יום בחייו חלק א'

Photo by Jack Finnigan on Unsplash
Photo by Jack Finnigan on Unsplash

לסימון לא היה אכפת שהוא הולך למות. הגשם נקווה באדנית החיוורת והריקה מאחורי גבו של הרופא. טיפות מים קפצו ממנה בניסיון נואש לצאת אל מעבר לחומה, להצטרף לשאר אחיותיהן הזולגות במורד קירות הבניין ובהמשך הרחוב. הרופא מלווה השיער הוריד את משקפיו. עיניו הקפואות בהו בסימון ושפתיו היבשות בישרו לו שמן המחלה הזו הוא לא יחמוק. המחלה שאין לה תרופה. יש טיפול, אך הוא לא נחשב למועמד טוב מפאת גילו, הבחירה שלו. סימון ציחק ואמר "אני יודע שאני הולך להתפגר, אני מבין שאי אפשר לחיות לנצח." הרופא חייך אליו לראשונה והחתים את הדפים שהכין. 

סימון יצא ממשרדו של הרופא עם ערימה נכבדת של מסמכים, וסמוך לדלת המרפאה זרק את כל מה שנראה לו כדברים סרי טעם. רק טופס אחד הוא בחר לקפל ולהכניס לכיס הפנימי של מעילו. 

בחוץ, הוא שאף מהאוויר הנקי בעוד הגשם המשיך להכות במרץ. זה לא העציב אותו ולא הכעיס אותו. הגשם ירד כי הוא ירד. מישהי צעירה עם ילד בחיקה עמדה בפתח המרפאה והמתינה תחת הגגון הצר שלא הצליח לעצור את עוצמת הטיפות, הן התאחדו למפלים שוצפים כבימי הפשרת שלגים. הוא שלף מהכיס החיצוני של מעילו מטריה מתקפלת והגיש לה. "אני לא אזדקק לה יותר," אמר לאם ודחף בנגיעה את המטריה אל זרועה. היא נאלצה לשנות תנוחה כדי לתפוס אותה ולא לאבד את אחיזת ילדה הרך. הוא הותיר אותה פעורת עיניים מהמחווה והתודה המאוחרת שלה לא הגיעה לאוזניו. הטיפות תופפו בכל מרחב אפשרי, במרצפות המדרכה המשולבות, בפרחי הנוי שהעירייה דאגה לשתול כדי למלא בצבע את אפרוריות הרחוב, בספסלי העץ הגלמודים, ובצמרות העצים. הוא הביט ותהה, היכן מתחבאות הציפורים עת הטיפות מרטיבות את סביבת מגוריהן? הוא שלח ידו אל אוזן ימין והגביר. לפתע נעצר ממעשיו, שקע אל מחשבה. הוא התחרט וכיבה את המכשיר לחלוטין ופנה להטות את אוזן שמאל השומעת בעזרת כף ידו כלפי צמרת העץ הקרובה, עץ צפצפה מרשים. תחת סבך העלווה, צוויץ קטן נשמע.

צוויץ הוא ענה חזרה.

צוויץ צוויץ הוסיף קריאה ואז הושיט יד לכיס מכנסיו האפורים ומתוך שקית שלף מספר גרעיני חמניה.

צוויץ, נתן את קולו גבוה יותר ונעמד בלי נוע, ידו מושטת קדימה, כף ידו פתוחה. הוא עבר לנשום דרך כל גופו. כשהציפור חשה בדממה האנושית היא צצה ועופפה לעברו ממקום מחבואה, נאחזת באגודלו ברגליה הדקיקות. מקורה נטמן במתנת החורף המפתיעה. היא הקפידה לדקור את כף ידו בכל פעם שהצליחה לתפוס גרגר. סימון צחק, נאנק ונאנח גם יחד. קרוב כל כך לחופש. ששש, הנה הוא בכל זאת הצליח שלא להפריע את ארוחת המנחה שלה. 

תאורת היום האפורה עזבה במהירות את בניין הרכבת שלו. הוא חלף על פני הכניסות שנשכחו מטיפוחן על ידי דייריהן. פנסים שבורים, תיבות דואר חסרות או שבורות מנעול, בעלות כיתובים ומחיקות לא אסתטים. בשטח הריק שבין השביל לבניין הרכבת המקביל צמח ללא מפרע שדה של חורף, חמציצים, מעוגים, סירפדים. אם עונת החורף התברכה, היו הצמחים עולים עד לגובה מותניו. מדי פעם כתם אדום בלט למרות צמיחתו הנמוכה יחסית לפרא הסביבתי. כל אלו הזכירו לו את ילדותו שנסתיימה לפני יותר מיובל חיים. את הבחירה לשהות בחוץ עם ילדי השכונה, לאכול חובזה טרייה, להפריח סביונים, להקניט את הבנות ולזרוק בוץ על הבנים. המעבר בין כניסה ב' לכניסה ג', בה התגורר, היה ברור כמו מעבר גבול. היה שם דשא קצוץ ואדניות עם פרחים עונתיים. השביל טואטא מעלים בימים לא גשומים, תיבות הדואר היו נקיות ונעולות, היתה אחידות בנראות השמות. סימון היה אחראי על כך מאז היום בו נחמה עזבה. אולי דיירי הכניסה היו עצבנים על התנהגותו, אך באופן כללי היה בטוח שבליבם היו מרוצים. העניין שלו בטיפוח הכניסה וסביבתה תרמו לשמירת ערך הדירות שלהם גבוה. 

סימון נזכר בגלגלת. משהו לא עבד בימים האחרונים והוא לא הצליח לרדת לשורש הבעיה. הוא יכין כוס תה מהבילה ויטכס עם עצמו עצה. הוא רק צריך לטפס מעלה קודם. הוא נאחז במעקה המחודש, זה שנצבע בפיקוחו ממש לא מזמן, כששקית בית המרקחת תלויה על פרק כף ידו. רגל בצמוד לרגל סחב מעלה את גופו באיטיות, הברכיים שלו כבר לא היו צעירות. הוא צחק, הלב שלו הרגיש נפלא, לולא הברכיים החורקות מכאב כבר היה מגיע לדלת דירתו בקומה השלישית.  

לאחר שלגם מכוס התה בקולניות דרך קוביית סוכר מתובלת בהל וציפורן שהחזיק בין שיניו, סימון ניגש אל החלון הרחב בסלון. הגשם פסק אך הרוח התחזקה ואיימה לזרוע בלגן בדירתו. הוא הציץ למטה: הגלגלת יצאה ממקומה ודפקה בחוזקה על הקיר. מחשש לנזק הוא משך בכוח את החבל. הוא הצליח להרים רק מעט עד שיללת הרוח סיבכה את סלסלת הקש הגדולה שבקצה החבל ישר אל שיח השושנים של רוזה מקומה ראשונה. סימון סגר את החלון, והילך הנה והנה באלכסון על פני הסלון. הוא לא רצה להפריע את מנוחתה של רוזה. מצד שני, הפחד מקריסת מתקן המעלית שלו היה מוחשי. בלעדיה לא יוכל להעלות את קניותיו הביתה. הוא דיבר אל עצמו ולבסוף הכריע. הוא נעלם אל חדר צדדי, וחזר עם מזמרה חלודה ומיכל ספריי לשימון. כבר עמד לנעול אחריו אך חזר על עקבותיו וצירף את שקית בית המרקחת. 

אל חלק ב': https://daff.co.il/stories/4780-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99%D7%95-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%91-%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A4%D7%9C?utm_medium=all_weekly&utm_source=mail

נכתב על-ידי
מיה פ.ל
הדף נקרא 45 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי