מיסיס מק'מרפי
שרה מק'מרפי כבר נושקת לתשעים. היא אלמנה מזה עשר שנים, ומתגוררת בבית-החלומות, שבעלה, האל יברך את זכרו, סטיוארט, בנה במו ידיו, בפרבר די-אמיד, בלידס.
סטיוארט, סקוטי, במקור מאדינבורו, בחר בלידס, בשעתו, כמקום-משכנו, הן בגלל הקרבה למשפחתו והן בגלל כמות הסקוטים ששיחקו במועדון האהוב עליו, לידס יונייטד. הוא עצמו, שהתאמן במועדון הכדורגל המקומי , חלם להיות כדורגלן ביונייטד, אלא שבינתיים הגיעה תקופת השירות הצבאי, ההצבה במצרים ואחר-כך בפלסטיין, חתונה, משפחה… וכך נמוג ונעלם חלום-הקריירה-הספורטיבית והתחלף בבניית מטבחים.
בשנים האחרונות נכנסה שרה ל"עולם הברידג" והתאהבה בו. שלש פעמים בשבוע מגיעה מונית לביתה ומביאה אותה ל"מועדון הנשים למען החברה", שם היא משחקת ברידג', שותה את התה של 11.30 עם עוגיות-הדבש, שנאפות ע"י החברות ב"מטבח החברתי" של המועדון, הממומן ע"י הכנסייה המקומית.
היה זה במפגש של יום רביעי, כשסוזן, רכזת המועדון, בקשה את תשומת-לבן של הנוכחות, והודיעה על מיזם חדש של המועדון בשיתוף עם הכנסייה – טיול קבוצתי לישראל, כולל ביקורים בירושלים, בנצרת ובטבריה. עשרה ימים של חוויות קדושות, היכרות עם המקומות הקדושים ועוד, והכל בתנאים מיוחדים, מותאמים לגילן של החברות ולצרכיהן.
שרה נטתה להודיע על ויתור. בכל זאת, כושר התנועה שלה מוגבל ביותר, צרכיה הבריאותיים הולכים וגדלים ובכלל… הנטייה שלה, ההולכת וגוברת, לצמצם ככל שניתן את היציאה מהבית.
מצד שני, בלבב-פנימה, שרה ידעה בדיוק מה קוסם לה בנסיעה הזאת, מה מושך אותה להשיב בחיוב, שהרי, כנראה, זו הזדמנות חד-פעמית, אחרונה, אם לא להוציא את השדים מהארון, לפחות להתקרב אליהם.
היא זימנה אליה את שני-ילדיה, אייב [אברם], הבכור, ורוז, אחותו. הם, דווקא, היו מאד בעד, וסיפקו לה רשימה ארוכה של סיבות, למה כן לנסוע, ובכל מקרה השאירו את ההחלטה בידיה.
הם נפרדו ממנה וחזרו לביתם ושרה בקשה מאספניול, המטפלת שלה, שתוציא מארון-המעילים את כל תכולתו , כי ברצונה לבדוק את המעילים ולנסות לדלל את כמותם.
כשאספניול סיימה ויצאה לחדרה, התקרבה שרה אל הארון הריק, הושיטה יד מגששת אל הפינה הימנית התחתונה, עד שמצאה את המתג הנסתר והסיטה אותו בעדינות הצידה. הדופן האחורית של הארון נפתחה לשני הצדדים והתגלתה דלת של כספת. שרה נטלה את ספר "הברית החדשה", פתחה אותו בעמוד 120, ומשם קראה והקלידה את הקוד לפתיחת דלת-הכספת.
היא ישבה שעה ארוכה מול הכספת הפתוחה ונתנה למחשבות ולזיכרונות להתרוצץ בראשה, מאפשרת לנפשה לסעור, ככל שתרצה.
בכספת החשופה נמצאה שרה האחרת, שרה הצעירה. סימני-דרך לחיים אחרים, שננטשו, שהוחבאו עמוק בכספת ועוד יותר עמוק בתודעתה.
בכספת החשופה נמצאה שרה לוי, ילידת תימן, שעלתה עם משפחתה לישראל, כשהיא בת ארבע, הצעירה משלושת אחיה ומאחותה, אלה ששרדו את דרך החתחתים והייסורים מתימן לארץ ישראל. בכספת נמצאה שרה, הילדה והנערה, השותפה לפרנסת משפחת לוי, עובדת ב"משק-בית" בבתי-האריסטוקרטיה-התל-אביבית-האשכנזית, מאז שהייתה בת שתיים-עשרה. אותה שרה, שהקושי, המחסור והעייפות לא מנעו ממנה לאהוב ולחיות את חיי-הלילה, את מועדוני-הריקודים ובעיקר, את המגע, תרתי-משמע, עם החיילים הבריטים, החסונים ויפי-התואר.
כזה היה קורפורל סטו [סטיוארט] מק'מרפי, מטר ותשעים של שרירים, חיוך ממיס, שיער בלונדיני קצוץ, רקדן מעולה ובעל כושר-קיבול בלתי-נדלה לבירה, תהיה איכותה אשר תהיה.
שרה, בינה לבין עצמה, החליטה שהוא "המיועד" שלה. מבין חבריו החיילים, הוא היה הנחמד והנדיב ביותר, גם כלפי הנערות התל-אביביות, ולכן, לא רק שרה, כל הבנות, דומותיה, חפצו בו והיו מוכנות להעניק לו את חסדיהן אך שרה הייתה נחושה להילחם עליו, כלביאה. היא אמרה לעצמה שאמנם רק אלוהים יודע מה יהיה בעתיד אבל, כל עוד המנדט עודנו וכל עוד הוא, סטו, כאן… אז הכל אפשרי ובסוף הוא יהיה שלה!
במאי 1947 התקבלה טלגרמה ביחידתו של סטו המודיעה לו על מצבו הקשה של אביו. ההנחיה הייתה להחזירו למולדת. באותו ערב סטו הוביל את שרה לחוף מנשייה והדליק מדורה קטנה. כשעדכן את שרה בהודעה שקיבל, היא חשה שעולמה חרב עליה. נכון, זה היה סוף צפוי מראש. לכאורה, כל הצדדים ידעו לאן הקשר הזה יוביל, אבל, כשזה קרה, נשמתה של שרה נעתקה מפיה והיא איבדה את הכרתה. כשהתעוררה, ראשה היה רטוב ממי-הים, שסטו נעזר בהם כדי להעירה וידיו לא חדלו מללטף את פניה. כשפקחה את עיניה סטו גחן אליה ונתן לה את הנשיקה הכי ארוכה, הכי בלתי-נשכחת, שקיבלה מעודה.
לתדהמתה, סטו הסביר לה שכלל לא התכוון לסיים את הקשר אתה וכי הוא איננו רואה את עצמו בונה את חייו בלעדיה. שרה, כל מה שיכלה לעשות היה למלמל מתוך תהילים ק', שאחיה, זכריה, כל-כך אהב: "מזמור תודה… הריעו לה' כל הארץ…".
באנייה שהובילה אותם לאנגליה הם כתבו ושיננו את הביוגרפיה המתוקנת של שרה, כבתם של קצין בריטי ואם הודית, שקיבלה חינוך בריטי, ככל שניתן היה. זו הייתה לידתה של שרה החדשה, שרה אשת סטיוארט מק'מרפי.
לא בכדי שרה פחדה מתכנית-הטיול של המועדון, הביקור שעתיד להחזירה לישראל אחרי נתק מוחלט, אחרי למעלה משבעים שנים של חיים אנגליים, כמו שכתוב בספר. מה נסיעה שכזאת, טיול שכזה, יכולים לעשות לחייה?
בסופו של דבר שרה החליטה להצטרף לנסיעה, תוך שהיא מתחייבת לעצמה לדבוק בתכנית הטיול ככתבה וכלשונה, ולא לאפשר לשום מחשבה זרה, לשום פיתוי, לגרור אותה לימים של אז, לחיים של אז, למשפחה של אז. מה שהיה יישאר כשהיה.
כשנחתו בשדה-התעופה בן-גוריון, בישראל, לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים, ולאחר שהצוות המלווה אסף ואירגן את כל המזוודות, הגיעה דיילת ישראלית ובקשה משרה להתלוות אליה לחדר צדדי, לברור כלשהו. סוזן, הרכזת, הנידה את ראשה כמאשרת.
מה גדולה הייתה תדהמתה של שרה, כשבאולם קבלות-הפנים, המקושט באופן חגיגי ביותר, המתינה לה חבורה של כארבעים איש, בגילאים מגוונים, שכללה את ילדיה, אייב ורוז ובני-משפחותיהם, ומבין הבלתי-מוכרים, הישראלים, כך התברר, בלטו שניים בכיסאות גלגלים, שמהר מאד התברר שהם זכריה ושמואל, אחיה של שרה, שעדיין חיים, ואיתם גם בניהם, נכדיהם וניניהם, בני משפחת לוי, משפחתה הישראלית