75 שנים לשחרור אושוויץ

"על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". לודוויג ויטגנשטיין

בשנת 1957 החלה התארגנות של אנשי רוח יהודים צרפתים, שנמשכה לאחר מכן במשך שנים רבות מאז, במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. הם התכנסו מתוך כוונה לדון במשותף במרכיבי הזהות היהודית. הכינוסים היו חלק מגל עולמי של מאמץ להעמיד שיח אחר, הומניסטי ואינטלקטואלי, מול מלחמת העולם השנייה, שנשבה בעורפם שנאה, אלימות ומוות. כל זה קורה כשזכרם של יהודים נרצחים וריח עשנה של אושוויץ עדיין מכסה את אדמת אירופה המתקוממת מבין להריסות.

בין המשתתפים במפגשים השנתיים האלה בלטו שמות כמו אנדרה נהר, מניטו (הרב ליאון אשכנזי), ינקלביץ' ורבי. בכנסים השתתפו יהודים חילוניים ודתיים תלמידי חכמים ואורחים מכל תחומי המחקר וההגות. עמנואל לוינס הוזמן בכל שנה להרצות על אחת מסוגיות התלמוד לפי בחירתו. והרצאה זו הפכה למסורת בכל הכנסים, עד שנות חייו המאוחרות.

בשנת 1963 נערך כנס בנושא "הסליחה". השאלה עליה התבקשו המרצים לענות הייתה האם כבר ניתן לסלוח לגרמנים על אשר עוללו לעם היהודי בשואה. כל זה התרחש סביב קריאות להתפייס עם הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. שהיה קשה מאוד באותה עת להיות פילוסוף, אפילו יהודי, בלי להכיר בערכו ובהשפעה הרבה שיש לו על עולם הפילוסופיה שלאחר מלחמת העולם.

לוינס התחיל את ההרצאה שלו במסכת יומא במשנה "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו..." ומשם הוא עבר לדיון בסוגיה הנ"ל בתלמוד הבבלי.
ומה שיפה בעיני בהרצאה הזאת שלו, זה שהוא לוקח את השאלה של הכנס באופן אישי מאוד, ומנסה להשיב עליה כאשר הוא שואל את עצמו, האם הוא יכול או מסוגל כבר לסלוח למרטין היידגר, שהיה מורה שלו בפרייבורג והצטרף לאחר מכן למפלגה הנאצית.

בדברי התשובה המופלאים שלו הוא אומר בין השאר את הדברים הבאים: "אפשר אולי לסלוח למי שדיבר (פגע) בלי להיות מודע למה שאמר, אבל קשה לסלוח לרב אם היה לגמרי מודע... אפשר לסלוח לגרמנים רבים אבל יש גרמנים שקשה לסלוח להם, קשה לסלוח להיידגר. אם רב חנינא לא יכול לסלוח לרב, הצדיק והאנושי, הרי עוד פחות מזה ניתן לסלוח להיידגר. חזרתי אל האקטואליה, אל הניסיונות החדשים לזכות את היידגר, לשחרר אותו מאחריותו, הניסיונות הבלתי פוסקים שהיו – כפי שאנו חייבים להודות – העילה לכנס הזה."

ולאחר הדברים האלה שנאמרו בכנס של שנת 63, אני מוצא את עצמי מהרהר בכעס רב מהול בעצב גדול, בכנס המנהיגים שמתקיים כעת ביד ושם. ומנסה נואשות להגדיר את התהום הפעורה בין הכנסים האלה שהיו בצרפת, משנת 57 ואילך, לבין הכנס המתועב הזה המתקיים כעת בירושלים. וכמו כן עד כמה שהייתי רוצה, מה זה רוצה בעצם מת, שאנדרה נהר, מניטו, ינקלביץ', רבי ולוינס יהיו שם היום במקום ויקטור אורבאן האנטישמי ששונא זרים, אנדז'יי דודה ומטאוש מורבייצקי הפולנים שמעוותים את ההיסטוריה בהסכמת ראש ממשלת ישראל, וקנצלר אוסטריה קורץ שמפלרטט עם הימין הניאו פשיסטי.

לצערי זה לא יקרה, ראשית כי חבל על דאבדין ולא משתכחין, ושנית כי ככה זה כאשר כנס בנושאים כאלה נערך ע"י פוליטיקאים ולא אנשי רוח. וכאשר ראש הממשלה המארח מתנהל בגרון נטוי כשהוא מפלבל בעיניו לכל עבר, נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים. בושה גדולה שכך עלתה לנו.