המשיח הוא נינה פֵּרוֹנִי

"איש הולך על חבל" הוא הסיפור שהכי אהבתי בספר הכבש השישה עשר. יותר מכך, אהבתי את האיור לסיפור, של איש קטן עם כובע מצחיק, דמות מסתורית שנראית כמו לוליין מקרקס, שהולך על חבל מתוח מעל שכונה של בתים פרטיים, שנראתה לי במהלך ילדותי כמו רמת אפעל, השכונה הצמודה לשכונה שבה גדלתי. גדלתי בשיכון הרופאים של תל השומר, ובינה לבין רמת אפעל וכפר אז"ר, הישוב השלישי באיזור, היו שדות נרחבים ופרדסים. זה היה פעם. היום הכול בנוי. בניינים ומגדלים, אזורי קניות, בתי קולנוע וחניונים, המרחב הכפרי התכסה כולו בבטון ונדחס באורבניות, שֶׁמָּחֲקָה לחלוטין את הטבע החופשי שבו גדלתי.

בגלל שהזכיר לי את רמת אפעל, האיור בספר פתח חלון בנפשי לדמיין בכל קריאה את המרחב הגדול של שדות ילדותי. בשעות אחר צהרים ארוכות של קיץ אינסופי, בימים של חורף, בשמש אביבית או בנשוב רוחות של סתו, אהבתי לשוטט באזור לבדי או עם חברים, ולשהות בטבע הנפלא, שצמח פרא בכל מקום. הקוים הייחודיים של האיור בספר הזכירו לי כיצד רצנו מאושרים במרחבים הפתוחים והתחבאנו בפרדסים הסבוכים. בכל פעם שהתבוננתי באיור הלוליין המצחיק, כמו בחיבור מילים מוצלח בשיר של משורר, ראיתי הבזקים של מעוף חופשי, חוויתי שיחרור מוחלט של טבע חושני וריחפתי בשמי הנצח של ילדותי. עם השנים, כששמעתי מוזיקה בחדרי וקראתי בכבש השישה עשר, דמיינתי שאני עף מעל אזור ילדותי כולו, כמו להקה של ציפורים נודדות בסרט טבע על עונות מעבר בסקנדינביה. חשבתי אז, שאם יש משיח בעולם, זה לבטח האיש המאויר הזה - ליצן קטן עם כובע מצחיק, שהולך על חבל דק, פורס ידיו לצדדים, ואז, דרך כישוף לא ידוע, פוקח את נפשי ומטיס את ליבי לתוך שמיים בהירים של אושר צלול ושמש נצחית.

***

עם השנים, ככל שהתבגרנו, הכרתי יותר מקרוב את הילדים שגדלו בשכונות האחרות של מרחב הטבע המשותף. למדנו באותם בתי ספר תיכוניים ונסענו באותה תחבורה ציבורית לאותם מקומות בילוי. הזיכרונות עם חברי ילדותי בטבע החופשי של שנות היסודי, הפכו לכתמים מטושטשים ודוגמאות צבעוניות בפוסטר פרסומת בתחנת האוטובוס.

***

כתיכוניסט, התעניינתי בעיקר בבנות חמודות, למרות שידעתי שאני חצי הומו. הייתי חתיך, פופולארי ואטרקטיבי, ובכל מקום אליו הגעתי משכתי תשומת לב רבה. אהבתי את הפופולאריות שלי, אבל הרגשתי שהמצב מחייב אותי להיפרד באכזריות מהשלווה, האושר והבטחון שהכרתי בתור ילד. הפסיכולוגיה הלהטבית שלי כמתבגר כפתה עלי מצב של יציאה כפולה מהארון: גם מינית וגם חברתית. על אף הקושי, הייתי חייב להגדיר עבור עצמי, מי אני ומה אני רוצה בחיים האלה, כי האנשים שנמשכו אלי כמו לאש דרשו התייחסות סטרייטית אסרטיבית מיידית, שכלל לא הייתי פנוי לתת. בגלל המתיקות והחופש העמוק שחשתי כל השנים כילד בטבע, כמתבגר, היה לי קשה לצאת אל העולם הגדול ולנהל פרפורמנס של מוביל חברתי.

***

בתחילת השנה של כיתה י', הייתה קבוצה של בנות מרמת אפעל משכבה ט', שפיתחו אלי אובססיה. הן היו חבורה של חמש בנות מקובלות, שמתוכן הכי אהבתי את נינה פרוני השקטה והמסתורית עם האף הגדול רב האופי, אבל דווקא חברה אחרת שלה, שכיום אינני זוכר אפילו את שמה, התאהבה בי לגמרי, והכול נסב סביב הקראש שלה עלי. הן היו מכתרות אותי בתחנת האוטובוס אחרי הלימודים, משגעות לי את השכל בצחוקים ושיגועים, ואני, שנקרעתי בין משחק חיצוני של כוכב נעורים לבין צורך פנימי בחופש חסר תכלית של בדידות מתוקה בשום מקום, נלחצתי מזה שמצפים ממני להיכנס לקשר עם ילדה, שאינני מעוניין בה. באותם רגעים של מצוקה בתחנה, התבוננתי בפוסטר הפרסומת ובאף של פרוני בתור נקודות אחיזה למשהו מוכר בי, שאינני רוצה לעזוב. האף הגדול של נינה הזכיר לי בצלילות את האף שלי, ואת תחושות הכיעור שהרגשתי בגללו, ופוסטר הפרסומת הזכיר לי את רגעי הבדידות בטבע המקומי. דרך ההכחשה ליופי של עצמי נכנסתי לתחושות של נידוי חברתי וחיבור אישי, שהסבו לי בטחון ושלווה. בתוך הכאוס הצעקני של הרגע, כבדרך כישוף, ניצת בי אור פנימי של מנוחה. ריחפתי בראש החץ של ציפורי הנוד הסקנדינביות, בשמי הזריחה של ילדותי. כן. למרות הפופולריות, עדיין לא יכולתי לצאת מארון החלומות של חיי כדי לעבור לחלום אחר, חדש.

***

האוסמוזה החברתית הציקה לי והרגישה כחסרת פתרון. אני מניח שחשתי כך מכוון שלא יכולתי, כמו היום, להפריד ולהגדיר עבור עצמי, מה עובר עלי ומה בעצם קורה. בתור נחמה קטנה לעולם הילדות שנקרע ממני ללא רחמים, כמתבגר, הייתי הולך כל לילה לישון עם הספר של הכבש השישה עשר, וצולל לפני השינה לתוך האיורים.

ואז זה קרה. לילה אחד, לאור המנורה ובדרך להירדמות, הלוליין הקטן על החבל נראה לי כמו נינה פרוני. משהו באיור הזכיר לי שוב את החופש בשדות, את תעופת הציפורים, והרגש המעולה, המשיחי, הצית בי את אותו זוהר אופורי של מנוחה ורוגע, שחשתי במעמקי הרגע המלחיץ עם הבנות בתחנת האוטובוס.

הבטתי עמוק לתוך האיור, כמו בזכוכית מגדלת. עם קווי הדיו המתעגלים, השיער המסולסל שמתחת לכובע המצחיק נראה בדיוק כמו השיער המתולתל של נינה. הפנים הלא מוגדרות של הלוליין, עם החיוך המתוק והאף הגדול, התלבשו היטב על המסתורין הנשי של הנערה המקובלת מהשכונה ליד, שלמרות הבלונד החינני, נחבאה אל הכלים. המצב הזה, של מציאת קווי דמיון בין עולמות הדמיון והסינתזה בין המרחבים, סימל עבורי חופש לא ידוע; משהו מושך ומכיל, אך עדיין, חסר הגדרה. הבנתי באותו רגע, שיש אהבה, שמחברת בין האלמנטים השונים שבנפשי. ביופייה הייחודי, נינה גרמה לי להרגיש שזה בסדר אם לא אשחק את הכוכב, ושאפשר לשמור על רגישות עולמי הפנימי, גם אם בחוץ הכול סוער וזוהר. באותו רגע התחבר לי הכול בגיבוש מופלא של הנפש ומעבר אל השלב הבא של חיי.

אחרית דבר:

את התיכון עזבתי בשיא הבלגן ובמקום בגרויות התחלתי ללמוד אמנות במכללה פרטית. את הבנות הצבעוניות מרמת אפעל ראיתי על האוטובוס מידי פעם באותן שנים, אך את נינה לא ראיתי מאז, ולמעשה, חוץ מרגע חולף אחד בקפיטריה של קולנוע לב בדיזנגוף סנטר בגיל עשרים, נראה לי שלא ראיתיה עד היום. אני יודע שהיא מתגוררת בפריז. עמוק בספרייה שלי אני עדיין שומר את העותק המקורי של הכבש השישה עשר, עם האיורים המרגשים בשחור לבן. הוציאו מאז לספר כמה עיצובים חדשים עם איורים חדשים שונים לגמרי, אבל כלום לא מחבר אותי חזק לחופש האינסופי של ימי ילדותי כמו דמות הלוליין המצחיק על החבל הדק, המשיח הקטן, ששמו נינה פרוני.