עכשיו כשאימה והלא ידוע חגים סביבי ומאיימים לכלות זעמם דווקא באהובתי, כחלק ממסע מטורף של נקמה. שוב דחף אותי החוצה בגסות אחד האפורים ואני ידעתי, זעקותיה של אהובתי יקרעו את ליבי. חוסר הוודאות היה גרוע מלצפות בהם מענים אותה, דוחפים מכשירים כהים לגופה וממלאים אותה בנוזלים, אינקוויזיציה של המאה ה21 ללא אוטו דה פה, ואולי כן. עכשיו הייתי בחוץ ודווקא השקט מחריש האוזניים היה גרוע בהרבה.

שם, במסדרון, תחת השגחה, ניסיתי לשחזר את התכנון שכשל, רק כדי למצוא שלא היה בו שום פגם. עוברים מתחת לקומת הביניים, דרך התעלה ומאחורי חדר התזמורת הייתה הכספת, כל כך קל למען השם. 

אחר כך עברתי לחשוב על הביצוע, משחזר אותו שנייה אחר שנייה, עשר בערב כינוס. יום אפור של עבודה ואינטראקציה כללית עם הגזע האנושי, הטרוד, זעוף הפנים שממלא את גופו בסמים מחויכים באריזות צבעוניות וחיי רק פעם או פעמיים ביום לכבוד טקס תיוג עצמו ברשת השקרים העולמית עמד להסתיים. בחסות החשיכה, לא היה אפילו צורך במסכות הגומי. בידיים מיומנות טיפל כל אחד מאיתנו בשרשרת המנעולים העליונה, קליל ומהנה גם יחד, בחיוך ועם שיר בלב.

המון פעמים, רובם המכריע עם אהובתי, היה ביצוע מושלם, אולי עד שהפכנו עיוורים לתוצאות, גם בחודשים לאחר הביצוע למרות שהיה ברור כי נחשפנו והאמת תופחת כל יום עוד קצת מתחת לשטח, הרגיעו אותנו כל מיני שרלטנים בחלוקים לבנים, כי הכל מתנהל בהתאם לתוכנית. יותר מאוחר הבנתי, כי הכל באמת התנהל לפי התוכנית, רק לא התכנית שלי.

את החששות כי בבוא היום תצא האמת החוצה ותהפוך את החיים הנוחים שאהבנו למערבולת מסוג חדש הפגנו ביציאה למבצעים נוספים. הפעם התכנון לווה תמיד בעננה והתנהלנו בכבדות שהלכה וגברה ככל שנקפו הימים והשבועות. גם השגרה של חגיגת אלכוהול ומזונות מעובדים אחרי כל ביצוע עברה שינוי משמעותי. אהובתי, שעליה המשא היה כבד ממני, התמכרה לחטיפי בריאות ונהגה לנטול מנה גדושה של גרנולה דחוסה בדבש ופירות יבשים מתוצרת שקר שוויצרי כלשהו בכל שלוש שעות, אני עדיין העדפתי להיות קבור בחול טובעני שורץ עקרבים אבל הרמיזות שלה לקחת חלק במסע לשיקום הבריאות הפכו לבוטות יותר ויותר.

מידי פעם רמזו לנו עמיתים למקצוע, כי כדאי שנתכונן ליום בו יגיעו האפורים ולא נוכל להסתתר מפניהם, מספר הקסם שהילך עלינו אימים היה 42, לא כל כך ידענו למה פחדנו, אבל הייתה בו איכות מיסטית מהפנטת. "תבינו", אמר לי אחד מעמיתי שהשתחרר לא מזמן, לאחר שלוש שנים בפנים והיה תחת פיקוח שחייב אותו להתייצב בפני קצינת מבחן מקסימה וקטנטונת בכל יום בשעה ארבע בדיוק. 

"הם יודעים עליכם הכל, "השמות שלכם כבר עוברים ברגע זה מבסיס הנתונים של האנשים החופשיים לאלו שעומדים להיות משועבדים לנצח". הוא לא שיקר, העובדה כי כל דבר שאתה עושה בכל מקום ובכל שעה מתועד ומנותח ללא הרף הייתה ידועה. "לכודים ברשת" שכתב נער אוזבקי בן 16 היה מסמך אנושי מרתק ברשימת רבי המכר קרוב לחודשיים עד שנעלם יחד עם מחברו. הרעיון כי כל מה שמוצג בפנינו בכל אמצעי תקשורת או אחר אינו אובייקטיבי, הוא תפור למידותיך, מכוון וממוסחר על מנת לנווט את מעשיך, לרוקן את חשבון הבנק שלך ובגדול לשעבד אותך למערכת של גירויים פשוטים הוצג במערומיו בלי מסכות. 

אהובתי הייתה עצבנית בכל פעם שזכרתי את זה, למעשה היא הייתה עצבנית לאחרונה כמעט מכל דבר, בעיקר ממני, אבל להפתעתי גם מדברים אחרים שפעם עברו לידה בלי תגובה. "אני לא מבינה כמה זמן הם מותחים את החקירה הזו, שיגמרו כבר עם זה, שיבואו לקחת אותנו וזהו, אתה אומר שהם יודעים עלינו, אז למה העינוי הזה".

שוב נפתחה הדלת ונכנסתי פנימה. אהובתי הזיעה מפחד ואפיסת כוחות, "אני לא מבין למה היא קשורה לזה",  צרחתי. "אתה אל תדאג", הפנה אלי מבטו אחד מהם, "חלקך יגיע עוד מעט, אתה תזכור את הלילה הזה ותתעורר לקולות אמיתיים ומדומים שנים רבות, הקיום שהכרת ישתנה ולעולם יראה אחרת".

בשנייה שנתנו לי להתקרב אליה, ליטפתי את מצחה הקודח, היא כל כך חזקה, נשים אחרות היו מתכחשות להכל, מקללות את היום בו נפגשו, אבל היא חשקה שיניה וניסתה אפילו לחייך, ושוב הצרחות החלו.

האפור הראשי הדף אותה לאחור וערכת עינויים חדשה נוספה, מאיימת דווקא במינוריות שלה, תיבת פלסטיק לא גדולה, סמרטוט כחול ומספריים.

אהובתי ראתה את זה ומיד הבינה, הדמעות ירדו עכשיו ללא שליטה.

אחד האפורים ניגש אלי, טפח על שכמי, "אתה רוצה לחתוך את חבל הטבור, אבא?"

איריס ומנחם בייגל, ינואר 2017