בית חרושת לאבנים שחורות

רק כשארצ'י נעלם התחלתי לשאול את עצמי ברצינות מהן בדיוק אותן קופסאות שאנחנו מייצרים. מנהלי התפעול הזוטרים במחלקות השונות כינו אותן בהכללה בתור "אבנים שחורות", למרות שלא היה שום דמיון בינן לבין אבנים אמיתיות. המחלקות ייצרו אבנים מסוגים שונים, ידענו את זה בעזרת התוויות הקטנות שנצרבו לבסיס הקופסאות, אבל לא היה לנו מושג מה משמעותן. התוויות נשאו על גביהן רצף לא ברור של מספרים ותווים בשפה לא ידועה. בכל מחלקה התווית הייתה שונה, ומנהלי המחלקות פשוט למדו עם הזמן לכנות את האבנים בשמן של אבנים שחורות אמיתיות, כדי שנוכל להבדיל בין פסי הייצור השונים וההשתייכות הארגונית של כל פועל. אני עבדתי במחלקת אוניקס, ארצ'י עבד במחלקת אובסידיאן הסמוכה.

ארצ'י לא היה חבר קרוב עבורי, למעשה לא הייתי מכנה אף אדם במפעל כחבר שלי, אבל חיבבתי אותו. לעיתים קרובות שוחחנו יחדיו ואכלנו את הארוחה כחלק מאותו מעגל. אולי לא היינו מקורבים אבל הייתה ביננו, כמו בין יתר הפועלים, תחושת אחווה שנרקמה משעות על גבי ימים על גבי שבועות של שיתוף פעולה בעבודה מפרכת ברצפת הייצור. מעולם לא עבר בראשי להתקשר או לקבע פגישה איתו או עם כל אדם אחר במפעל מחוץ לשעות העבודה או בימי המנוחה. חסרונו של אחד היה תמיד מורגש באופן מיידי. היינו חלק מאותה רקמה. אותה מכונה. שלם, שבעדרו של אפילו אחד מחלקיו, יוטלו עבודה ומאמץ פיזי עודפים על כל הנותרים.

ביום שלישי ארצ'י לא הגיע למרות שהיה משובץ. זה קורה לפעמים, אבל מה שהיה מוזר שאף אחד לא ידע איפה הוא, אפילו לא מנהל המשמרת באותו זמן – מר יהודה ש. . למחרת זה חזר על עצמו, וגם אז מר יהודה ש. לא ידע איפה ארצ'י. באותו רגע חשבתי לעצמי שכבר אתמול היה אמור לפחות ולבדוק מדוע ארצ'י נעדר, ולפחות היה מסיק סיבה אפשרית להעדרות ממושכת. אני אפילו לא מעלה את זה שהיה אמור גם לחשוב על חלופה סבירה כדי להקל על העבודה.

כך זה נמשך עד יום המנוחה שלי. בשבוע שלאחר מכן שובצתי במשמרות לילה, והסתבר שארצ'י היה אמור להיות משובץ בדיוק כמוני באותו השבוע גם כן. גיליתי זאת כאשר פעם נוספת בתחילת המשמרת התברר שארצ'י לא נמצא, הפעם מנהל המשמרת היה מר יצחק ג. . בשלב הזה הרכילויות ברצפת הייצור כבר הגיעו אפילו למחלקת טורמלין המרוחקת. למעשה הן כבר התחילו לחזור ממנה, כאילו בית החרושת היה תיבת תהודה שבורה. השמועות שחזרו מטורמלין גרסו שארצ'י נעלם מיום שני שעבר משום שבמהלך המשמרת תפס את מר יהודה ש. מדבר גסויות לפקידה בקבלה, ואפילו נוגע לה בשיער והשדיים. כמובן שדובר בשמועה מונפצת שאין לה קשר למציאות (זה נבדק מול אותה הפקידה, אולגה שמה).

תגיד, פניתי לאיציק שעמד לצידי בקו, לאן נראה לך שארצ'י נעלם? שאלתי אותו. זה היה באישון לילה, בשלב שהרגשתי שהמשמרת התייצבה ונכנסה לאיזון יציב בקצב התפוקה - הלחץ המיידי ירד לכולם מהראש. אני לא יודע, חבר, הוא החל לענות, אבל אני אגיד לך כזה דבר, הוסיף בלחישה והתקרב אלי מעט בזמן ששלח מבט מוודא סביבנו, אני לא יודע איפה הוא אבל אני יודע לומר לך שהוא לא יחזור. לא יחזור? שאלתי אז בפליאה. בעצם, עכשיו שאני חושב על זה, זה לא מדויק. מה שהרגשתי היה יותר מחודד מאשר רק פליאה, זאת הייתה מן בעתה דוקרנית, שפילחה פצעון קטן בבית החזה שלי, ורוקנה אותו לגמרי מאוויר. גיליתי שאיציק אמר את מה שלא ידעתי שחששתי מפניו כבר מזמן, פשוט לא העזתי לחשוב על כך.

למה שלא יחזור? שאלתי. למה שיחזור? הוא חזר אחריי, הרי זה מובן שהבחור לא העלים את עצמו – העלימו אותו! בתגובה לכך הביט בי במן סיפוק עצמי מהול בחרדה ממשית. העלימו אותו? איך אתה יכול לדעת דבר כזה? למה שמישהו יעלים את ארצ'י? הו, זאת שאלת השאלות, חבר. זאת שאלת השאלות. אבל תשים לב איך בכל פעם למנהלים אין מושג איפה הוא, ומשום מה הם לא טורחים לבדוק. לא רק זה – הם אפילו לא מופתעים או מודאגים, או כועסים! בכל השנים שאתה פה שמעת על עובד שנעדר זמן כה רב מבלי שמנהל ידע על מיקומו ובכל פעם שהם ישאלו שוב הם אפילו לא יסננו איזו קללה קטנה? זה הכל שטויות במיץ, חבר, אני אומר לך. ארצ'י הועלם, והם יודעים את זה, הם פשוט לא יודעים אם הוא יחזור. הם בתוך המשחק ביחד איתנו. משחק? שאלתי, על מה אתה מדבר?

בתגובה לשאלה האחרונה איציק פשוט חייך חיוך רחב שגרם לצמרמורת קלה לעבור במורד עורפי. על מה אתה סח? דרשתי שוב לדעת, הפעם חשתי ברעד הקל ששבר מעט את קולי באמצע השאלה. עזוב, חבר, עזוב, עדיף שלא נדבר, אחרת אתה יודע – הבאים בתור יהיו אנחנו. לאחר מכן התרחק חזרה לעמדתו והמשיך לוודא את תקינות האבנים. לא דיברנו יותר בשארית המשמרת ההיא.

ארצ'י המשיך להעדר את כל אותו השבוע. לאחר מספר ימים המנהלים הפסיקו לשאול, וארצ'י נעלם מהסידור. אף אחד מההנהלה לא שאל ולא דיבר עליו יותר, ולאחר תקופת צינון מסוימת גם העובדים לא שאלו לגביו. הם המשיכו כאילו כלום, כאילו לא היה בן אדם כזה והכל כרגיל, אבל לדעתי עמוק בפנים כל עובד ידע ששום דבר לא אותו הדבר יותר. האירוע הפך למן כתם מודחק בזיכרון הקולקטיבי שלנו. ארצ'י פשוט הועלם.

יום אחד בזמן המשמרת סבלנותי הייתה קצרה מהרגיל, ולא יכולתי להמשיך ולהאזין לשיחות החולין השגרתיות על המשחק במחזור האחרון בליגת העל או על הזדמנויות רכישת סחורה כזאת או אחרת בשוק רמלה-לוד המקומי. חתכתי מחדר האוכל וחזרתי אל פס הייצור. האולם העצום היה שומם מהרגיל, ואזור המחלקה שלי היה ריק לחלוטין. אז התגנבה לראשי אותה מחשבה, שבדיעבד עדיף היה שאמשיך להאזין למוטי מקונן על העונה האבודה של קבוצתו.

הבטתי ימינה שמאלה, וידיתי שאכן אין אדם בסביבה, ושלפתי את אחת האבנים השחורות מתוך הסל לאריזה. מיהרתי והתכופפתי בכוך קטן שנוצר בהצטלבות שני קווי ייצור. בחנתי את האבן מכל פאותיה המלבניות. מרקמה היה חלק עם חספוס קל, שהעיד דווקא על איכותו של החומר הלא ידוע. למגע הוא הרגיש כעץ מלא אך בו זמנית שמר על תחושה מתכתית. עץ-מתכת? והצבע? שחור משחור, אפל אפילו. כה שחורה הייתה שמצפייה בה חשתי בתוך עיני את החיתוך הדרמטי בין דופנה לבין המציאות הפיזית לידה. בידי אפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שלא בחפץ ממשי היה מדובר.

שום מאפיין חיצוני של האבן לא גילה את סודה. לא ידעתי אפילו להתחיל ולנחש מה הוא יעודה. האם היא מרכיב בתוך מערכת גדולה, או שעמדה בפני עצמה? מה אופן השימוש בה? כיצד מפעילים או מחברים אותה? אולי היא ניתנת לפתיחה? אם כן, איפה הכפתורים? או לפחות ציר הסיבוב? במבט בוחן לא ניתן היה אפילו לומר בודאות שהייתה ניתנת בכלל לפירוק, אלא שמדובר ביציקה אחת שלמה, אך כיצד יכול להיות חפץ, שראיתי אותו מיוצר במו עיני, בעל צורה גאומטרית כה ישרה ומימדים לא זניחים, מרגיש כל כך טבעי ושלם, כאילו פוסל בידי מפל מים או איתני הטבע לאורך שנים.

בחנתי את הברקוד. לא הסקתי דבר. לרצף עדיין לא הייתה משמעות. באותו רגע, אני זוכר שתהיתי לראשונה בחיי, האם ייתכן שאני אדם נבער. חסר השכלה לרמה שחפץ מוחשי שקיים פה לצידי, יהיה חסר כל משמעות או תכלית ברורה, אך גם לא יאפשר שום דרך למציאת הסבר נהיר.

לאחר ההתעסקות הממושכת יכולתי להשבע שחשתי את האבן מקרינה אלי גלים. עקצוץ עדין, בקושי מורגש, התפשט אל ידי ואמותי. כבר לא הייתי בטוח האם אני הוזה באמת או שמדובר בתעתוע פסיכולוגי מוכר.

הי, פלוקסנר! פילח את הדממה. הרמתי את ראשי בחדות ופגשתי את מבטו של מר יהודה ש. . קצב פעימות ליבי הואץ לרמת הימלטות, אך הייתי לכוד בתוך הכוך, ויתר על כן, הייתי אזרח בוגר במדינה מתוקנת, ואלה כידוע, לא נמלטים. אבל למרבה הפלא, מבטו של מר יהודה ש. היה מבועט כמעט כמו שלי. תחילה הבטנו אחד על השני בדממה. אני, קפוא עדיין באותה התנוחה, ואוחז בשתי ידי את הקופסא, המתנתי למהלומה, אבל נראה שגם הוא המתין לדבר מה.

לבסוף פצה את פיו, כאשר מבטו המבוהל נותר על כנו, ואמר: מה אתה חושב שאתה עושה שם, פלוקסנר? שום צליל לא נפלט מפי הניחר. אפילו לא שקלתי מילים. שום תזזית קוגנטיבית לא בוצעה בתוך הקופסא שעל כתפיי. משהבין מהבעתי הסתומה ששום תשובה הוא לא עומד לקבל, שאל שוב: אני מדבר אליך, פלוקסנר, מה לעזאזל אתה עושה? הפעם בטון הרבה יותר תקיף וכועס, אפילו מבטו השתנה וקיבל חדות פיקודית. בתגובה לתגובה האנושית-מנהלית שלו, הפאניקה צבטה שוב את ליבי, ולכן הייתי חייב להגיב, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להפיק מפי היה: אההההה ארוך. שום מחשבה שתורגמה למילים.

מר יהודה ש. הביט סביבו והתקדם אלי במהירות. הוא התכופף וחטף את הקופסא השחורה מידי. לאחר מכן בחן את הקופסא מכל הצדדים, ומשוידא שלא בוצע שום נזק לאובייקט, הביט אלי שוב. הבעת פניו השתנתה פעם נוספת. הדבר העלה בי את מפלס החרדה שלב נוסף, אבל לא משום שהיה מפחיד או ניסה לנהל את פעולותי, אלא דווקא משום שלא הבנתי את כוונתו. הוא נראה פחות כעוס, אלא מוטרד יותר, ממש באופן רציני.

לא כדאי שתספר למישהו שעשית את זה פלוקסנר, ובאופן כללי, ושלב זה התכופף וקירב אלי את פניו, לא כדאי גם שתחלוק את מה שאתה חושב עם העובדים האחרים. את מה שאני חושב? שאלתי באיטיות. כן, הוא אישר, הרי לקחת את הקופסא פה משום מה, וקירב את הקופסא המדוברת שאחז, אני לא רוצה לדעת למה עשית את זה, אבל אני דיי בטוח שאף אחד פה לא צריך להדבק בשטויות האלו גם. הינהנתי לאישור בדממה. מר יהודה ש. התרומם ובחן שוב את הקופסא השחורה, וכבר הייתי בטוח שהאירוע הלא נעים מאחורי כאשר הוא חתך וירה אלי: ודיר באלאק, פלוקסנר! אם זה יקרה שוב לא תהיה לי ברירה! לאחר מכן הסתובב ויצא מהכוך יחד עם הקופסא. נותרתי לשבת שם כמה דקות נוספות, מנסה להרגע לפני שאחזור לשגרת העבודה, מהרהר בעיקר בסיום הלא ברור, אם זה יקרה שוב לא תהיה לו ברירה. לא תהיה לו ברירה?

מאוחר בלילה, כאשר נכנסתי לדירתי הגלמודה בבניין השיכון המתקלף, לא הדלקתי את האור. התגנבתי אל החלון בסלון, והבטתי מטה, אל הרחוב. שורה של רכבים חנו לאורך הכביש וכולם נראו בעיני ריקים. חשבתי לעצמי אז שציפיתי ביותר מידי סרטי מרגלים, ושאני חייב להרגע. אבל למרות שחשבתי זאת לא נרגעתי כלל. מאז אותו אירוע לא נעים עם הקופסא ומר יהודה ש. לא הפסקתי לחשוב על מה שאמר. ניתחתי כל מילה, וצירוף מילים. קומבינציות שונות של מסרים כדי לנסות לחדור לתוך הרובד הנסתר של דבריו. לנסות להסיק את ההקשר הרחב שלא מוצג לפני. הגרוע מכל היה שהייתי חייב לעשות זאת לבד, משום ששיתוף אחרים, לפי דבריו של מר יהודה ש., יוביל לקבלת החלטות גורלית כלשהי לגבי. כמובן שהדבר שממנו פחדתי הוא אותו גורל כמו של ארצ'י. בחשכת החדר התיישבתי על הספה הקפיצית וניסיתי להרגיע את עצמי. אך מפלס החרדה היה גבוה שוב. כיצד יכולתי להרגע? הרי לא היה שום הגיון במצב. אני חרד לחיי בגלל איזו שמועה שנפוצה במקום העבודה שלי? בגלל כמה משפטים מפי אחד המנהלים? זאת בסך הכל עבודה, ודברים קורים. יש אפילו עבירות משמעת ואתה יכול להיות מפוטר בגללן. מי שמע על אנשים שנעלמים? איזו שטות מספר מדע בדיוני. אילו רק הייתי מכיר קצת יותר את ארצ'י, אולי הייתי יכול להרים לו טלפון ממש ברגע זה. אולי הוא בחופשה בטבריה בכלל, ואנחנו, הרכלנים המשועממים של רצפת הייצור, פשוט ממציאים לעצמינו אגדות ומפחידים אחד את השני. יוצרים קצת אקשן בשגרת העבודה האפרורית. כן, זה חייב להיות זה. זאת בטח המצאה של איזה דביל כמו איציק. העלימו אותו! הו הו! ממש שמעתי את עצמי עושה חיקוי שלו בתוך הראש שלי. איזה ליצן מטומטם. למרות שבראשי עברו מחשבות אלו ורבות אחרות, נאבקות אחת בשניה על גורל שלוות רוחי, צועקות ומשמיעות רעשים, כלפי חוץ המשכתי לשבת בדממת החדר החשוך. המחשבה האחרונה דיברה על כך שאם באמת עוקבים אחרי ברגע זה אז הם בטח לא מבינים למה האוויל יושב על הספה ולא זז מבלי שהדליק את האור. התרוממתי מובס מהספה והרמתי את המתג. האור הצהוב שנדלק היה כדגל לבן למרגלים האלמונים. בואו ותצפו בחיי הריקניים.

הימים חלפו, ודבר לא קרה. מר יהודה ש. התנהל כרגיל, ואפילו לא רמז שהיה ביננו משהו משותף שהאחרים אליו לא מודעים. הפועלים המשיכו בשגרתם במיומנות, והאבנים השחורות הורכבו ונארזו לתוך אריזות הקרטון. החשש המשיך לקנן בתוכי, אך ככל שעבר הזמן, הדבר הלך ואיבד מהממשיות שלו. המבטים של זרים הפכו למבטים של זרים, ומהפעולות חסרות המשמעות חזרה ונעלמה האפשרות למשמעות אפשרית.

בתחילתה של אחת המשמרות, מר יהודה ש. פתח והודיע שבאותו יום מגיעים אורחים מיוחדים למפעל. הוא אמר שמדובר באנשים מחו"ל, שקשורים להספקת האבנים, ושמטרת הביקור היא בעיקר דיונים בין המנהלים הבכירים והדבר לא נוגע אלינו, הפועלים הזוטרים, אך כמובן שעלינו להתנהג בהתאם ולא לעשות בעיות.

כאשר האורחים הגיעו, הייתי בין אלו שהתקבצו סביב חרך בין הקווים שצפה על הכניסה הראשית לבית החרושת. קבוצה של גברים בחליפות מהודרות נכנסו, וברגע הראשון התרשמו ממימדיו העצומים של המפעל. אני יכול להבין אותם, לעיתים גם נשימתי נעתקת ברגע הכניסה למבנה העצום שבו אני מבלה שעות רבות כל יום. האורחים היו ממוצא לא ברור. מרחוק תווי פניהם לא היו ברורות, אך זה הספיק כדי להבין שהם נראים שונה מכל האנשים שפגשתי עד כה בחיי. את פניהם קיבל מנהל המפעל מר איתמר ל. בליווי פמליתו. הוא היה עטוי באחת החליפות היוקרתיות שלו בצבע כחול עמוק, ועל פניו הורכב חיוך רחב ולא אופייני. הגברים לחצו ידיים, החליפו מילים שאותן לא יכולנו לשמע, ולאחר מכן התקדמו אל המשרדים וחדרי הדיונים הממוזגים באגף שאליו לא נכנסתי מעולם.

הולכים לאכול טוב, השרמוטות, סינן אביחי. כן, איך הוא הולך ללקק להם איתמר, הא? אמר רמי, והוסיף: לקלקלקלק, כדי להמחיש אודיטורית את כוונתו. אני לא אמרתי דבר. התרחקתי מהחבורה וחזרתי למחלקה שלי להמשיך לעבוד. ברגעים האחרונים נזכרתי ברגע שמר יהודה ש. תפס אותי על חם – לא רציתי שדבר כזה יקרה שוב.

המשכתי לעבוד מספר שעות. מתפעל את מכונת הליטוש. עבודה רפטיטיבית מאוד, שדורשת עדינות. השיוף של האבן דורש רגישות בידיים, לא כל עובד היה מסוגל לתפעל את העמדה. תמיד חשבתי שזה אחד היתרונות היחסיים שלי על עובדים אחרים במחלקה. העמדה דורשת מיקוד כה רב במשך שעות, שבשלב מסוים אתה מוצא את עצמך קיים תודעתית רק בעבודת השיוף. אתה המכונה, ואתה רעב לאבנים שחורות מדויקות.

זאת כנראה הסיבה לכך שברגע ששמעתי שוב את הקריאה הי, פלוקסנר! ממש קפצתי ממקומי. זה היה פתאומי ומבהיל, והיה מקושר ישירות לזיכרון שעדיין ניסיתי להדחיק. מר יהודה ש. נעמד לידי וניסה בכוח למחות שאריות של גיחוך שהתעורר מהקפיצה. המנהלים צריכים אותך לאיזה משהו, בוא איתי, הוא אמר וסובב מכנית את גופו בזווית חדה מאוד, ממתין לראות את התגובה שלי. הוא כנראה בטוח שאנחנו מטומטמים מוחלטים אם חושב שאנחנו לא שמים לב לדברים האלו, חשבתי לעצמי בתגובה לסיבוב גופו המותאם לתגובתי האיטית.

תגובתי האינסטינקטיבית הייתה לשאול מה האדונים הנכבדים רוצים ממני – עובד זוטר וחסר כל חשיבות. אך מסיבה שלא ברורה לי עצמי, בשבריר השניה, דחיתי את השאלה ונענתי להוראתו של מר יהודה ש. . אולי זה היה בגלל ההיסטוריה האישית ביננו, אולי בגלל שמי יודע, אני עובד יוצא דופן שסוף סוף מקבל את ההכרה המגיעה לו, ואולי דווקא מדובר בהשלמה עם גורל צפוי מראש, שהכנתי את עצמי אליו במשך מספר שבועות.

מר יהודה ש. הוביל אותי ישירות לאותו אגף ניהולי שבו לא הייתי מעולם. כבר כאשר התקרבנו אל דלתות הזכוכית, חשתי שאני לא קשור. בגדי העבודה החומים-אפורים, ספוגי הזיעה והלכלוך, גרמו לי להרגיש כנטע זר בתוך הנקיון הצלול והממוזג, בעל המרקם החלק והמתכתי. התקדמנו במורד מסדרון שקט שבו רעשי המכונות נשמעו כהדים מרוחקים. מקץ כמה דקות הגענו אל דלת אדומה, עליה נתלה שלט שעליו נרשם שמדובר בחדר דיונים. מר יהודה ש. הביט עלי רגע לפני שנכנסו. הוא לא אמר דבר, אבל הכרנו זמן מספק. באותו רגע הבנתי שלמרות שהיינו מרוחקים כפי שמנהל עבודה ופועל קו ייצור יכולים להיות מרוחקים, יש בנינו מערכת יחסים שנרקמה משנים של הכרות. הוא לא היה צריך לומר לי דבר כדי שאבין את כוונתו: אל תעשה שטויות, דביל. אולי בגלל העומק הזה ביננו, שלו לא ייחסתי חשיבות עד עכשיו, המאורע ההוא עם האבן היה כה משמעותי. כמעט כמו הרגע שבו אישתך תופסת אותך מתכתב עם אישה זרה.

בתוך חדר הישיבות האדונים ישבו סביב שולחן אליפטי וצפו על מצגת שהוקרנה על לוח לבן. הדבר הראשון שהכה בי במחזה היה המעמד - המון גברים מדושנים בחליפות יקרות שראיתי בעיקר בחדשות וסרטים, מביטים עלי. הגרוע מכל היה שלא ידעתי אפילו מה מצופה ממני. הדבר השני שהכה בי היה הופעתם החיצונית של האורחים מחו"ל. האוכלוסיה במדינתו מגוונת, בזה אין ספק, אבל בסופו של דבר גם למרקם החברתי הזה אנחנו מתרגלים. האורחים היו חד משמעית זרים. תווי פניהם המשונים, ועם זאת האנושיים, היו כל כך חריגים בעיני שבאותו רגע חשתי את ראשי מתחיל להסתחרחר. כאילו קרא את מחשבותי, מר יהודה ש. אחז בזרועי וייצב אותי. כאשר הסחרור הפתאומי התפוגג קלטתי שמעולם גם לא נגע בי פיזית קודם לכן.

רבותי, אני מציג בפניכם את מר פלוקסנר, אמר מר יהודה ש. לכל הנוכחים. הגברים הינהנו וחייכו באדיבות. זיהיתי את מר איתמר ל. מחייך חיוך זחוח משלו שהסריח מרוב מלאכותיות. אחד האורחים שישב בקדמת השולחן אמר לכיווני משהו בשפה זרה. הוא אומר שנעים לו מאוד להכיר אותך, אמר גבר נוסף בחליפה שעמד בפינת החדר. הערתו הפתיעה אותי וכמעט הקפיצה אותי שוב. גם אותו לא ראיתי מעולם, אבל לפי המבטא ככל הנראה היה אחד משלנו. כן... כן, נעים מאוד, ניסיתי לומר.

מר פלוקסנר, מר איתמר ל. פתח ואמר, וזה נראה שהמילים מילאו את פיו בטעם מר במיוחד, אנחנו קראנו לך לדיון הזה בסוגיה יחסית חשובה. אני לא הולך להכביד עליך בהסברים ארוכים ומפורטים, זה כנראה בכל מקרה לא יתחבר בראשך כרגע לתמונה אחידה ובעלת הגיון, אבל הייתי רוצה שתספר לנו על המחשבות שיש לך בתוך הראש. המחשבות שיש לי בתוך הראש? כן, בוא נגיד, המממ, למשל מחשבות על המוצר שלנו. הבנתי שברצפת הייצור אתם נוהגים לקרא לו "אבנים". מה אתה חושב על האבנים? למה אתה שואל דווקא אותי, אדוני? בשלב הזה נראה שאיתמר ל. מסב עונג מסוים מהדיאלוג. מר פלוקסנר, כפי שאמרתי, אני לא חושב שההסבר שלי יקדם אותנו או אותך, במקרה הזה, לסיבה טובה יותר מאשר פשוט לענות - ההבנה לא נדרשת. אני מבטיח לך שאין תשובה נכונה עבור השאלה – אנחנו פשוט רוצים לשמע את מה שיש לך לומר. האדון הנכבד ששם, הוא הצביע על הגבר שהוא משלנו שעמד בפינה, יתרגם אותך, לכן אל תדבר מהר, ותן לו מרווח לתרגם אחרי כל משפט. לאחר מכן פשוט חייך את חיוכו המעוות וסובב את פניו אל האורחים, כדי לסמן להם שהנה הקוף עומד להתחיל במופע, וגם כדי להבהיר לי שהסברים נוספים לא יבואו.

זרקתי מבט חטוף אל מר יהודה ש., שהמשיך לעמוד לצידי. פיו היה חתום. הוא החזיר לי את מבטו הקפוא, זה שלבש על פניו רגע לפני שנכנסו אל החדר. אל תעשה שטויות, דביל, מבטו הזכיר.

אני לא יודע שום דבר כמעט על הקופסאות. מר איתמר ל. צודק, אנחנו למטה קוראים להן אבנים שחורות. אני לא יודע מה מקור השם, אבל זה תפס. כל מחלקה נקראת על שם אבן חן שחורה אחרת. זה סתם קטע כזה, אין לזה שום משמעות. כל פועל מוכשר על כמה עמדות, וכל עמדה מבצעת פעולה אחרת. אני חושב שעושים את זה כדי שהעובדים לא ישתעממו מידי, כי בסופו של דבר כל פעולה בפני עצמה דיי חוזרת על עצמה, ככה לפחות כל אחד יכול מידי פעם לעשות משהו אחר.

בשלב הזה נשמתי עמוק. מבטיהם של הנוכחים לא אמרו דבר. לא ידעתי האם אני אומר משהו בעל ערך עבורם. לא ידעתי מה הם מחפשים לשמע.

אני לא יודע למה אני פה, ואיזה מחשבות אתם רוצים לשמע, אני אשמח לאיזו הכוונה.

הנוכחים שמרו על שתיקתם, אך הבעותיהם נותרו מלאות ציפייה, כאילו ידעו מה עומד להתרחש, ורק אני לא נמצא בסוד העניינים.

אני... אני באמת לא יודע.

שתיקה.

אני... לפעמים אני שואל את עצמי מה האבנים אמורות...

סרקתי במבטי את ההבעות. הם לא זזו, לא אמרו דבר. רק מילמול המתרגם המשיך ברקע.

אני... פעם אחת הוצאתי אבן אחת מפס הייצור וניסיתי להבין מה היא עושה.

האמירה, שבפועל דיברה על הפרה של אחד מהחוקים הברורים של בית החרושת, לא עוררה מבוכה או תגובה כלשהי בכלל. הם המשיכו להביט ולצפות.

אני פשוט לקחתי אותה. לא עשיתי דבר. בחנתי את האבן מכל הצדדים, ניסיתי להפעיל הגיון בריא. אבל היא נראתה לי כחפץ מושלם – מהונדס על ידי אדם אך חסר כל תכלית במבט ראשון. אין עליה כפתורים או איזה ממשק ברור. אין בה ברגים או קפיצים או אפילו חריטות. כאילו אנחנו עובדים במכרה שבו אנחנו מוציאים מאדמה קופסאות מלבניות בעלות סימטריה מלאה. רק התווית בתחתית הקופסא חושפת שהיא אכן נוצרה בידי בני אדם.

לשמע ההערה האחרונה, אחד האורחים, קירח בעל ראש עגלגל, שלף מכיס פנימי פנקס קטן ושירבט בו משהו במהירות. התזוזה קטעה את רצף דיבורי, אבל מהר מאוד חזרתי לקו המחשבה בו הייתי.

אני לא חושב שאעשה זאת שוב. פשוט משום שזאת עבירה ואני צריך את העבודה הזאת. אני מאמין שאני יחסית טוב בה. גם, אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אצלנו במדינה קצת קשה עם זה עכשיו, לא הכי פשוט למצא עבודה. ככה שאני שמח... אני אשמח אם המקרה פשוט ישכח. אני מוכן לשלם איזה קנס מתוך המשכורת שלי אפילו. אני שמח להיות כאן ולבוא כל יום לעבודה.

לאחר מספר רגעים שבהם לא הוספתי דבר מר איתמר ל. כנראה הסיק שאני לא עומד להרחיב. חיוכו המעושה נראה מעט יותר טבעי כעת, והדבר עורר בי שביב תקווה שייתכן ואמרתי את מה שרצו לשמע. מר איתמר ל. הסתובב בכיסאו אל השולחן והחל לדבר בשפה זרה. לא ידעתי אם זאת אותה האחת של האורחים, או אחרת, אבל הם הבינו אחד את השני. חלק מהנוכחים ענו לו והתפתח דיון קטן ומסודר מלא כבוד הדדי.

ניצלתי את הרגע שבו אני לא במרכז העניינים להביט שוב אל מר יהודה ש., כאילו היה הורה מלווה. זה נראה גם כן נינוח יותר, כאילו מפלס המתח בקרבו ירד גם כן. הוא לא הביט אלי, הוא בחן בעניין את הדיון שהתפתח סביב השולחן. הדיון נמשך זמן קצר ולאחר מכן מר איתמר ל. הסתובב אלינו ואמר: תודה רבה לך על זמנך, מר פלוקסנר, אתם רשאים לחזור לעיסוקכם. אני ומר יהודה ש. יצאנו מחדר הדיונים, ובדממה אילמת חזרנו על עקבותינו אל רצפת הייצור. לאורך כל הדרך שקלתי לפתוח ולשאול את מר יהודה על מה הייתה המהומה, ומה בכלל מתרחש, אבל לא מצאתי בעצמי מספיק תעוזה לשם כך. חשתי שהמעשה יתפרש כחצוף במידה ובאמת היה מדובר בנסיון לבדוק את נאמנותי. הרי אם בכך מדובר, הוא ורק הוא היה האדם שהדליף עלי את המידע.

מאוחר יותר באותו לילה, נכנסתי שוב את דירתי החשוכה. נעלתי את הדלת, יריתי את מגפי מעל רגלי באמצעות בעיטות אקראיות באוויר החדר, והלכתי ישירות למטבח. הוצאתי מהמקרר המצהיב בקבוק בירה קרה. חשתי שלאחר יום כזה הרווחתי את זה. בשלוק השלישי המחשבה הטפילית חזרה והטרידה את מנוחתי. ניגשתי אל החלון, וסרקתי את הרחוב. שום רכב שבו אנשים בחליפות שחורות לא צפה אל חלוני. בשלב הזה המחשבה נראתה מגוחכת גם בעיני עצמי.

התיישבתי על הספה הקפיצית, שחרקה באופן המוכר כנגד כובד משקלי. לגמתי שוב מהבירה. חשבתי שוב על חדר הדיונים, על האורחים ומר איתמר ל. . חשבתי על האבנים, ועל ארצ'י, ועל מר יהודה ש. . חשבתי על אימי הזקנה והחולה, ועל הדירה המתפרקת בה ישבתי. חשבתי על העשור האחרון בחיי, ועל הזה לפניו. חשבתי על המדינה הזאת, ועל העולם שבו היא קיימת. תחת טשטוש האלכוהול חשבתי על הרבה דברים. הרבה מחשבות שהיה בהן משהו לא נקי. כאילו ניגבו איתן איזה מדף מאובק. מחשבות חשוכות, כבדות כאלה, ממש כמו אבנים, אבנים שחורות.

נכתב על-ידי
המהנדס
https://textengineer.wixsite.com/telescreen
הדף נקרא 80 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי